בסדר. הנה ניסיון:
לקחתי קטע שהתחלתי לכתוב, ופשוט שיניתי את הגופים. אני לא ממש בטוחה שלזה התכוונת, אבל בכל מקרה - אני אשמח אם תוכלו לקרוא ולהגיד לי מה זה משנה מבחינתכם. (ולא יזיק אם תוכלו כבר להביע דיעה על הקטע באותה הזדמנות
. אני צריכה לדעת אם הוא בכלל מושך לקרוא או נורא משעמם...) גוף ראשון: כשנולדתי הייתה שנת בצורת. אמא שלי אהבה לומר שהעננים פשוט ברחו מהצרחות שלי, כי באותה שנה היא ואבא הצליחו לישון רק בתורנויות. לשמחתם של כל המעורבים בעניין, השנה שאחריה הייתה פשוטה יותר: הכנרת שיקמה את עצמה, וההורים שלי, שכבר חשבו שזה לעולם לא יקרה, התחילו לישון לילות שלמים ברציפות. אחר-כך היו כמה שנים שהגשם לא הפסיק לרדת. טוב, זה קצת לא מדויק - הרי באזורים אחרים בעולם הכל דווקא התנהל כרגיל, עם חורף וקיץ וכל הבלגן הידוע - אבל פה, בארץ הקטנה שלנו, השמיים סירבו להתבהר. זה לא שכל הזמן ממש ירד גשם, ומדי כמה חודשים היו אפילו יום בהיר אחד או שניים, אבל אפשר לומר שלחזאים לא היה יותר מדי מה לעשות. בסופו של דבר התחילו להתרגל כאן לשינויים. ענפי חקלאות שלא היו נפוצים במיוחד עד אז - אלה של האבוקדו, הבננות והאורז - התחילו לשגשג. מהכנרת הזרימו מים בכמויות לכיוון ים המלח, וחלומו הישן של הרצל התחיל לקרום עור וגידים, גם אם לא ממש בדרך בה צפה זאת. אני כמובן לא הוטרדתי מכל זה. אהבתי את מזג האוויר החורפי והטוב, ולמען האמת לא דמיינתי לעצמי שיש אפשרות אחרת. את הילדות שלי בהחלט אפשר להכתיר כ"מאושרת". ואז אמא שלי מתה. אף אחד לא יודע למה, אף אחד לא יודע איך. יום אחד היא פשוט הפסיקה. כמו מכונת כביסה ישנה שיום אחד פשוט נמאס לה והיא מפסיקה לפעול. אני חושבת שבמשך שנה לא הפסקתי לבכות. הסתגרתי בתוך עצמי - בקושי אוכלת, בקושי חיה. ניתקתי קשר עם העולם והנחתי לעצמי ללכת לאיבוד. אבא שלי היה שבור גם הוא, והפך סגור אפילו יותר משהיה לפני כן. אני לא חושבת שאני מסוגלת לתאר את התקופה הזאת. אני בטוחה שאני לא רוצה. והקיץ חזר. קשה לי לומר מתי זה קרה מפני שהייתי מכונסת מדי בעצמי מכדי לשים לב, אבל כשקצת התאוששתי מצאתי את עצמי בעולם שלא הכרתי. השמיים היו בצבע תכלת חיוור ושמש גדולה צרבה את עיני מתוכם. האדמה הייתה סדוקה ולוהטת והחום היה בלתי נסבל לחושי, שכל חיי הורגלו באוויר הצלול והקר של החורף. הייתי בטוחה שבטעות הגעתי לגיהינום. גוף שלישי: כשאלה נולדה הייתה שנת בצורת. אמא שלה אהבה לומר שהעננים פשוט ברחו מהצרחות שלה, כי באותה שנה הוריה הצליחו לישון רק בתורנויות. לשמחתם של כל המעורבים בעניין, השנה שאחריה הייתה פשוטה יותר: הכנרת שיקמה את עצמה, וההורים של אלה, שכבר חשבו שזה לעולם לא יקרה, התחילו לישון לילות שלמים ברציפות. אחר-כך היו כמה שנים שהגשם לא הפסיק לרדת. טוב, זה קצת לא מדויק - הרי באזורים אחרים בעולם הכל דווקא התנהל כרגיל, עם חורף וקיץ וכל הבלגן הידוע - אבל פה, בארץ הקטנה שלנו, השמיים סירבו להתבהר. זה לא שכל הזמן ממש ירד גשם, ומדי כמה חודשים היו אפילו יום בהיר אחד או שניים, אבל אפשר לומר שלחזאים לא היה יותר מדי מה לעשות. בסופו של דבר התחילו להתרגל כאן לשינויים. ענפי חקלאות שלא היו נפוצים במיוחד עד אז - אלה של האבוקדו, הבננות והאורז - התחילו לשגשג. מהכנרת הזרימו מים בכמויות לכיוון ים המלח, וחלומו הישן של הרצל התחיל לקרום עור וגידים, גם אם לא ממש בדרך בה צפה זאת. אלה כמובן לא הוטרדה מכל זה. היא אהבה את מזג האוויר החורפי והטוב, ולמען האמת לא דמיינה לעצמה שיש אפשרות אחרת. את הילדות שלה בהחלט אפשר להכתיר כ"מאושרת". ואז אמה מתה. אף אחד לא יודע למה, אף אחד לא יודע איך. יום אחד היא פשוט הפסיקה. כמו מכונת כביסה ישנה שיום אחד פשוט נמאס לה והיא מפסיקה לפעול. אלה הייתה שבורה. היא הסתגרה בתוך עצמה - בקושי אוכלת, בקושי חיה. היא ניתקה קשר עם העולם והניחה לעצמה ללכת לאיבוד. אביה היה שבור גם הוא, והפך סגור אפילו יותר משהיה לפני כן. והקיץ חזר. קשה לומר מתי זה קרה בדיוק, מפני שאלה הייתה מכונסת מדי בעצמה מכדי לשים לב, אבל כשקצת התאוששה מצאה עצמה בעולם שלא הכירה. השמיים היו בצבע תכלת חיוור ושמש גדולה צרבה את עיניה מתוכם. האדמה הייתה סדוקה ולוהטת והחום היה בלתי נסבל לחושיה, שכל חייה הורגלו באוויר הצלול והקר של החורף. היא הייתה בטוחה שבטעות הגיעה לגיהינום.
. אז מה אתם חושבים? מתי עדיף גוף ראשון? מתי שלישי? איך אתם מחליטים בהתחלה של סיפור באיזה גוף לכתוב אותו?