מה דעתכן ?

[sweetdreams]

 

[מימי מייאו 1]

אלא אם בנך הצעיר שגר בבית הוא נער/ בחור עם צרכים מיוחדים

אני מבינה את בנך הגדול וכלתך לגבי הקוטג'
ולגבי התבניות החד פעמיות לדעתי היית צריכה לפנות אל הפעוט להגיד לו "חמודי סבתא לא מרשה לשחק בתבניות קח תשחק ב-XXX"

 

[הונגריה10]

תודה רבה

 

[vg04285]

את צודקת ב- 100%

אם לילד לא איכפת אם נותנים לו קוטג או גבינה לבנה או צהובה, ויש מישהו אחר מבני הבית שרוצה רק קוטג, ברור שמבקשים מההורים לא לתת לילד קוטג. אם הילד ביקש הפעם ספציפית קוטג, אפשר להביא לו מעט ולהגיד ששומרים לעוד אנשים שאוהבים את זה. לא נורא אם הילד (והוריו) ידעו שיש עוד אנשים שצריך להתחשב בהם,
התגובה של הכלה היתה ממש מגעילה. לא יודעת אם הייתי עונה לה ב"מצויין!" או אומרת לה שאת מארחת אותם מכל הלב אבל את יודעת שהילד אוהב הרבה סוגי גבינות והבן שלך אוהב רק קוטג ולכן את לא מבינה מדוע נעלבה כל כך.

לגבי הסיטואציה השניה, את גם צודקת. לא צריך לאפשר לגוזל היקר לעשות כל מה שעולה על רוחו. יש חוקים, גם בבית הסבים. הכלה והבן שלך מנסים לעשות לך ריגשי, אבל הנה, החזירו רק 6 תבניות במקום 15-20... אני רק לא מבינה מדוע היית צריכה את התיווך של הבן שלך שיגיד לנכד לאסוף ולהפסיק. את הסבתא, תגשי אליו תגידי לו שבזה לא משחקים, שיאסוף ושאמא ואבא יעזרו לו אם הוא צריך עזרה, ותציעי לו משחק אחר. אם הבן מתערב ואומר שהוא מרשה לילד לשחק ויחזיר לך תבניות, תגידי שבבית שלך החוקים שלך ובבית שלהם החוקים שלהם.

גדלי קצת עמוד שידרה מולם... הם צריכים אותך כנראה לא פחות ממה שאת צריכה אותם.

 

[הונגריה10]

תודה רבה על התגובה.

התגובה שלך היתה מאירה ומחדדת עבורי.
תודה רבה

 

[מימי מייאו 1]

לא יודעת בן כמה הבן שאוהב רק קוטג'

אבל התחושה שלי הכעס נבע מכך שבראש של אביו של הפעוט רץ "שוב אחי המפונק שמגיע לו קודם אפילו לפני התינוק"

 

[אשבל1]

דעתי ככלה..

אומר לך את דעתי ככלה, שהיא גם ללא הורים ולבעלי 2 אחים.

ממה שאני רואה סביבי כמה שהאחים יפרגנו אחד לשני, הקינאה קיימת תמיד, כמה שיהיו מסודרים כלכלית, ברגע שיש ילדים איזה מנגנון מתעורר ופתאום מסתכלים על כל דבר שניתן לאחר ולא משנה כמה אתה קיבלת.
כך שהקוטג' הוא רק קוטג' אבל ממחיש כמה הקינאה קיימת תמיד ובכל דבר.

את נשמעת סבתא מקסימה והנתינה שלך לא מבנת מאליה, אבל כנראה יבין זאת לצערנו רק מי שאין לו...

 

[הונגריה10]

תודה רבה על התגובה.

את מאירה כאן פן חדש ותודה לך

.

וחוץ מזה רוצה לשלוח לך חיבוק וירטואלי גדול וחם כי פשוט ככה מרגיש לי

.

 

[sweetdreams]

אני איתך!

אני לא מבינה את ההעלבות שלהם, ואני אפילו מבינה את ההערה שלך (בנוגע לקוטג׳) ומאיפה את באה. אני מכירה כמה וכמה אנשים בעייתיים באוכל, נגיד את זה כך, ואני רואה איך האמהות שלהם (ובכלל אנשים שמארחים אותם לאוכל) דואגות שיהיה תמיד את הדבר הזה שהם בוודאות אוכלים. זה לא משנה אם הם פעוטים, ילדים, נערים, או אנשים צעירים. אנשים, בפרט הורים, דואגים לאנשים הקרובים להם, בכל גיל. ככה זה.

אני חושבת שאצלך, בנך וכלתך לקחו את ההערה צעד אחד יותר מדי קדימה, והוסיפו לה פרשנויות משל עצמם שלא היו שם מתכתחילה. זה עדיין לא סיבה שתתנצלי על התנהגותך. לא עשית שומדבר שהוא לא בסדר.
&nbsp
אני גם לא מסכימה עם ההנחה שקראתי בשרשור שאדם מבוגר תמיד מצופה לוותר לפעוט. זה גם בנוגע לקוטג׳ וגם בנוגע לתבניות. אני חושבת שנכון לאנשים שיהיו להם נורמות התנהגות שמקובלות עליהם בביתם, ואני מצטרפת לדבריה של ״חובטת שטיחים״ בנוגע לכך שאין לך מה להתנצל על כך, ותהיי בטוחה בדרכך.

 

[ד ר ל י]

קשה לי להגיב

אני כל כך כועסת על כלתך ובנך שאני לא אמצא מילים להכיל את זה.
שימי לב כמה פעמים את מספרת שהם באו אליכם ובכל הפעמים זה לארוחות.
את מאכילה אותם ונותנת להם בנדיבות והם... הם...

אני לא יכולה שלא להשמיץ אותם אז אני אסיים את תגובתי.

 

[בילי79]

אענה בסיפור מוכר: שְלֹמֹה הַקַבְּצָן

שְלֹמֹה יָרד מִגְדוּלָתו. מַמלכתו הגדולה נִתפַּלגה, והוא שוב לא היה מֶלך אֶלָא קבצן שֶנָהג להקיש על דַלתות הבָּתים בִּירוּשָלַיִם וּלקבֵּץ נְדָבות.

פעם יָצא מֵאַחד הבָּתים אדם ואמר: "שְלֹמֹה המֶלך! אדוני, אני מזמין אותךָ לִהיות מַלכִּי לְיום! היכנס אֶל בֵּיתי ואכין לךָ ארוחת מְלָכים! בְּשַׂר שוֹר וּמִינֵי מַטְעַמים שֶכְּמוֹתָם לא טעמתָ מזמן."

שָׂמַח שְלֹמֹה שמישהו זוכר אותו וּמְכַבּד אותו, וְנִכנס בְּעִקבות האיש אֶל בֵּיתו המְרוּוָח וְהַנאֶה.
ואמנם, עד מְהֵרה הוגשה לו ארוחה נפלאה שכְּמוֹתה לא טעם מאז היה מֶלך.

בעוד שְלֹמֹה אוכל בַּהֲנָאָה, פָּתח מְאָרחוֹ ואמר: "הזוכר אתה אֶת הַימים שבּהם הייתָ מֶלך? אֶת הימים שבּהם גרתָ בארמון? אֶת הימים שבּהם הכול הִשתַחווּ לךָ?"

שָמע שְלֹמֹה אֶת דִברֵי האיש, ראה אֶת עושרו, נִזכּר בַּימים שבּהם היה מֶלך והֵחֵל לִבכּות. אכל וּבָכה, אכל ובכה, עד שלְבַסוף מֵרוב בֶּכי חָדַל לֶאכול.

למחרת היום שוב יָצא שְלֹמֹה, כְּמִנהגו, לְחַזֵר על הפְּתָחים. והִנֵה, שוב יָצא לִקרָאתו אדם ואמר: "שְלֹמֹה המֶלך! אדוני, אני מזמין אותךָ לִהיות מַלכִּי לְיום אחד!"

ענה לו שְלֹמֹה: "לְשֵם מה? כדי שגם אתה תעציב אותי ותשפיל אותי, כְּשֵם שֶעָשׂה לי אתמול חבֵרךָ?" ושלמה סיפר לו בִּקצרה אֶת קורותיו בְּבֵית הֶעָשיר.

"הוֹ לא!" הִרגיע האיש אֶת שְלֹמֹה, "אצלי לא יהיה כך. אני עני, רק ירקות יש לי בְּמִטבָּחִי, אך אִם תסכים לִסעוד על שולחני לא יהיה מאוּשָר מִמני... אָנָא, התוֹאיל לָבוא עִמי?"

הִתרַצָה שְלֹמֹה וְנִכנס בְּעִקבות הֶעני אֶל בֵּיתו הדַל.

אך נכנס, מיד הִזמינוֹ האיש לִרחוץ אֶת רגליו, ידיו וּפָניו, הניח לְפָניו צַלַחת ירקות ואמר: "אדוני! אַל נא תִהיה עצוב. אלוהים הִבטיח כי יבוא יום ותשוב לִמלוך, כי המְלוּכה ניתנה לךָ וּלבנֶיך."

שְלֹמֹה אכל בַּהֲנאָה אֶת הירקות, הודָה לָאיש והלך לַדרכּו.

שָנים לאחַר מִכּן, כְּשֶשָב לִמְלוֹך בִּירוּשָלַיִם, סיפר שְלֹמֹה: "ארוחת הירקות הדַלָה שאכלתי בְּבֵית הֶעָני הייתה מְהַנָה פי כמה וכמה מִסעודת בְּשׂר השוֹר שאכלתי אצל הֶעָשיר. כי הֶעָשיר," הוסיף והִסבּיר, "הִזמין אותי רק כדי לצעֵר אותי וּלהשפיל אותי."
וּבְסֵפר מְשָלָיו כָּתב: "טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ.".