הריקנות אחרי שהיא הולכת עצומה
ולא כי היא כבר לא פה אלא כי היא הייתה פה. זה לא החוסר בה והגעגועים אליה אלא הסחת הדעת שנעלמה ומאפשרת לי להבין את המצב כמו שהוא. נכון שההלקאה העצמית מיותרת אני פשוט מרגיש כמו אישה מוכה שפעם אחר פעם חוזרת אל בעלה המכה בתירוצים שונים ומשונים "הוא אמר שהוא לא יעשה את זה שוב" "הוא הבטיח להשתנות" "הוא השתנה" "זה בכלל היה באשמתי" רק שלי אין תירוץ אני עושה את זה ושואל למה בשביל מה? למה זה טוב? מה זה נותן? אני אפילו לא יודע מה התגמול הראשוני. קשה לי להאמין שיש לי רגשות כלפיה, בטח לא רומנטיים חזקים, אולי סתם כי היינו חלק בחיים אחד של השניה, אז קיים עוד משהו. אבל לא ברמה של "לא ניתן לסרב לו" אולי זה כי היא כאן, היא זמינה, אני מכיר אותה, לא צריך לעבור שוב את כל התהליך. אני בספק אם אני בכלל יכול לעבור שוב את התהליך, זה שבר אותי ואני ממש לא בעניין של לשבת פה ולרחם על עצמי.. זה לא שנפלתי ואני לא יכול לקום פשוט לא מוצא טעם בלהכנס למערכת יחסים חדשה. מרגיש קצת אפס, שקל מדי לרמות אותו.. כמו שאמרתי בהודעה הראשונה אני מרגיש שהאמת שלי פועלת רק נגדי אבל אני לא רוצה להפוך למשהו אחר אני לא רוצה להיות שקרן מניפולטיבי שעושה רק מה שטוב לו.. נכון שזה מונע או לפחות מפחית את רמת הפגיעה כשנפגעים, אבל גם את רמת הרגש כשטוב. אבל אני חושב שמתוך חוסר ברירה נסגרתי רגשית. אני עדיין מוכן לדבר ולהגיד את האמת שלי לא משנה איך היא נראית ומה היא אבל אני שהייתי פתוח לכולם עכשיו כבר לא כל כך. וזה חסר לי, אני חסר לי. ברור לי שגם אם הייתי שלם עם זה <ואני לגמרי לא>, עדיין אין לקשר הזה שום עתיד. גם אם נניח במצב הקיצוני שהייתי אומר אוקי היה מה שהיה, שכחנו, סלחנו, ממשיכים הלאה. אין עתיד, מבחינתה, מבחינת התרבות, ההורים, המשפחה. למה כל כך חשוב לי שהיא תאהב אותי? או, למה כל כך חשוב לי לראות את זה? אם אני רוצה לדעת שהיא אוהבת אותי - אני יכול להרגע, כי אני בטוח במאה אחוז שהיא כן.. ושזה לא יעבור לה כל כך מהר. אז למה בכל זאת? למה כואב לי וקשה לי לדחות בצורה נורמלית לחלוטין מישהי שניפצה לי את הלב למיליוני רסיסים? למה אני מפחד לפגוע בה? אפילו כשזו לא המטרה בכלל. אולי כי אני בעצמי לא שלם עם זה.. אולי כי יש לי עוד דברים לחקור.. אולי סתם כי קשה לי להתנתק מזה. כמו שכבר אמרתי זה הרבה יותר קשה מהתמכרות לסיגריות. כי כאן מעורבים רגשות של בנאדם אחר.. והבנאדם הזה במקרה גם אם תנסה להכנס איתו לקשר של ידידות נטו או אפילו פחות מזה, ישר תופס את תפקיד החברה הפולניה. שדואגת ואיכפת לה ולהריץ קדימה ולתכנן לכולם תוכניות <זה דבר שאני לא סובל אצלה>. ובכלל היא קופצת לזה מהר מדי, גם כשאני כן מנסה לדבר איתה.. עזבי למה בכלל אני מנסה לדבר איתה. הנקודה היא שהיא מפעילה מניפולציות רגשיות והיא יודעת שעליי זה עובד. כמו שכתבתי בהודעות אחרות על סוג של הזיות או יותר חרדות מהעולם, כאילו אני מרחף מחוץ לגוף מפחד מפנים של אנשים ותבניות כאלה ואחרות. הכל קרה מאז שהפסקתי לעשן.. לאו דווקא קשור לזה. פשוט נכנסתי לתקופה שהסתגרתי בה בבית והייתי במן דכאון כזה. לא היה הבדל בין יום ליום, בין יום ללילה. הכל התערבב לי והכל נהיה הזוי לי מדי.. כבר לא איכפת לי משום דבר, אין לי מוטיבציה לשום דבר. ועכשיו כשאני מתחיל קצת לצאת מזה, זה עוד קיים אולי ברמה פחותה, אבל עכשיו כשאני לא בדכאון, זה פתאום מפריע לי, מטריד אותי. ואני חושב : יש בכלל דרך החוצה מזה? או שהפעם נכנסתי עמוק מדי? אני לא יודע כמה המצב הזה ימשך, אבל אני לא מרוצה בו. אני בנאדם שמח, מחייך וצוחק, אוהב, רומנטי, קיטשי ברמות שעכשיו אני יכול לחטוף קריזה מהם ואפילו להקיא. ממש כאילו איבדתי את עצמי, את המהות שלי. אהבה חדשה? גם אם תעמוד לי מול העיניים עם שלטים "אני האהבה החדשה שלך" ותלך אחריי לכל מקום, אני לא אזהה אותה. ואז כשהיא תבוא ותגיד לי שהיא האהבה החדשה שלי, אני אגיד לה : עכשיו באים? איפה היית לפני שנתיים. ואמשיך הלאה, ללכת במקום.
