אני אין לי כבר שום ציפיות מפסגה שנערכת
ביוזמה ובניהול של ארצות הברית. לפחות כל עוד בוש הוא זה שיושב למעלה. ארה"ב רוצה לנהל את העולם כולו לטובת האינטרסים הכלכליים שלה. אם זה בדרך השלום והשקט, עם שותפים צייתנים כמו אנגליה וישראל אז יותר טוב, ואם בדרך הכוח והמלחמה כמו שהיא עושה בעיראק- אז גם כן. בגדול אני מעריך שאין לארה"ב ולא לממשלת המיליונרים בישראל אינטרס לביא לשלום של ממש בין המדינות במזרח התיכון. שלום כזה עלול לגרום לערבים ויהודים הפשוטים להפסיק לפחד אחד מהשני ולהבין שמנצלים אותם, ואז אולי לפנות נגד אלה שמנצלים אותם. זה לדעתי הפחד הגדול של אנשים כמו ביבי ואולמרט וברק. קראתי היום באתר "העוקץ" שבשנת 1962 עובדי הניקיון של עירית רמת גן פתחו בשביתה למען שיפור בתנאי עבודתם. העיריה ניסתה לשבור אותם ולהביא פועלים מקלנסווה שיבואו בניתיים על בסיס יומי לעשות את העבודה. הם כבר שלחו ראיסים לצמתים בקלנסווה לאסוף אותם. אבל מה שהם לא ידוע זה שהקומוניסטים המקומיים שם הפיצו יום קודם כרוזים שביקשו מהפועלים בקלנסווה להתאפק, לא לעלות על ההסעה ולא לשבור את השביתה של העובדים מרמת גן. הפועלים, שבטח היו זקוקים מאד לשכר היומי הזה כדי לפרנס משפחות (ושמן הסתם לא היו להם סיבות רבות לחבב ישראלים שהם לא מכירים, 14 שנה אחרי הנכבה) לא עלו על ההסעה, לאות סולידריות עם עובדי הניקיון של רמת גן. תרחישים כאלה, של עובדים יהודים וערבים שמתאחדים ומגלים שבעצם הם הרוב ויש להם המון כוח, במידה והם מתפשטים הם הסיוט של דנקנר, אריסון, עופר והנציגים שלהם בממשלה. והם מבינים יפה מאד שהרגעת האזור ושלום אמיתי רק יאיצו את זה.
