מה היא בעצם הזהות שאנחנו מלבישים על הילדים שלנו

SupermanZW

Well-known member
You may disagree but this is not what I see

Most Jewish Canadians I know visited Israel.
Most Jewish Canadian children born to Israeli immigrants in Canada speak broken Hebrew that would not be comprehensible to Israelis in Israel, yet they claim that they know Hebrew.
Jewish Canadian children who don't have any Israeli relative may speak the same broken Hebrew and have the same illusion that they know Hebrew. It is surprising that children born to Israelis in Canada speak Hebrew that is not less broken than the Hebrew Jewish Canadians who claim they know Hebrew speak, though, there is one difference, many Jewish Canadian children can't speak Hebrew at all, while this is not common among children born to Israelis in Canada, therefore the only difference I could find was quantity, not quality.

Jewish Canadian children, regardless of whehter their parents were born in Canada or in Israel are exactly the same in the way they define themselves and they're also the same culturally. Having or nor having relatives in Israel doesn't affect their personalities or self identities at all.
 

SupermanZW

Well-known member
How do you measure connectivity to Israel?

I can see the criteria you mentioned, but except of visiting Israel, I can find how the other criteria are related, because they are only derived from technical factors and nothing else, moreover, I think that people who visit Israel despite of not having any relatives there are more connected to it than people who visit there only because they have relatives there, again, you may disagree.

Having parents who were born in a different country than you did does not make one significantly different than one who only his grandparents or great grandparents were born in the same other country, bacause, in most cases, children who are born into a country, assuming they grow up in the same country and pass their whole childhood there feel the same about it whether they're the first generation born in it or the fifth, it really doesn't matter.

The connection to the parents' (or generations before them) country(ies) of origin varies from individual to individual, regardless of which generation was the last one to be born in a different country. I met Canadian Jews for whom there is no chance that anyone in their extended family could have been born in Israel that feel more connected to it than people who were born in Israel, which to me seems unexplainable, but that's kind of like the Jamaicans who feel a connection to Ethiopia only because they're Rastafarians. When it comes to people, especially when the subject is their emotions towards something, it doesn't have to make sense.
 

SupermanZW

Well-known member
Thank you for making it clear

I'm also part Polish, I have no relatives living there, I don't speak the language, I can understand it to some extent because I speak Russian, but still I feel some connection to Poland, for me it wouldn't make sense to feel 0 connection to Poland despite the fact the Polish language was not spoken at my parents' home, but to other people who are at least part Polish (you for example) it could come naturally, and that's only because each person is different. On the other hand, I know Canadian Jews who can't even speak one word in Hebrew, can't read Hebrew, have never had any relatives who ever lived in Israel that feel very connected to Israel and visit it about every other year, as it seems, having relatives in another country or at least one parent who holds a passport of that country is not a requirement to feel connected to that country.
 

JimmyGee

New member
It’s not a one size fits all

Some ppl with no connection to Israel whatsoever may feel more connected to it than me. And that’s fine. As to my kids they just have too much that connects them to Israel for me to say that they are more Jewish than Israeli even though they were born in the US, grew up here and only travelled to Israel once every 5 years on average in the last two decades.
 

CANADA101010

New member
מה היא בעצם הזהות שאנחנו מלבישים על הילדים שלנו

מצאתי שיח מעניין בפורום של ישראלים בארה"ב לגבי יהדות ומורשת להלן COPY PASTE:
התחילה להטריד אותנו השאלה "מה היא בעצם הזהות שאנחנו מלבישים על הילדים שלנו".
המסלול של "בית ספר ישראלי משלים" --> "צופים ישראליים" --> ? פתאום נתפס אצלנו כסוג של מסלול שבו הורים מנחילים לילדים שלהם תחושה של "אי שייכות למקום שבו הם גדלים". זהות מאוד מובחנת של "ישראלי בגולה".
במידה מסויימת - כאילו ההורים מנסים להנחיל לילדיהם את תחושת הזרות של המהגר שהם מרגישים בעצמם. מין סוג של "להסתגר בגטו" מרצון.

הסתכלנו בילדים שלנו, שנולדו בארה"ב ובילו את כל חייהם בארה"ב.
חשבנו קצת על איך אנחנו עצמנו גדלנו.
ההורים שלנו (משני הצדדים) נולדו וגדלו באירופה, והגיעו לישראל פלוס מינוס כבוגרים... ואנחנו - ילדיהם - נולדנו וגדלנו בישראל.
בשני המקרים ומשני הצדדים - השאיפה של ההורים שלנו הייתה שילדיהם ישתלבו בחברה המקומית בישראל, למעט אספקטים מסויימים של יהדות (חגים, מסורת משפחתית ומנהגים) ו "אוכל של העדה".

ואז - ניסינו להגדיר לעצמנו מה זו אותה "מסורת" שחשוב לנו להנחיל. והגענו למסקנה שראש השנה, יום כיפור, סוכות, פסח וכיוצ"ב - כל אותם טקסים ומנהגים שחשוב לנו להנחיל לילדים - זו בעצם יהדות. לא "ישראליות" - יהדות.והילדים שלנו הם יהודים. שחיים בארה"ב.
דעתכם בנושא?
 

SupermanZW

Well-known member
שאלות של הורים שלא מבינים שצריך לאפשר לילדים לבחור

אלה שלא מאפשרים לילדים לבחור גורמים לילדיהם עוול ונזקים חברתיים.

אין פסול בבית ספר ישראלי - כל עוד זו העדפת הילד
אין פסול בצופים ישראלים - כל עוד זו העדפת הילד
אין שליטה על תחות שייכות או אי שייכות, כמו כן מטבע הדברים לא כל מדינה נוחה או מתאימה או נכונה לכל אחד ולכן יש הבוחרים בשלב מסויים בחייהם להגר למדינה אחרת, לדעתי זו הסיבה הנכונה ביותר. עלינו לזכור, אנחנו בקנדה כי בחרנו לחיות בה, כי החלטנו שיותר מתאים לנו לחיות בה, סיבה זו לבדה מספיקה כדי שלא נעביר מסר שונה או סותר לילדינו.

חלקנו חשים ישראלים בגולה, חלקנו חשים שחבל שלא נולדנו בקנדה, חלקנו חשים קנדים למרות שלא נולדנו בקנדה, אך אלה מאיתנו שחשים "ישראלי בגולה" חשים פחות בנוח מאלה שחשים קנדים וגם אם אינם מודים בכך תחושה זו אינה נעימה להם ולעיתים מקשה עליהם. לנסות להנחיל לילדים תחושת זרות זה דבר נורא, זה להעניש אותם על בחירה שעשינו, מי שעושה כך לא ראוי להיות הורה לדעתי. במקום ליהנות מבחירתנו מעשה כזה עלול לגרום להם לסבול ממנה.

הקונוטציה היחידה לגטו שראוי לזכור היא שואה, הסתגרות היא דבר רע ומזיק.

ההורים שלנו (ברובם) רצו שנשתלב, חלקנו השתלבנו טוב יותר, חלקנו פחות, אך לפחות יודעים שהיו להם כוונות טובות, אלה שהוריהם ניסו "לסגור אותם בגטו" חשים שנעשה להם עוול ובצדק, האם אתם רוצים לעשות זאת לילדיכם?

המסורת המתוארת בציטוט היא אכן יהדות, לא ישראליות וילדים שגדלים עם המסורת הזו ונולדו בארה"ב הם יהודים, לא ישראלים. כך מטבע הדברים.

רב תרבותיות היא דבר נפלא, כל עוד אף אחת מהתרבויות אינה נכפית.
 
אני מסכים שנקודת המפתח היא לאפשר לילדים לבחור

אבל הרבה פעמים מה שקורה אצלנו משפיע באופן ישיר או עקיף גם על ילדינו.
מבחינתי דווקא בגלל שקנדה היא מדינת רב-תרבותיות ולא כור היתוך, הקונפליקט הרבה יותר קטן. להבדיל מקשיי הגירה, שזה עניין אחר שיש לו סיבות ונסיבות שונות, בעניין של זהות קנדה מאפשרת לך להיות ישראלי-קנדי, הודי-קנדי, או סיני-קנדי בלי לחוש רגשות אשמה או צורך לוותר על זהות אחת לטובת האחרת. אני לא מרגיש שהזהות שלי התחלפה, אלא שהעשרתי אותה בעוד משהו, ושאני יכול לבחור את הטוב שבכל חלק ממנה.

אצלנו מדברים עברית בבית (אלא אם מארחים אנשים שאינם דוברי עברית)- כי מה לעשות, זו שפת האם שלנו וכמה שלא נשלוט באנגלית עדיין קל לנו יותר לתקשר בעברית. בניגוד לבתים אחרים שבהם ההורים מדברים בעברית והילדים עונים באנגלית (שלא יובן לא נכון: אין לי בעייה עם זה), אצלנו הילדים (כולל הקטנה שהגיעה לקנדה בגיל 5) מדברים עברית איתנו- וביניהם מדברים בתערובת של עברית ואנגלית. זה קצת בא מאיתנו כי רצינו שיוכלו לשמור על קשר עם המשפחה בארץ, אבל בעיקר מהם.

בי"ס עברית: כשהקטנה התחילה ללמוד בגן את ה ABC היא באה אלינו וביקשה שנלמד אותה גם לקרוא ולכתוב בעברית. חיכינו שנה ואז כשהיא עדיין המשיכה לבקש שלחנו אותה בהתחלה ל"כחול לבן" ואח"כ אשתי המשיכה ללמד אותה בבית. הגדול לא רצה ולא הכרחנו, אבל לפני הבר-מצווה הוא החליט שהוא רוצה לעלות לתורה (השפעה של בני הדודים בארץ. אני הייתי מוותר על החוויה), ואז כשהוא התחיל להתכונן הוא גילה שהוא זוכר איך קוראים מכתה ד' בישראל.

צופים ישראלים: לגדול הצענו לנסות בעיקר כמסגרת חברתית נוספת כיון שהוא מאד סגור ולא היו לו כמעט חברים (עניין של אופי. זה לא שונה ממה שהיה כשגרנו בישראל). הוא הסתייג בהתחלה אבל החליט לנסות ונדלק. ובניגוד לתפיסה לגבי הסתגרות, ההשתלבות במסגרת חברתית שבה קיבלו אותו נתנה לו את הביטחון והיכולת להיפתח גם במסגרות אחרות וליצור יותר קשרים עם לא ישראלים (רוב החברים שלו היום אינם ישראלים). אצל הקטנה זו בכלל לא היתה שאלה. היא רצתה ללכת לצופים (השפעה של האח הגדול) ועדיין הולכת. וגם אצלה רוב החברות הקרובות אינן ישראליות

יהדות: אנחנו מקיימים אורח חיים חילוני לחלוטין. לא הלכנו לבית כנסת משום זרם בישראל ולא ראינו שום סיבה להתחיל כאן. אנחנו מציינים את החגים העיקריים כמסורת משפחתית (ארוחות חג, ליל סדר וכד'), אבל לא כעניין דתי (כמו שהרבה נוצרים חוגגים את כריסטמס כעניין של מסורת ולא במובן הדתי של הולדת ישו). באינטראקציה שלי עם יהודים קנדים, הם הרבה פעמים מניחים שאני יותר דתי/שומר מסורת ממה שאני באמת. לך תסביר להם שאין לי שום בעייה לאכול פירות ים או בשר חזיר,שאני לא צם ביום כיפור ושהפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת היתה לפני כמה שנים טובות בבר-מצווה של בן של חברים.
 
למעלה