אני אוהב פינג פונג
א. מהותו של דבר היא אותו מרכיב שבדבר שעושה אותו למה שהוא ומבדיל אותו מדברים אחרים. הסכמנו שהאדם מורכב מגוף ונפש, ומכאן שמהותו מתגלמת או בגופו או בנפשו או בשניהם. ברם, לגוף האדם אין שום ייחוד, והוא עשוי מאותם מרכיבים שמהם עשויים כל הגופים בעולם, היינו אטומים ומולקולות כאלה ואחרים, או מבחינה אחרת מרקמות ואיברים שכמותם מצויים גם בבעלי חיים אחרים. נמצא שמהותו של האדם מתגלמת בהכרח בנפשו. נכון שגם לבעלי חיים אחרים יש נפש, אבל לא נפש אנושית. זה נשמע כטאוטולוגיה אבל זה לא. לנפש האדם יש כוחות שאינם מצויים בנפשו של שום בעל חיים אחר. אתה עצמך הצבעת על כוח הדיבור, המצוי רק בנפש האנושית, ומכיון שהנפש היא תמיד אחת, נצא שנפש האדם כולה שונה מנפש של כל בעל חיים אחר.
ב. מסכים אתך שלא בכדי קבע אריסטו שהגדרת האדם היא חי מדבר, שכאמור כוח הדיבור הוא הבולט ביותר מבין כוחות הנפש המצויים רק באדם. אבל יש עוד כוחות המצויים רק באדם. לדוגמה, הכוח המדמה, הכוח להכיר במעמדו לפני אלהים (=אמונה דתית), הכוח לצחוק ולבכות ועוד.
ג. המונח 'אישיות' הוא מאוד מעורפל ואיני יודע למה הוא מכוון, ובוודאי לא למה אתה מכוון בו. לפיכך גם אם אתה ממיר את המונח נפש המונח אישיות, עדיין השאלה בעינה עומדת. מה פירוש שינוי באישיות? מה בדיוק משתנה שם? דבר אחד ברור שאינו משתנה. תודעת הזהות של האדם עם עצמו. אבל אתה כופר בעצם קיומה של התודעה, אז בוא תענה לי על השאלה.
ד. לא דייקת בציטוט. הנוסח המדויק של דברי הוא "אם הגוף אינו של האדם...". המילה האופרטיבית כאן היא "אם", ואתה השמטת דווקא אותה. האם הזה בא כתגובה לדברי יחיאב, שהוא אשר טען שגוף האדם אינו של האדם שזהו גופו, ואני חלקתי על טענה זו. אתה מוזמן בכל זאת לקרוא שוב.
ה. אתה מרחיב ומכליל את דברי ללא כל הצדקה. בשום מקום לא אמרתי אמירה גורפת כזו שעל המדינה לקבוע נורמות מוסריות. אני התייחסתי ספציפית ורק ספציפית למקרה הספציפי שהעלה יחיאב. הדילמה המוסרית שאליה התייחס יחיאב נוגעת בדיני נפשות, ודיני נפשות ממילא נתונים בידי המדינה. מעבר לזה, הואיל וגופו של המת לא שייך כבר לאף אחד, יש להתיחס אליו כפי שמתייחסים לנכסי נפקדים. מוסרים אותו לטמיון, היינו לרשות המדינה.
לאמיתו של דבר, אין כאן דילמה מוסרית כלל, משום שהמוסר עוסק רק ביחסים של בני אדם חיים ולא ביחסים שבין החיים למתים. אם יש כאן דילמה הרי שהיא דילמה דתית-הלכתית. מה גובר על מה? האם האיסור להשתמש בגופת המת ובאיבריו או הציווי להצלת נפשות? את ההכרעה בדילמה הזאת אין למסור כמובן לידי המדינה, אלא לידי הציבור הדתי ומוסדותיו, אבל אלה חוששים להכריע הכרעה ברורה בדבר משום שנדרשת כאן הכרעה ממש, ולא ניתן להשען במקרה זה על שום דברי קדמונים. אני סבור שליבוביץ היה מכריע כאן לטובת הצלת נפשות ללא שום סייג, כדרך שהתייחס לניתוחי מתים, אבל הכרעותיו של ליבוביץ הן לצערנו הרב חסרות תוקף ציבורי, כך שמבחינת הציבור הדתי הבעיה תלויה ועומדת ללא הכרעה.
