מה היחס שלכם לשואה?

[keoser]

מה היחס שלכם לשואה?

אני שואל את זה בשיא הרצינות ומלוא ההולמות. איך אתם מתייחסים לשואה? איך אתם מתייחסים לצונאמי שהיכה את הודו לפני חודשיים? אוהב, יוסי

 

[עומר בריגר]

אווה..

אז ככה. קודם כל, לפי דעתי יש להפריד בין הצונאמי לשואה, כי זה פשוט לא אותו אירוע לא מאותן סיבות ולא עם אותן השלכות. להבנתי, הצונאמי היה אירוע שמחבר. מעורר. הרבה מאוד אנשים איבדו את החיים שלהם. מה היה רווח? הרווח היה תחושה של אחדות, אולי דחייה או פרספקטיבה חדשה לגבי סכסוכים שם, במזרח, יכול להיות שזה היה קשור להתעוררות של כוחות חדשים או תזוזה של קווי רוחב, כמו שאתה סיפרת לי. צריך גם לזכור - שאף אחד לא איבד שוםדבר. כולנו ייצורים נצחיים. הלכנו מכאן - פוף, נחזור במקום אחר. השאלה הנשאלת היא רק מה היה התפקיד של האירוע עצמו. השואה... השואה זה עניין אחר לגמרי. מה היה שם? היתה איזו התגלמות גדולה כזו של רוע, ממש רוע צרוף. למה זה קרה? מה היתה המטרה שלו? המממ... אני חושבת שההסבר ההיסטורי מצליח להסביר את זה היטב גם מהבחינה הרוחנית - היתה תחושה כללית של חולשה, אחרי מלחמת העולם הראשונה, גרמניה היתה ענייה, ויצאה כשידה על התחתונה, ונכנסה להסכם שילומים ארוך ובלתי אפשרי מבחינתה. הנאציזם התפתח בתוך גרמניה ממש כמו שמחלה מתפשטת בגוף. יש חולשה, מגיע חיידק טורף, אי אפשר להילחם בו. אבל למה, אני שואלת, למה זה? הרי מי ש"נענש" זה לא מי שהיה חלש? למה? אני מקבלת שהתשובה קשורה להתבוללות, אבל לא מהמקום שעליו דיברה התורה הנאצית, אלא ממקום של להיות אמיץ מספיק כדי שיהיה לך משהו משלך. הגרמנים לא עמדו על שלהם, הקרבנות לא עמדו על שלהם. וזה לא כאילו שכשאתה לא עומד על שלך מגיע לך כזה עונש. אבל היתה הצטופפות וכזה סדר של אירועים שלזה זה הוביל. אני חושבת שהלקח היה פה להיות נאמן לעצמך. זו דעתי. ועכשיו מחוץ לזה חשוב לי לכתוב - השואה שינתה את מהלך ההיסטוריה, יש לי הרבה כבוד לאירועי המלחמה הזו, ואם נשמע שאני חלילה מדברת מתוך חוסר כבוד - אני מבקשת סליחה ורוצה גם להגיד שזה לא נאמן למה שאני מרגישה.

 

[keoser]

חה חה

התשובה שלך מצביע על הזדהות קלה ביחס לשואה. אם זה צונאמי ורחוק מאיתנו - אז זה בסדר, הרוח סידרה אסון טבע בשביל נתקרב רוחנית. איך את באמת מתייחסת לשואה - לא בגלל איך שחינכו אותך להרגיש בנוגע לאירוע היחידני הזה? אפשר להתייחס לצונאמי בתור משהו "רע" על-פי תפיסה אנושית, הרי האל גרם לאסון טבע הזה "וגרף" 200,000 אנשים מכדור הארץ. את באמת מאמינה שהשואה הייתה עונש כלשהו? את חושבת שהצונאמי היה עונש? למה את מרגישה שאת צריכה להתנצל לא לדבר בצורה שאולי עלולה להצביע על חוסר כבוד בעיני כמה אנשים כלפי השואה? ז"א, אם את רואה אירוע אחד בעיני הרוח ורואה את ההולמות המוחלטת בו - למה לא לראות כך את האחר? לא מובנת לי האפליה. ליתר דיוק מובנת לי, אך אני רק מצביע על ההקשר הריגשי שיש לך כלפי האירוע אוהב, יוסי

 

[keoser]

קראתי מחדש את ההודעה

וזיהיתי שאולי אפשר יהיה לתפוס אותה בתור זילזול ברגשות - לא לכך התכוונתי, ולמען הסר ספק אינני מזלזל בשום רגש או מחסום רגשי. לכמעט כולנו יש מספיק מאלו, וכל אחד עם המחסומים האישיים שלו. אוהב, יוסי

 

[עומר בריגר]

זה לא מה שניסיתי להגיד

מה שקרה במזרח קרה בגלל איתני הטבע, שיש לי ים של כבוד אליהם. מה שקרה בשואה קרה בגלל הצטברות של כעס, ושינאה, ורוע. 200,000? למה הייתי תחת הרושם שהיו שם כמעט מיליון ניספים? ואגב, לפי הסיפורים - אף לא חיה אחת שהיא לא אדם

אני לא חושבת שהשואה היתה עונש, באמת שלא. אבל אני כן חושבת שכל אחד מהאירועים האלה היה שיעור. ההבדל היחיד בין שיעורים יומיומיים כאלה, לאלה, הוא שאלה שיעורים של כל היקום. לגבי הקשר הריגשי וההתנצלויות - צודק. ככה אני מרגישה. משהו מאוד בסיסי בי מרגיש ש"בחירת הקורבנות" היתה שרירותית. ואגב, אני אישית מכירה הרבה מאוד אנשים שהיו בשואה, ועדיין מגיבים אליה חזק מאוד. ואני לא מדברת על מבוגרים. אני מדברת על חברים שלי. ומה עם הטיטניק? אין לך תשובה?

 

[keoser]

אני לא רואה הבדל

בין השתיים.... לשתיהם הרי הנשמה של האנשים הסכימה להיות במקום המסויים בזמן המסויים. זה לא משנה אם בחרתי למות בגל, או לחילופין בחרתי למות ביריה בראש משודד. הכל הולך הרי "קורבן" אינו אלא אדם אשר בחר להיות במקום מסויים בזמן מסויים. זה לא משנה מי זה היה, איפה והיכן הבחירה למות למען כוכב הלכת - כולנו עושים זאת שוב ושוב - אז היכן השפיטה אמורה להיות? כמו שקריון כתב: אחד הורג את השני עם אקדח, ואז המסך יורד.. שני השחקנים הולכים מאחורי הקלעים, ואז מחליטים "טוב, הפעם אתה ירית בי, הפעם אני ארה בך!" ומחלקים בניהם את התפקידים שוב. וכך היה מעולם *כל* שיעור בעיניי הוא שיעור של כל היקום - אפילו שיעור קטן שלי בנוגע לזוגיות, או ההתנגדויות שיש לי לעבד מול כסף. כוכב הלכת הרי נתרם מההתמרה של כולם. אולי את מתייחסת לגודל של השיעור, וכן - בעיניי השואה הייתה שיעור עצום, שיעור אשר הטה את המאזן של האנרגיה לעולמי עולמים. וכמו שכתוב בשיחות עם אלוהים - "אם אתה מבין שהיטלר הגיע לגן-עדן, אתה מבין את אלוהים". וכך באמת קרה. היטלר בגן עדן עם כל שאר הקורבנות - וכולם חוגגים את הניצחון שהיה לנו - ניצחון האהבה. בעיניי זה פשוט מאוד להפנים את אשר אנו יודעים שיכלית. תגובה על הטיטאניק בשירשור אחד למטה, איפה ששאלת את השאלה. שימי לב, דרך אגב. אינני מסוגל להבין בעזרת הגוף הריגשי שלי עדיין את אשר קרה שם, שיכלית אני יכול להבין, וגם בעזרת הגוף הרוחני שלי - אך עדיין לא בעזרת הגוף הריגשי. לאט לאט. אוהב, יוסי

 

[keoser]

את המספר 200,000

הבאתי מכאן וגם את התהיה בנוגע לזה. The angels called Humans present a play every night. It's a comedy, it's a tragedy. The audience reacts and they yell and they laugh and they cry. Then the curtain goes down and the one in the play who was stabbed by the other one gets up... because it was only a play. Then they have a party - a cast party - and they get together and say, "That was great! Let's do it again, but this time let me stab you, not you stab me. You do the death scene. I did it this time." Then the curtain goes up the next night and they play it again and they continue to change roles as the curtain goes up and down, up and down.

 

[עומר בריגר]

היטלר בגן עדן?

מסכן... חכה, אני מנגבת דימעה. אתה מאמין שיש גיהנום וגן עדן? כלומר, מאיפה זה בא? הרעיון של גיהנום וגן עדן לא ברור לי. אני מרגישה שאתה מתחכם איתי. אני אומרת לך שהשואה היתה שיעור של כולם, אתה אומר לי - כל השיעורים הם של כולם. ז'תומרת, כן... אבל... נו, ברור... ובכל זאת, תאמין לי, כל פעם שפרפר משיק את כנפיו בתאילנד - אני אישית לא מקבלת אורגזמה. או שאולי אני לא יודעת מה זה. אני חושבת שאני מבינה מה קרה בשואה גם באופן רגשי, מפני שאני חוקרת את העניין הזה במשך שנים. אבל מה שמשום מה הרבה יותר מעציב אותי זה הטיטאניק. למה? נו, לך תדע. בכל אופן, אני מבינה שאתה מוצא את ההבדל שאני עשיתי *מלאכותי*, כי אתה שופט רק במבחן התוצאה, ועדיין - מוות מחיבוק זה לא מוות מחנק. מוות מגל שמטביע ציבור זה לא מוות בשואה. אני מרגישה שזה משנה גם כמה מתו לידך, וגם מה היו האנרגיות - איך זה קרה. אולי, אתה יודע, כמו הסיפורים, כמה שאתה סובל יותר - מוחלים לך על יותר. מוות ממש קשה - זה ממש למתקדמים (נראה לי לא appropriate לשים פה חיוך).. אז יש הבדל באנרגיות בין מוות למוות. זאת ההבחנה שאני עושה. למות ע"י צורר, למות כשמי שמחזיק את הרובה הורג אותך כמו מקק... להיקשר לאמבטיה של קרח ביום חורף כדי שמנגלה יראה כמה זמן לוקח לגוף האנושי לקפוא למוות ואם מים רותחים יכולים להציל אותך מזה - בואנה, זה לא כמו להישטף בגל. אתה צודק שמוות זה מוות ואני לא יכולה להסכים איתך יותר שיש לבכות על הגעגועים שנשארו מאחור ועם זאת לחגוג את עליית הכיתה של זה שמת, בדיוק כמו שעשיתי עם פו, ה*ילד* שלי שמת, לא רק לחגוג את החיים הנהדרים שלו, אלא לשחרר אותו, לשלוח לו רק אהבה ודרך צלחה, בזמן שהוא נמצא בין המצרים. לאפשר לו להמשיך הלאה, עם כמה שפחות מטענים. זה הכל ברור לי אבל עדיין - יש מוות ויש מוות.

 

[keoser]

תגובה

הכוונה מאחורי מה שאמרתי בנוגע לגן-עדן וגהינום לא הייתה שיש אנשים שהולכים לגהינום וכאלה שהולכים לגן-עדן, אלא שפשוט מאוד בעיניי (וגם בעיני הספר) אין כזה דבר גהינום - כולם חוזרים הביתה וחוגגים - ואם היטלר כביכול חזר הביתה לגן-עדן, זה אומר משהו על תפיסת העולם של חלקנו. זו אמירה מאוד חזקה בעיניי שכבשה אותי. ההתייחסות שלי בנוגע לשיעורים הייתה בנוגע התייחסות שלך לשיעורים של כל היקום, ושיעורים שאת מגדירה יומיומיים. הוספתי לכך נקודת מבט נוספת שבעצם כל שיעור (גדול או קטן) הנו מתנה עצומה מאין כמוהה. אני רואה כרגע למה התכוונת בנוגע לשיעורים גדולים וקטנים, ואני מסכים שהשואה הייתה שיעור עצום. מצד שני, אני מגדיר את מגדלי התאומים בארה"ב, וגם את הצונאמי בתור שיעור גדול. בעת הכתיבה אני מרגיש שממש קשה לי לעשות את ההפרדה הזו בין שיעור "גדול" לשיעור "קטן", אני מרגיש כאילו שזה לא נכון. כאילו אני הופך שיעור אחד לשווה יותר או שווה פחות, והאגו שלי עושה את זה - בעוד שהוא אפילו לא מסוגל להבין דברים בקנה מידה כזה. למה הטיטאניק יותר מעציב אותך? יש לך הסבר לזה? אני ממש משתוקק לשמוע.. (יעזור לי להבין את הגוף הריגשי שלי בצורה יותר טובה, וכך להרגיש קצת יותר

). אני לא חושב שיש מוות מסויים שמתאים למתקדמים יותר ומוות לפחות מתקדמים. אלא אם התכוונת אל העם היהודי בתור עם, אז המצב הוא קצת שונה. אנחנו דיברנו במישורים שונים, בעוד שאני התבוננתי דרך הגוף הספיריטואלי שלי את בחרת להתבונן על המקרה דרך הגוף הריגשי והמנטלי שלך - משהו שאני עדיין לא מסוגל לעשות ברמתי הנוכחית. הגוף הרגשי שלי בכלל לא מסוגל לגשת לדבר כמו השואה, זה מחריד ומזוויע אותי יותר מדיי. עד לפני שנה הדבר היחידי שהיה קורה זה ציניות מיידית - מנגנון הגנה שיצרתי בגוף המנטלי שלי. כיום אני מסוגל להתבונן על העולם דרך הגוף הרוחני שלי, כך שהשואה מקובלת על-ידו - אבל עדיין אין לי את היכולת להתבונן דרך הגוף הרגשי - כבד לי לעת עתה. למדתי המון מהשרשור הזה - תודה את מורה ממש נפלאה בעולם שלי אוהב, יוסי

 

[עומר בריגר]

../images/Emo23.gif

קראתי את כל מה שאתה אומר, וברור לי בכל הנקודות שאנחנו לא מסכימים, שאנחנו מסתכלים על אותו אירוע רק מתארים אותו מנקודות מבט שונות. אני כן חושבת שיש מיתות שונות, אבל אולי זה לא המוות אלא החיים שקודמים לו. אם אתה מת במשך שנתיים ברעב וקור ואחרי שכל המשפחה שלך נורתה על ידך - אתה מוחק חובות קארמטיים בקצב של קומביין, תסכים איתי. אז אולי במוסן הזה אתה צודק, המוות הוא אותו המוות, וגם ה"גסיסה", הדרך שלך אל המוות, נחשבת בתוך החיים בעצם. כי המוות הוא רק שבריר שניה והוא אצל כולם אותו הדבר? יכול להיות. לגבי הצונאמי, ההתייחסות שלי אליו היא שונה מפני שאני לא מרגישה שמעורב בו רוע, למרות שמתיקשור שקיבלתי הבנתי שנפגעו בעיקר (אם כי לא רק, זה ברור לי) מוקדים של רווח על חופי המזרח. למה? ולגבי התאומים - כן. צודק. בפירוש אותו דבר. אם כי - קצר יותר. אבחנה יפה אתה עושה בנוגע לשלושת הגופים שלך, עכשיו לגבי הטיטאניק - למה אתה חושב שאני מתייחסת לזה בכזה כבוד, אם כי ביחד לאסונות שאנחנו מדברים עליהם פה, לא היה אולי צורך בכלל להעלות את הנושא הזה? אני מכירה רק דבר אחד שיכול לגרום למישהו להיות רגשן כלפי אירוע. הזדהות. או שהיית בפנים, או שחווית חווייה דומה. ובוא נגיד ש"היית בפנים" כולל גם אם החברים הכי טובים שלך היו. זה אותו דבר בעיני. תודה רבה, כפרה, עם הפירגון, העלת סומק בלחיי

 

[sharonhealing]

שיקופים ?

עומר. היות ואנו חיים בעולם של מראות ושיקופים ושל סיבה ותוצאה (ואין אני נכנס כאן לעניין של שכר ועונש) האם את חושבת שהיה כאן איזה שהוא שיקוף אמונות לעם היהודי ? האין זה מוזר שמול העם היהודי אשר חלקים ממנו רואים את עצמם כיותר נעלים/טובים/נבחרים מהגויים קמה תודעה אשר שיקפה לה בדיוק את אותו הדבר ? שרון.

 

[keoser]

אפשר גם להגיב?

או שזה רק בשביל עומר?

 

[עומר בריגר]

לא הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון.

האם אתה מתכוון שאנחנו בידלנו את עצמינו - וקיבלנו שיעור מאחד ש-אפשרלהגיד-גם מבדל אותנו? זה קונספט מעניין מאוד - לא חבתי על זה ככה!

 

[sharonhealing]

בגדול זאת התה הכוונה שלי

 

[עומר בריגר]

באמת רעיון מעניין מאוד!

יש בזה הגיון שאי אפשר להתעלם ממנו... אני מוכרחה לחשוב על זה קצת - תודות!

 

[keoser]

המודעות הקולקטיבית שלנו

משדרת על "דופקים אותנו" ו"אנחנו צריכים לסבול".. מערכת אמונות של עם שלם, זה הבסיס לאמונותנו בלי קשר לזה - לעם היהודי יש קארמה מאוד חזקה, בגלל הייחוסים שלנו אוהב, יוסי

 

[עומר בריגר]

ועוד שאלה

מה עם הטיטאניק? מה היתה המטרה של האסון הזה?

 

[keoser]

אף פעם לא חשבתי על הטיטאניק

אני גם לא מכיר את הסיפור בצורה ממש טובה. אבל דעי שאת אותה השאלה אפשר להשליך על כל דבר - מה הייתה ההולמות מאחורי הטביעה של הצוללת דאקר? הכל הולם, זה העיניין. השאלה איך אנחנו מתייחסים לזה, ומה אנחנו מפיקים מזה. לחגוג את מותו של אדם, תהיה בעיניי הפעולה הכי נאותה שיש לעשות אחרי פטירה. כן, יש את הכאב - ומותר ורצוי להוציא אותו, אבל לחגוג את מפעל חייו של זה שהמשיך הלאה - לא לסבול בגלל שהוא איננו יותר בצורה הפיזית המוכרת לנו. מה האדם הנפלא הזה לימד אותנו בחייו? כמה מתחשב ואוהב הוא היה, שבחר למות בשביל לתת לנו את המתנה של להעריך מחדש את מערך חיינו ויחסנו בהקשר לעולם? אוהב, יוסי

 

[מלכת אנגליה7]

אני מתייחסת לשואה ברצינות רבה

מבחינתי היום השוואה שייכת לעבר אך צריך כל הזמן לזכור ולא לשכוח.אבל במציאות של היום השואה היתה לפני המון זמן (רק יום הזיכרון מזכיר אותה) יש להסתכל על ניצולי הפיגועים שמתמודדים עם נכויות לכל החיים ואותם שוכחים ואף אחד לא עוזר להם . לגבי צונאמי זה אסון טבע שנגרם ע"י הטבע ולא על ידי אנשים ומתוך סיבות אידיאולוגיות או וואט הבר יש להסתכל על הדברים בפרופורציות.