מה הייתן עושות?
משהו שיושב לי על הלב חזק ואני כבר לא יודעת איך לחיות איתו. בעבודה הקודמת של בעלי התנו לו קידום במעבר מהצפון למרכז הארץ, למרות חששות רבים שהיו לי (לא סבלתי את מקום העבודה הזה) שמחתי שאני אוכל לעבור לגור ליד אימי, והעובדה שנשלם שכ"ד גבוה יותר מאשר שכ"הד שנקבל על הבית שלנו, לא שינתה הרבה כי אימי התנדבה לשמור על הילדים. חודש אחרי שעברנו פוטר בעלי מעבודתו (רצו לקצץ לו 30% מהשכר מה שהיה מוריד את השכר לפחות ממה שחשבנו שבעלי יקבל כאבטלה) רצה המזל ובעלי פוטר ויצא מיד למילואים, מה שהועיל מאוד שכן בשלושת החודשים הראשונים של אבטלה, מקבלים במילואים בדיוק אותו שכר כמו בעבודה אז יצא לנו שווה, מה שלא ידענו שהזמן שבו בעלי היה במילואים, תיקתק לו מבחינת ימי אבטלה, כשהוא חזר ממילואים הוא המשיך לחתום עוד חודש וחצי ואז התחילו לנסות לשלוח אותו לעבודות שמירה, ביחד החלטנו שאנחנו לא מוכנים שבעלי ישמור מסיבות שונות, ובעלי ישב בבית ללא אבטלה, במשך עוד חצי שנה. בתקופה הזאת חיינו על המשכורת שלי, שהספיקה להפרש שכר הדירה, לתשלום המשכנתא שלנו ולתשלום הלוואה שלקחנו כמה שנים קודם. כל שאר הכסף שביזבזנו במהלך הזמן הזה , הגיע מהבנק (פלוס קטן שהפך מינוס גדול), מאחותי, ומהלוואה שלקחנו מחמותי (חמשת אלפים ₪) ומאמא שלי (עשרת אלפים ₪) וכן גם מהגן של הבן (לא שילמתי חודשים לגננת שמכיוון שהיתה גננת שלי, גם התעקשה שאני אחזיר רק כשיהיה לי). אחרי שישה חודשים בלי שום הכנסה (ותשעה חודשי אבטלה סה"כ) מצא בעלי עבודה לא רעה (חזר חזרה למצב שבו היה שנה קודם) ב- צפון הארץ. הגענו למינוס של ארבעים אלף ₪ בבנק ולאחר מחשבות חזרתי עם שלושת ילדי לגור בבית אימי על מנת שנוכל לחסוך שכר דירה, בעלי מתגורר בביתנו בצפון ובה לבקר רק בסופ"ש. אולם למרות הכל (ההוצאות שלנו פחתו למחצית משכרינו) הבנק (הנושה העיקרי מבחינתנו) נושף בעורפנו והוא כבר התחיל לעשות סנקציות. עכשיו אני חייבת להדגיש, לאורך כל השנים כמעט ולא נעזרנו במשפחתו של בעלי (קיבלנו חמשת אלפים דולר מכל צד מתנה כשרכשנו את הדירה) ואימי עזרה עד כמה שהיא יכלה (גרנו בביתה במשך כשנתיים על כל המשתמע מכך) לחמותי (ובעלה) יש כסף והיא יכולה לעזור לו רצתה, אולם היא מציגה את עצמה כמי שאין לה ולא יכולה לעזור . יותר מזה באחד מהמקרים שהבנק התקשר אליה וביקש את עזרתה (היא חתומה לנו על ההלוואה ) השתמע מדבריה לבנק שעכשיו שנינו עובדים ואנו מסוגלים לדאוג לעצמנו בעקבות זאת התחיל הבנק להפעיל עלינו סנקציות. בשיחות פה ושם איתה, היא חושבת שהפתרון מבחינתנו הוא למכור את הבית ולהתחיל מההתחלה (מה שאולי היינו שוקלים לו מצב השוק היה טוב יותר) אני ניסיתי להפעיל את בעלי כמכבש עליהם, מכיוון שכרגע חוץ מלקבל הלוואה מהם למשך כמה חודשים אני לא רואה פתרון אחר לבור שנפלנו אליו, היא מבחינתה מוכנה לחתום לנו על הלוואה נוספת בבנק (אני לא מוכנה כי אז לא יהיה לי איך להחזיר לאחרים). מציק לי שבעלי עדין מידי איתם, הוא לא כועס כשהם אומרים לו שגם להם קיצצו ושאין להם (רק על מנת לסבר את אוזנכם, על מנת שיתנו לנו הלוואה בבנק לפני חמש שנים הם שיעבדו 500.000 ₪ - שמן הסתם צמחו מאז). מציק לי שהוא חושב שאני "מענישה" אותם בזה שאנחנו לא מגיעים לבקר (אין לנו רכב ואני לא חושבת שאני צריכה ללוות מאחותי רכב על מנת לבקר סבא וסבתא שבעצמם לא טורחים לבוא). מציק לי שאחיו ואחותו מסוגלים לאמר להורים מה הם חושבים עליהם (כשחמי אמר פעם לביתו כשנמות יהיה לכם – גיסתי ענתה לו אז מה אתה רוצה שנתפלל כל בוקר שתמות? ) אם זאת היתה המשפחה שלי (אמי) הייתי מעמתת אותה עם מה שאני יודעת, הייתי כועסת עליה שהיא מסוגלת לישון בלילה בעוד לי מבטלים את כרטיס האשראי ואני נאלצת ללכת ברגל מהעבודה הביתה, הייתי כועסת עליה שבמקום להגיד לבנק שיהיו סבלנים ושאין להם מה לדאוג, היא דואגת. מציק לי שאמרתי לבעלי שאנחנו יכולים לפתוח חשבון בבנק אחר ולהעביר אליו את המשכורות שלנו וכל חודש לסגור טיפה את המינוס, והוא לא מסכים (מה יהיה עם הערבויות של ההורים שלו). מרגיז אותי שהוא מתווכח איתי איך הגענו למצב הזה (הקול קול יעקב אבל הידיים בפירוש ידיי עשיו). אני יודעת שאם המצב ימשך ככה אני אתעמת על דעת עצמי עם חמותי וזה יגרום לפיצוץ (אני לא הכי עדינה בעולם) מציק לי שהוא לא מבין שזאת היא מטרת המשפחה, אני אישית לא אוכל להיות מאושרת עם ילדי לא יהיו מאושרים ואני לא מבינה איך לכאורה היא האמא הכי חמימה בעולם ומאידך היא נותנת לבן שלה להיזרק לכלבים. לו יכולתי היינו חוזרים לצפון, אבל בלי רכב באיזור שבו גרנו אי אפשר לחיות. ושלא תבינו לא נכון, אני לא גרידי או משהו כזה, אני במצב הכי נוראי שאני יכולה לחשוב עליו, וחמותי במקום להושיט גלגל הצלה בהשאלה מטביעה אותנו עוד יותר. מה אתן הייתן עושות? ושאלה לכל אלו שחושבות שאנחנו סתם רעות, איך אתן הייתן נוהגות במקרה כזה?
משהו שיושב לי על הלב חזק ואני כבר לא יודעת איך לחיות איתו. בעבודה הקודמת של בעלי התנו לו קידום במעבר מהצפון למרכז הארץ, למרות חששות רבים שהיו לי (לא סבלתי את מקום העבודה הזה) שמחתי שאני אוכל לעבור לגור ליד אימי, והעובדה שנשלם שכ"ד גבוה יותר מאשר שכ"הד שנקבל על הבית שלנו, לא שינתה הרבה כי אימי התנדבה לשמור על הילדים. חודש אחרי שעברנו פוטר בעלי מעבודתו (רצו לקצץ לו 30% מהשכר מה שהיה מוריד את השכר לפחות ממה שחשבנו שבעלי יקבל כאבטלה) רצה המזל ובעלי פוטר ויצא מיד למילואים, מה שהועיל מאוד שכן בשלושת החודשים הראשונים של אבטלה, מקבלים במילואים בדיוק אותו שכר כמו בעבודה אז יצא לנו שווה, מה שלא ידענו שהזמן שבו בעלי היה במילואים, תיקתק לו מבחינת ימי אבטלה, כשהוא חזר ממילואים הוא המשיך לחתום עוד חודש וחצי ואז התחילו לנסות לשלוח אותו לעבודות שמירה, ביחד החלטנו שאנחנו לא מוכנים שבעלי ישמור מסיבות שונות, ובעלי ישב בבית ללא אבטלה, במשך עוד חצי שנה. בתקופה הזאת חיינו על המשכורת שלי, שהספיקה להפרש שכר הדירה, לתשלום המשכנתא שלנו ולתשלום הלוואה שלקחנו כמה שנים קודם. כל שאר הכסף שביזבזנו במהלך הזמן הזה , הגיע מהבנק (פלוס קטן שהפך מינוס גדול), מאחותי, ומהלוואה שלקחנו מחמותי (חמשת אלפים ₪) ומאמא שלי (עשרת אלפים ₪) וכן גם מהגן של הבן (לא שילמתי חודשים לגננת שמכיוון שהיתה גננת שלי, גם התעקשה שאני אחזיר רק כשיהיה לי). אחרי שישה חודשים בלי שום הכנסה (ותשעה חודשי אבטלה סה"כ) מצא בעלי עבודה לא רעה (חזר חזרה למצב שבו היה שנה קודם) ב- צפון הארץ. הגענו למינוס של ארבעים אלף ₪ בבנק ולאחר מחשבות חזרתי עם שלושת ילדי לגור בבית אימי על מנת שנוכל לחסוך שכר דירה, בעלי מתגורר בביתנו בצפון ובה לבקר רק בסופ"ש. אולם למרות הכל (ההוצאות שלנו פחתו למחצית משכרינו) הבנק (הנושה העיקרי מבחינתנו) נושף בעורפנו והוא כבר התחיל לעשות סנקציות. עכשיו אני חייבת להדגיש, לאורך כל השנים כמעט ולא נעזרנו במשפחתו של בעלי (קיבלנו חמשת אלפים דולר מכל צד מתנה כשרכשנו את הדירה) ואימי עזרה עד כמה שהיא יכלה (גרנו בביתה במשך כשנתיים על כל המשתמע מכך) לחמותי (ובעלה) יש כסף והיא יכולה לעזור לו רצתה, אולם היא מציגה את עצמה כמי שאין לה ולא יכולה לעזור . יותר מזה באחד מהמקרים שהבנק התקשר אליה וביקש את עזרתה (היא חתומה לנו על ההלוואה ) השתמע מדבריה לבנק שעכשיו שנינו עובדים ואנו מסוגלים לדאוג לעצמנו בעקבות זאת התחיל הבנק להפעיל עלינו סנקציות. בשיחות פה ושם איתה, היא חושבת שהפתרון מבחינתנו הוא למכור את הבית ולהתחיל מההתחלה (מה שאולי היינו שוקלים לו מצב השוק היה טוב יותר) אני ניסיתי להפעיל את בעלי כמכבש עליהם, מכיוון שכרגע חוץ מלקבל הלוואה מהם למשך כמה חודשים אני לא רואה פתרון אחר לבור שנפלנו אליו, היא מבחינתה מוכנה לחתום לנו על הלוואה נוספת בבנק (אני לא מוכנה כי אז לא יהיה לי איך להחזיר לאחרים). מציק לי שבעלי עדין מידי איתם, הוא לא כועס כשהם אומרים לו שגם להם קיצצו ושאין להם (רק על מנת לסבר את אוזנכם, על מנת שיתנו לנו הלוואה בבנק לפני חמש שנים הם שיעבדו 500.000 ₪ - שמן הסתם צמחו מאז). מציק לי שהוא חושב שאני "מענישה" אותם בזה שאנחנו לא מגיעים לבקר (אין לנו רכב ואני לא חושבת שאני צריכה ללוות מאחותי רכב על מנת לבקר סבא וסבתא שבעצמם לא טורחים לבוא). מציק לי שאחיו ואחותו מסוגלים לאמר להורים מה הם חושבים עליהם (כשחמי אמר פעם לביתו כשנמות יהיה לכם – גיסתי ענתה לו אז מה אתה רוצה שנתפלל כל בוקר שתמות? ) אם זאת היתה המשפחה שלי (אמי) הייתי מעמתת אותה עם מה שאני יודעת, הייתי כועסת עליה שהיא מסוגלת לישון בלילה בעוד לי מבטלים את כרטיס האשראי ואני נאלצת ללכת ברגל מהעבודה הביתה, הייתי כועסת עליה שבמקום להגיד לבנק שיהיו סבלנים ושאין להם מה לדאוג, היא דואגת. מציק לי שאמרתי לבעלי שאנחנו יכולים לפתוח חשבון בבנק אחר ולהעביר אליו את המשכורות שלנו וכל חודש לסגור טיפה את המינוס, והוא לא מסכים (מה יהיה עם הערבויות של ההורים שלו). מרגיז אותי שהוא מתווכח איתי איך הגענו למצב הזה (הקול קול יעקב אבל הידיים בפירוש ידיי עשיו). אני יודעת שאם המצב ימשך ככה אני אתעמת על דעת עצמי עם חמותי וזה יגרום לפיצוץ (אני לא הכי עדינה בעולם) מציק לי שהוא לא מבין שזאת היא מטרת המשפחה, אני אישית לא אוכל להיות מאושרת עם ילדי לא יהיו מאושרים ואני לא מבינה איך לכאורה היא האמא הכי חמימה בעולם ומאידך היא נותנת לבן שלה להיזרק לכלבים. לו יכולתי היינו חוזרים לצפון, אבל בלי רכב באיזור שבו גרנו אי אפשר לחיות. ושלא תבינו לא נכון, אני לא גרידי או משהו כזה, אני במצב הכי נוראי שאני יכולה לחשוב עליו, וחמותי במקום להושיט גלגל הצלה בהשאלה מטביעה אותנו עוד יותר. מה אתן הייתן עושות? ושאלה לכל אלו שחושבות שאנחנו סתם רעות, איך אתן הייתן נוהגות במקרה כזה?