Age Enhanced
New member
מה הלאה?
שלום רב,
ראיתי שהרבה אנשים מעלים לפה את סיפוריהם האישיים ומקבלים תגובות. אנסה גם אני את מזלי. אני מקווה שיש לכם סבלנות כי זה לא קצר.
אני בן 52, נשוי כמעט 24 שנים. שלושה ילדים עדיין בחזקת קטינים. כנער וגבר צעיר תמיד הייתי ביישן והייתה לי הצלחה יחסית מוגבלת עם בנות המין השני. היו לי כמה חברות אבל לא היה קשר רציני. באוניברסיטה הכרתי דרך חברים מישהי איתה הפכנו לחברים יותר טובים, אח"כ לזוג, עברנו לגור יחד ולבסוף התחתנו. בשום שלב לא היתה אהבה סוחפת, אולי מפני ששנינו טיפוסים יחסית "קרים" ולא רגשיים/רגשניים. תחילה היה כבוד הדדי ובאופן כללי היינו חברים טובים והיה לנו ממש כיף יחד אבל זה היה מבוסס יותר על תחומי עניין משותפים, השקפות דומות, שיחות מעניינות, וכד'. נמשכתי אליה, אני חושב שהייתה מאד יפה ובמידה רבה אני חושב שהיא עדיין כזאת. הסקס אף פעם לא היה מדהים, לא בכמות ולא באיכות, כשאני תמיד רציתי יותר והיא פחות. בשלב כלשהו פשוט נמאס לי לבקש טובות והתדירות הלכה וירדה עד שהגענו לפעם בחודש בממוצע ואף פחות. גם ברמת היחסים הדברים הלכו והתדרדרו והפכנו פחות או יותר למנותקים רגשית, שני זרים ששותפים בגידול הילדים. קשה לקרוא לזה זוג. פה ושם מריבות, פה ושם האשמות, אבל בעיקר התעלמות. לא יודע אם היו לה מאהבים במהלך הנישואים, אולי. אני שמרתי על נאמנות ולא שלא היו לי הזדמנויות. עשינו ניסיון של טיפול זוגי לפני כמה אבל זה הפך מהר מאד לשדה קרב ובסוף עזבנו. עדיף כבר מצב ההתעלמות. להראות כמה שהשתנינו והתרחקנו, לפני כעשר שנים אני התחלתי לדאוג לעצמי, לאכול בריא, להתאמן, לשמור על עצמי. היא להיפך, חיה על ג'אנק פוד (וגם מרגילה את הילדים לזה). ניסיונות לדבר איתה על זה למשל שלא מכניסים ממתקים הבייתה... כמו לדבר למנורה.
בשנים האחרונות שמתי לב שעכשיו נשים דווקא די נמשכות אליי. יש לי כמה ידידות אבל זה אפלטוני לחלוטין. ככל שעובר הזמן הולכת וגוברת בי התחושה שהשנים עוברות ואני מבזבז את החיים בזוגיות הריקה-ריקנית ומרוקנת הזאת ושמגיע לי יותר. אני לא רוצה סטוצים ובגידות, אני רוצה את כל החבילה. ללכת יד ביד, להסתכל על השקיעה, להתנשק על ראש הר, להתכרבל מול אח, וכו'. אני חושב שעברתי התפתחות אישית והיום אני אדם הרבה יותר מחובר לרגשות שלי ויכול להתאהב, מה שלא יכולתי כשהייתי צעיר. ולמרות כל זאת, מאד קשה לי עם המחשבה להתגרש. המחשבה להתגרש יוצרת בי תחושה של צעד אנוכי ולא מתחשב. דיברתי על זה עם חבר והוא אמר לי שזה משבר גיל החמישים וכולם חווים את זה והשלב הזה עובר. לא קונה את זה. די מתלבט מה הלאה.
*********************************
הודעה זו מועלית לפורום בשנית לאחר שנמחקה - התנצלותי מראש אם מישהו כבר קרא
*********************************
שלום רב,
ראיתי שהרבה אנשים מעלים לפה את סיפוריהם האישיים ומקבלים תגובות. אנסה גם אני את מזלי. אני מקווה שיש לכם סבלנות כי זה לא קצר.
אני בן 52, נשוי כמעט 24 שנים. שלושה ילדים עדיין בחזקת קטינים. כנער וגבר צעיר תמיד הייתי ביישן והייתה לי הצלחה יחסית מוגבלת עם בנות המין השני. היו לי כמה חברות אבל לא היה קשר רציני. באוניברסיטה הכרתי דרך חברים מישהי איתה הפכנו לחברים יותר טובים, אח"כ לזוג, עברנו לגור יחד ולבסוף התחתנו. בשום שלב לא היתה אהבה סוחפת, אולי מפני ששנינו טיפוסים יחסית "קרים" ולא רגשיים/רגשניים. תחילה היה כבוד הדדי ובאופן כללי היינו חברים טובים והיה לנו ממש כיף יחד אבל זה היה מבוסס יותר על תחומי עניין משותפים, השקפות דומות, שיחות מעניינות, וכד'. נמשכתי אליה, אני חושב שהייתה מאד יפה ובמידה רבה אני חושב שהיא עדיין כזאת. הסקס אף פעם לא היה מדהים, לא בכמות ולא באיכות, כשאני תמיד רציתי יותר והיא פחות. בשלב כלשהו פשוט נמאס לי לבקש טובות והתדירות הלכה וירדה עד שהגענו לפעם בחודש בממוצע ואף פחות. גם ברמת היחסים הדברים הלכו והתדרדרו והפכנו פחות או יותר למנותקים רגשית, שני זרים ששותפים בגידול הילדים. קשה לקרוא לזה זוג. פה ושם מריבות, פה ושם האשמות, אבל בעיקר התעלמות. לא יודע אם היו לה מאהבים במהלך הנישואים, אולי. אני שמרתי על נאמנות ולא שלא היו לי הזדמנויות. עשינו ניסיון של טיפול זוגי לפני כמה אבל זה הפך מהר מאד לשדה קרב ובסוף עזבנו. עדיף כבר מצב ההתעלמות. להראות כמה שהשתנינו והתרחקנו, לפני כעשר שנים אני התחלתי לדאוג לעצמי, לאכול בריא, להתאמן, לשמור על עצמי. היא להיפך, חיה על ג'אנק פוד (וגם מרגילה את הילדים לזה). ניסיונות לדבר איתה על זה למשל שלא מכניסים ממתקים הבייתה... כמו לדבר למנורה.
בשנים האחרונות שמתי לב שעכשיו נשים דווקא די נמשכות אליי. יש לי כמה ידידות אבל זה אפלטוני לחלוטין. ככל שעובר הזמן הולכת וגוברת בי התחושה שהשנים עוברות ואני מבזבז את החיים בזוגיות הריקה-ריקנית ומרוקנת הזאת ושמגיע לי יותר. אני לא רוצה סטוצים ובגידות, אני רוצה את כל החבילה. ללכת יד ביד, להסתכל על השקיעה, להתנשק על ראש הר, להתכרבל מול אח, וכו'. אני חושב שעברתי התפתחות אישית והיום אני אדם הרבה יותר מחובר לרגשות שלי ויכול להתאהב, מה שלא יכולתי כשהייתי צעיר. ולמרות כל זאת, מאד קשה לי עם המחשבה להתגרש. המחשבה להתגרש יוצרת בי תחושה של צעד אנוכי ולא מתחשב. דיברתי על זה עם חבר והוא אמר לי שזה משבר גיל החמישים וכולם חווים את זה והשלב הזה עובר. לא קונה את זה. די מתלבט מה הלאה.
*********************************
הודעה זו מועלית לפורום בשנית לאחר שנמחקה - התנצלותי מראש אם מישהו כבר קרא
*********************************
)