אני לא בטוח שזה זוגיות, כי מדובר רק בי ואני לא בטוח אם זה הפורום אבל אני לא ממש יודע למה לקשר את זה.
אנחנו נשואים לא מעט זמן, נישואים של ככה ככה. לא משהו נוראי ולא משהו נחמד. אין ריבים מכוערים ואין אינטימיות, דבר שאני מעריך רוב הזוגות חיים איתם בשלום. אני טיפוס מלא חיים והבינוניות הזאת לא מתאימה לי תמיד היתה לי את המחשבה שכשהילדים יגדלו אני אעשה חושבים מחדש
לפני כמה חודשים הגיע הדבר שטרף לי את כל הקלפים. התגלה שרעייתי חולת פרקינסון...
אפשר להגיד עליי הרבה דברים אבל אני לא בן זונה. ברור לי שכל מחשבה על לעשות חושבים מחדש חייבת להיגנז. אם כל הבינוניות, אני לא אעזוב אותה בחיים במצבה. כבר מספר חודשים שאני תומך בה טוטאלית, מרים אותה, עוזר לה, נמצא עבורה בשביל כל מה שהיא צריכה. גם לפני זה היתי עבורה עוגן אבל עכשיו היא הפכה להיות תלותית בי לגמרי.
עצרתי את החיים שלי לגמרי, אין חברים, אין בילויים
זו רק ההתחלה, אלוהים יודע לאן זה עוד ילך. אם גם לפני זה היא לא ממש היתה בת זוג, עכשיו זה נעלם לגמרי. מובן לגמרי שאין אינטימיות ולא תהיה. אני לא מספיק זקן כדי לוותר על הצרכים שלי, אני לא מספיק זקן כדי לעצור את החיים שלי ולהפוך לסועד עד סוף ימי.
תחושת המחנק והכליאה נוראית. קשה לי בכלל לתאר אותה. כואב לי שזוגתי חולה, כואב לי בשבילה אבל אני לא יכול לשים את תחושת האומללות שלי בצד. נגזר עליי לקבור את הרצונות שלי, התשוקות שלי, התקוות שלי כשאני בשיאי.
זה נורא.
זה מרגיש כאילו נענשתי וזה באמת לא מגיע לי.
זהו, פרקתי...
אנחנו נשואים לא מעט זמן, נישואים של ככה ככה. לא משהו נוראי ולא משהו נחמד. אין ריבים מכוערים ואין אינטימיות, דבר שאני מעריך רוב הזוגות חיים איתם בשלום. אני טיפוס מלא חיים והבינוניות הזאת לא מתאימה לי תמיד היתה לי את המחשבה שכשהילדים יגדלו אני אעשה חושבים מחדש
לפני כמה חודשים הגיע הדבר שטרף לי את כל הקלפים. התגלה שרעייתי חולת פרקינסון...
אפשר להגיד עליי הרבה דברים אבל אני לא בן זונה. ברור לי שכל מחשבה על לעשות חושבים מחדש חייבת להיגנז. אם כל הבינוניות, אני לא אעזוב אותה בחיים במצבה. כבר מספר חודשים שאני תומך בה טוטאלית, מרים אותה, עוזר לה, נמצא עבורה בשביל כל מה שהיא צריכה. גם לפני זה היתי עבורה עוגן אבל עכשיו היא הפכה להיות תלותית בי לגמרי.
עצרתי את החיים שלי לגמרי, אין חברים, אין בילויים
זו רק ההתחלה, אלוהים יודע לאן זה עוד ילך. אם גם לפני זה היא לא ממש היתה בת זוג, עכשיו זה נעלם לגמרי. מובן לגמרי שאין אינטימיות ולא תהיה. אני לא מספיק זקן כדי לוותר על הצרכים שלי, אני לא מספיק זקן כדי לעצור את החיים שלי ולהפוך לסועד עד סוף ימי.
תחושת המחנק והכליאה נוראית. קשה לי בכלל לתאר אותה. כואב לי שזוגתי חולה, כואב לי בשבילה אבל אני לא יכול לשים את תחושת האומללות שלי בצד. נגזר עליי לקבור את הרצונות שלי, התשוקות שלי, התקוות שלי כשאני בשיאי.
זה נורא.
זה מרגיש כאילו נענשתי וזה באמת לא מגיע לי.
זהו, פרקתי...