יהדות בשבילך
New member
מה המיוחד ביום העצמאות? - א
מה המיוחד ביום העצמאות? הרב יוסף וייצן עניינו של יום העצמאות טעון בירור. אם נתבונן במבט כולל לאורך הדורות, נראה כי יום העצמאות אינו אלא חלק מתהליך, לא בו התחיל הכל ולא בו נגמר הכל. שורשיה של הגאולה שלפנינו נטועים עוד לפני העליה הראשונה: בעליית תלמידי הגר"א, בתלמידי הבעש"ט, בעליית המקובלים לצפת, ואולי אף קודם לכן; ולכן ננסה להבין, מדוע אנו רואים בנקודת זמן זו של הכרזת העצמאות מפנה, מעבר ממצב אחד למצב אחר? מה מייחד יום זה מהתהליך כולו? נוסיף ונשאל: לאחר אלפיים שנות גלות בהם ארץ ישראל נעזבה לשממה, והצמיחה קוצים וביצות לכל מי שניסה לבוא להאחז בה, אנו רואים לנגד עינינו נס של חזרה לבריאות טבעית, נס שעליו כבר ניבאו הנביאים "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", הפסוק שעליו אמרו חז"ל: "כיון שנותנת ארץ ישראל פירותיה בעין יפה - אין לך קץ מגולה מזה". לאחר שהתרגלנו אלפיים שנים לא להיות שייכים למציאות טבעית בריאה, אנו שבים אל טבעיותנו, וכפי שבאר המהר"ל 1 כי הגלות היא המצב הלא נורמלי והגאולה היא החזרה למצב הטבעי והבריא שלנו. נס טבעי זה לא התחיל ביום העצמאות, אלא הוא תהליך שנמשך כבר זמן רב. מה אם כן התחדש ביום העצמאות? נתבונן בכמה עניינים במהותו של יום. א. היכולת של עם ישראל לבטא את עצמיותו בלא פחד את העניין הראשון המייחד את יום העצמאות האיר רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. ביום העצמאות התגלתה גבורתו ועצמאותו הרוחנית של עם ישראל, שהתבטאה ביכולתו להכריז הכרזה עצמאית, הכרזה הנובעת מפנימיותו, וזאת בלא לפחד מהגויים. נרחיב עניין זה. פגיעות רבות פגעה הגלות בעם ישראל. אולם נראה כי הפגיעה החמורה ביותר אינה הפגיעה הפיזית, אלא הפגיעה הרוחנית. כאשר אנו לא מולכים בעצמינו, ברגע שאנו נמצאים תחת שלטון גויים, אין ביכולתינו ליצור יצירות ללא התחשבות ברוח הגויים. במקום להיות עם שמנהיג את הגויים, עובר עם ישראל בגלותו למצב של מגיב למעשיהם של הגויים. על הפסוק "ועבדתם שם מעשה ידי אדם" 2 אומר רש"י "משאתם עובדים לעובדיהם, כאילו אתם עובדים להם". עם ישראל בגלות אינו יכול ליצור יצירות שהן עצמיות לו, הוא חי את חייו בהתחשבות במה שיאמרו הגויים, והרי זה כאילו הוא עובד אותם. על כן, הכרזת המדינה ביום העצמאות היתה מעשה שביטא את המדרגה החדשה הציבורית והלאומית שאליה אנו נכנסים. עם ישראל חוזר אל עצמיותו, אין הוא מפחד מהגויים, מההתמודדות עם בניית מדינה וממפגש עם הטבע והחומר אותו הוא נדרש לתקן ולרומם. נפש גלותית לא היתה מסוגלת להכריז על מדינה, היא היתה מבררת תחילה 'מהי דעת הפריץ', ואילו הכרזת המדינה אמרה באופן ציבורי שיש דברים בהם אין אנו קשורים יותר להתחשבנות עם הגויים. להכרזת המדינה נזקקנו לכל כך הרבה התגברות על חשבונות ופחדים, והיא אף הוכרעה לבסוף על חודו של קול. הכרזת המדינה היתה מציאות של גילוי שכינה, וכמו שרואים בתרגום על הפסוק 'ותהי עליו רוח ה' (שופטים ג, י) "שורת עליו רוח נבואה מן קדם ה'", אין זו רוח אנושית. כשמנהיג ישראל מבטא גבורה לא אנושית – הרי היא גבורה אלוקית, גבורה הבאה מתוכה הפנימי של רוח העם האמיתית. אופי הגאולה הנוכחית: נס דרך הבחירה החופשית ניתן להוסיף ולומר, כי הכרזת יום העצמאות מבטאת את אופיים הכולל של הניסים שנעשים עימנו בגאולה זו. בניסים אלו אין שבירת חוקי הטבע, אלא הם מתגלים דרך הבחירה האנושית. כבר עמדנו על כך שעצם הנס של פריחת ארץ ישראל ושיבת עם ישראל אליה הריהו נס טבעי, נס שמחזיר את הארץ והעם לטבעיותם. וכך גם ביחס להכרזת יום העצמאות. הנס שבהכרזה אינו נס על טבעי. נס זה הוא היכולת לפתח נפש גאולתית, נפש אנושית, המנהיגה את הסובב ולא מושפעת ממנו. הביאה שלנו לארץ לא הסתמכה על ניסים של שינוי חוקי הטבע, אבל היא התחשבה בכך שהרוח והרצון הפנימי שיש בקרבנו יכול להתגבר על כל המכשולים, ואין דבר העומד בפני הרצון להגאל. העשייה שלנו בגאולה זו באה מתוך שייכות פנימית ורגש פנימי, שנותנים לנו כוח להאמין בבלתי יאומן. רוח זו הינה הרוח שבאה ממרום, רוח שיוצרת לנו נפש גאולתית. הנס שביכולת הקוממיות הרוחנית של עם ישראל לעמוד מול החשבונות הגלותיים, ולהביע את דעתו בלא חשש, הינו נס גדול יותר מהנס של הפרחת השממה. הוא התגלותה של הנשמה עליה התנבא ישעיה: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיה מב, ה). שלבי הגאולה בדברי יחזקאל עמדנו על שני עניינים בגאולה הנכחית: הפרחת השממה ושיבת העם לארצו, שהחלו להתרחש עוד הרבה לפני יום העצמאות, וחזרת עם ישראל לעצמיותו הרוחנית – שהחלה ביום העצמאות. נתבונן כיצד שני שלבים אלו מתוארים בדברי הנביא יחזקאל, בפרק ל"ו. בפרק זה יש שני חלקים, המקבילים לשני שלבי הגאולה. החלק הראשון (א – טו) עוסק בגאולת הארץ: הקץ המגולה של נתינת פירות, ושיבת עם ישראל אליה. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה'... לָכֵן הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כּה אָמַר ה' אל-הים הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבתִי מֵרִאשׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם... (א, ד, ח-יב). נשים לב שבחלק זה העוסק בגאולת הארץ, גם שיבת עם ישראל לארצו מתוארת כחלק מגאולת הארץ: " וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ..." כנגד התגשמותה המופלאה של נבואה זו אנו עומדים נפעמים כבר למעלה ממאה שנה, עוד לפני הקמת המדינה. העזרה משמים שהיתה בהפרחת הארץ לפני הקמת המדינה היא זו שאותתה לעם ישראל על החזרת שכינה לציון, היא זו שאמרה שהנה ארץ ישראל חוזרת אל עצמה, ושה' מאיר פניו לעם ישראל. החלק השני של הפרק עוסק בגאולת העם. גאולה זו חייבת להיות משולבת בגאולת הרוח, בכך שנבנה בקרבנו רוח חדשה: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כד-כו). הנושא כאן הוא גאולת העם, ולכן גם שיבת עם ישראל אינה באה כחלק מגאולת הארץ, אלא "ולקחתי אתכם". לאחר שעם ישראל יילקח לארצו, ה' מבטיח "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם". רוח חדשה זו שנבנתה באומה החלה להתגלות ברגעי הכרזת המדינה. ודאי שיש עוד הרבה קומות כלליות ופרטיות שצריכות להבנות, אולם הבסיס לכולן הוא העצמאות – היכולת לומר את מה שבקרבנו בעצמאות ללא חשבונות. ניתן להשוות בין התהליך הנוכחי של הגאולה לבין התהליך שעבר עם ישראל בלידתו. עם ישראל עבר תחילה תהליך של חרות, של השתחררות מהפחד מהמצרים, ורק אחריו ניתנה התורה. אף אנו צריכים לעבור תחילה תהליך של השתחררות מכבלי הגלות, של השתחררות מהמחשבה 'מה יאמרו הגויים', לפני קבלת תורת הגאולה.
מה המיוחד ביום העצמאות? הרב יוסף וייצן עניינו של יום העצמאות טעון בירור. אם נתבונן במבט כולל לאורך הדורות, נראה כי יום העצמאות אינו אלא חלק מתהליך, לא בו התחיל הכל ולא בו נגמר הכל. שורשיה של הגאולה שלפנינו נטועים עוד לפני העליה הראשונה: בעליית תלמידי הגר"א, בתלמידי הבעש"ט, בעליית המקובלים לצפת, ואולי אף קודם לכן; ולכן ננסה להבין, מדוע אנו רואים בנקודת זמן זו של הכרזת העצמאות מפנה, מעבר ממצב אחד למצב אחר? מה מייחד יום זה מהתהליך כולו? נוסיף ונשאל: לאחר אלפיים שנות גלות בהם ארץ ישראל נעזבה לשממה, והצמיחה קוצים וביצות לכל מי שניסה לבוא להאחז בה, אנו רואים לנגד עינינו נס של חזרה לבריאות טבעית, נס שעליו כבר ניבאו הנביאים "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", הפסוק שעליו אמרו חז"ל: "כיון שנותנת ארץ ישראל פירותיה בעין יפה - אין לך קץ מגולה מזה". לאחר שהתרגלנו אלפיים שנים לא להיות שייכים למציאות טבעית בריאה, אנו שבים אל טבעיותנו, וכפי שבאר המהר"ל 1 כי הגלות היא המצב הלא נורמלי והגאולה היא החזרה למצב הטבעי והבריא שלנו. נס טבעי זה לא התחיל ביום העצמאות, אלא הוא תהליך שנמשך כבר זמן רב. מה אם כן התחדש ביום העצמאות? נתבונן בכמה עניינים במהותו של יום. א. היכולת של עם ישראל לבטא את עצמיותו בלא פחד את העניין הראשון המייחד את יום העצמאות האיר רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. ביום העצמאות התגלתה גבורתו ועצמאותו הרוחנית של עם ישראל, שהתבטאה ביכולתו להכריז הכרזה עצמאית, הכרזה הנובעת מפנימיותו, וזאת בלא לפחד מהגויים. נרחיב עניין זה. פגיעות רבות פגעה הגלות בעם ישראל. אולם נראה כי הפגיעה החמורה ביותר אינה הפגיעה הפיזית, אלא הפגיעה הרוחנית. כאשר אנו לא מולכים בעצמינו, ברגע שאנו נמצאים תחת שלטון גויים, אין ביכולתינו ליצור יצירות ללא התחשבות ברוח הגויים. במקום להיות עם שמנהיג את הגויים, עובר עם ישראל בגלותו למצב של מגיב למעשיהם של הגויים. על הפסוק "ועבדתם שם מעשה ידי אדם" 2 אומר רש"י "משאתם עובדים לעובדיהם, כאילו אתם עובדים להם". עם ישראל בגלות אינו יכול ליצור יצירות שהן עצמיות לו, הוא חי את חייו בהתחשבות במה שיאמרו הגויים, והרי זה כאילו הוא עובד אותם. על כן, הכרזת המדינה ביום העצמאות היתה מעשה שביטא את המדרגה החדשה הציבורית והלאומית שאליה אנו נכנסים. עם ישראל חוזר אל עצמיותו, אין הוא מפחד מהגויים, מההתמודדות עם בניית מדינה וממפגש עם הטבע והחומר אותו הוא נדרש לתקן ולרומם. נפש גלותית לא היתה מסוגלת להכריז על מדינה, היא היתה מבררת תחילה 'מהי דעת הפריץ', ואילו הכרזת המדינה אמרה באופן ציבורי שיש דברים בהם אין אנו קשורים יותר להתחשבנות עם הגויים. להכרזת המדינה נזקקנו לכל כך הרבה התגברות על חשבונות ופחדים, והיא אף הוכרעה לבסוף על חודו של קול. הכרזת המדינה היתה מציאות של גילוי שכינה, וכמו שרואים בתרגום על הפסוק 'ותהי עליו רוח ה' (שופטים ג, י) "שורת עליו רוח נבואה מן קדם ה'", אין זו רוח אנושית. כשמנהיג ישראל מבטא גבורה לא אנושית – הרי היא גבורה אלוקית, גבורה הבאה מתוכה הפנימי של רוח העם האמיתית. אופי הגאולה הנוכחית: נס דרך הבחירה החופשית ניתן להוסיף ולומר, כי הכרזת יום העצמאות מבטאת את אופיים הכולל של הניסים שנעשים עימנו בגאולה זו. בניסים אלו אין שבירת חוקי הטבע, אלא הם מתגלים דרך הבחירה האנושית. כבר עמדנו על כך שעצם הנס של פריחת ארץ ישראל ושיבת עם ישראל אליה הריהו נס טבעי, נס שמחזיר את הארץ והעם לטבעיותם. וכך גם ביחס להכרזת יום העצמאות. הנס שבהכרזה אינו נס על טבעי. נס זה הוא היכולת לפתח נפש גאולתית, נפש אנושית, המנהיגה את הסובב ולא מושפעת ממנו. הביאה שלנו לארץ לא הסתמכה על ניסים של שינוי חוקי הטבע, אבל היא התחשבה בכך שהרוח והרצון הפנימי שיש בקרבנו יכול להתגבר על כל המכשולים, ואין דבר העומד בפני הרצון להגאל. העשייה שלנו בגאולה זו באה מתוך שייכות פנימית ורגש פנימי, שנותנים לנו כוח להאמין בבלתי יאומן. רוח זו הינה הרוח שבאה ממרום, רוח שיוצרת לנו נפש גאולתית. הנס שביכולת הקוממיות הרוחנית של עם ישראל לעמוד מול החשבונות הגלותיים, ולהביע את דעתו בלא חשש, הינו נס גדול יותר מהנס של הפרחת השממה. הוא התגלותה של הנשמה עליה התנבא ישעיה: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" (ישעיה מב, ה). שלבי הגאולה בדברי יחזקאל עמדנו על שני עניינים בגאולה הנכחית: הפרחת השממה ושיבת העם לארצו, שהחלו להתרחש עוד הרבה לפני יום העצמאות, וחזרת עם ישראל לעצמיותו הרוחנית – שהחלה ביום העצמאות. נתבונן כיצד שני שלבים אלו מתוארים בדברי הנביא יחזקאל, בפרק ל"ו. בפרק זה יש שני חלקים, המקבילים לשני שלבי הגאולה. החלק הראשון (א – טו) עוסק בגאולת הארץ: הקץ המגולה של נתינת פירות, ושיבת עם ישראל אליה. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה'... לָכֵן הִנָּבֵא עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כּה אָמַר ה' אל-הים הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם... וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבתִי מֵרִאשׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם... (א, ד, ח-יב). נשים לב שבחלק זה העוסק בגאולת הארץ, גם שיבת עם ישראל לארצו מתוארת כחלק מגאולת הארץ: " וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ..." כנגד התגשמותה המופלאה של נבואה זו אנו עומדים נפעמים כבר למעלה ממאה שנה, עוד לפני הקמת המדינה. העזרה משמים שהיתה בהפרחת הארץ לפני הקמת המדינה היא זו שאותתה לעם ישראל על החזרת שכינה לציון, היא זו שאמרה שהנה ארץ ישראל חוזרת אל עצמה, ושה' מאיר פניו לעם ישראל. החלק השני של הפרק עוסק בגאולת העם. גאולה זו חייבת להיות משולבת בגאולת הרוח, בכך שנבנה בקרבנו רוח חדשה: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: (כד-כו). הנושא כאן הוא גאולת העם, ולכן גם שיבת עם ישראל אינה באה כחלק מגאולת הארץ, אלא "ולקחתי אתכם". לאחר שעם ישראל יילקח לארצו, ה' מבטיח "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם". רוח חדשה זו שנבנתה באומה החלה להתגלות ברגעי הכרזת המדינה. ודאי שיש עוד הרבה קומות כלליות ופרטיות שצריכות להבנות, אולם הבסיס לכולן הוא העצמאות – היכולת לומר את מה שבקרבנו בעצמאות ללא חשבונות. ניתן להשוות בין התהליך הנוכחי של הגאולה לבין התהליך שעבר עם ישראל בלידתו. עם ישראל עבר תחילה תהליך של חרות, של השתחררות מהפחד מהמצרים, ורק אחריו ניתנה התורה. אף אנו צריכים לעבור תחילה תהליך של השתחררות מכבלי הגלות, של השתחררות מהמחשבה 'מה יאמרו הגויים', לפני קבלת תורת הגאולה.