מה הניתוח התחבירי של: קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים

נוף-צלול

Active member
אני תוהה מה הניתוח התחבירי הפורמלי של:
קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה
אם זה היה צועק הייתי מבין: קול (...) צועק (...) - שזה נדמה לי מה שלימדו אותנו (לפני עשרות שנים רבות) נושא + נשוא.
אבל כאן זה צועקים. אז המבנה התחבירי של המשפט לא ברור לי. כי אם צועקים מתייחס לדמי אחיך, אז מה זה קול במשפט הזה?
תודה
 
דמים נושא + לוואים
צועקים נשוא
מושא עקיף
תיאור מקום

אגב, קול כאן נראה לי במשמעות דיבור, לא צליל.
 
דמים נושא + לוואים
צועקים נשוא
מושא עקיף
תיאור מקום

אגב, קול כאן נראה לי במשמעות דיבור, לא צליל.
אני חושב שזה אחרת: קול דמי אחיך = נושא. צועקים אליי = לוואי, כמו הדמים הצועקים אליי. מן האדמה = נשוא שימני. כלומר: הדמים הצועקים הם מהאדמה.
 
דמים נושא + לוואים
צועקים נשוא
מושא עקיף
תיאור מקום

אגב, קול כאן נראה לי במשמעות דיבור, לא צליל.
אני חושב שזה אחרת: קול דמי אחיך = נושא. צועקים אליי = לוואי, כמו הדמים הצועקים אליי. מן האדמה = נשוא שימני. כלומר: הדמים הצועקים הם מהאדמה.
דמים נושא + לוואים
צועקים נשוא
מושא עקיף
תיאור מקום

אגב, קול כאן נראה לי במשמעות דיבור, לא צליל.
אני דווקא לא תומך בפירוש שלך. קול בא כאן לפני דמים, וזה אומר שמדובר בסמיכות. לפי זה, סביר שזה יחיד. המלה צועקים ברבים, לא מתאים כנשוא אלא אם תטען שהקול הוא בעצמו הדמים.
 
הדמים צועקים ולכן זה נושא והשני נשוא. שמות העצם הדבוקים לנושא (קול, אחיך) הינם לוואי לנושא. לא ברור לי מה מפריע קשר הסמיכות.
 
הנשוא צריך להיות באותו מין ומספר של הנושא. אם הנושא סמיכות הוא צריך להיקבע לפי ההתחלה שלו כך שהמלים הבאות נסמכות כלוואי. לוואי בעברית בא אחרי השם כי זו שפה שמית, כמו שתואר בא אחרי השם. לפי זה, הנושא הוא "קול". זה ביחיד ולא יכול להצטרף לנושא ברבים "צועקים". הכותב צדק. לכן אני חושב שיותר הגיוני שהמלים "מן האדמה" הן נשוא שימני, כלומר "קול דמי אחיך הצועקים אליי הוא מן האדמה, בא מהאדמה". כמובן תוכל לפרש את זה גם כך שהדמים הם הקול בעצמו, אבל לא נראה לי שזו הכוונה.
 
אתה מעוות את הכתוב כדי שיתאים בכוח לחלוקה התחבירית שלך.
לא זכור לי כלל כזה שאם הנושא הוא צירוף סמיכות אז הנושא ראשון וכל השאר לוואי לו.
 
הנשוא צריך להיות באותו מין ומספר של הנושא. אם הנושא סמיכות הוא צריך להיקבע לפי ההתחלה שלו כך שהמלים הבאות נסמכות כלוואי. לפי זה, הנושא הוא "קול". זה ביחיד ולא יכול להצטרף לנושא ברבים "צועקים". הכותב צדק. לכן אני חושב שיותר הגיוני שהמלים "מן האדמה" הן נשוא שימני, כלומר "קול דמי אחיך הצועקים אליי הוא מן האדמה, בא מהאדמה".
אתה מעוות את הכתוב כדי שיתאים בכוח לחלוקה התחבירית שלך.
לא זכור לי כלל כזה שאם הנושא הוא צירוף סמיכות אז הנושא ראשון וכל השאר לוואי לו.
נראה לי ששכחת קצת מהי עברית. בשפות שמיות השם תמיד קודם לתארים וללוואים שלו. "קול דמי אחיך" פירושו "הקול של הדמים של אחיך", כלומר: הקול הוא הנושא, ודמי האח הם הלוואי הנסמך אליו.
 
למעלה