מה הערכים אותם תרצו להנחיל לילדכם?

[MrCheff]

מה הערכים אותם תרצו להנחיל לילדכם?

הנושא עלה בקומונה שאני משתתף בה והעליתי את מחשבותי בנושא בבלוג שלי. אני מאמין שרוב ההשפעה של עיצוב האישיות של האדם תגיע מכיוון המשפחה. ברגע שהאדם ילמד ויתחנך בבית בו הערכים המוסריים יהיו ברורים וישתקפו בדרך החיים - הוא יגדל כך.. בעיניי, אין חובת קשר בין הערכים היהודיים, לבין ערכים מוסריים. פגשתי לא מעט דתיים בעלי ערכים יהודיים-דתיים חזקים מאוד, אבל עם ערכים מוסריים-אנושיים חלשים מאוד ויש לי לא מעט מכרים וחברים חילוניים שהקשר הערכי-דתי שלהם כמעט ואינו קיים, אך מבחינה ערכית-מוסרית הם עולים בהרבה על אנשים אחרים. לכן ארצה להנחיל לילדיי להיות דבר ראשון "בני-אדם" - מעאנטש בפולנית מדוברת

ורק אחרי זה להיות דוסים קטנים...

נ.ב בקשתי לא לפרסם בעמוד הראשי, למנוע ביקורי

 

[hag70]

נראה לי שבדיוק כמוך

רק שאין לי כוונה שיהיה דוסים קטנים

(אם כי יש לי בבית דוס קטן

): קשובים למי שמסביבם סבלניים לאחר סובלניים לדעות של אחרים. לדעת לקבל כל אחד בלי דעות קדומות. ובעיקר לעשות מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים בלי לחשוב מה יחשבו האחרים (בינתיים זה מצליח לא רע

). אה - וגם להיות נאנמים לעצמם ולדעות שלהם.

 

[hirshfe]

הערכים שאני גדלתי עליהם

לכבד את אחרים בעיקר. אני מאמין שהכל, כפי שאמרת בחינוך - מי שרואה שהורים שלו נותנים כבוד, ייתן כבוד

 

[ליידי דרמה]

יושר וכבוד .

יש עוד כמה אבל אלו החשובים ביותר בעיני.

 

[schlomitsmile]

בתקוה שהפעם מפלצת ההודעות לאתבלע לי את ההודעה ../images/Emo57.gif הדבר הראשון שקפץ לי לראש, הוא סיפורו של ניצול שואה אחד. בהיותו נער, קפץ מהרכבת ההיא וחייו ניצלו. מבט אחרון לאבא לפני שקפץ, ואבא אמר לו:" זאי א מענטש". לא 'זכור אותנו' לא 'הייה חזק' אפילו לא 'זכור שאתה יהודי'. רק 'הייה בנאדם'. זו היתה צוואותו המוסרית. זו גם הצוואה המוסרית שאני קיבלתי משם, ושחשוב לי ולאביהם הגרמני של ילדיי, להעביר להם. מעבר לזה, יש עוד דברים חשובים- יושר פתיחות סקרנות כבוד לכל חי באשר הוא ../images/Emo161.gif../images/Emo68.gif../images/Emo197.gif../images/Emo198.gif../images/Emo153.gif../images/Emo141.gif../images/Emo109.gif../images/Emo107.gif../images/Emo19.gif../images/Emo118.gif../images/Emo203.gif וכן, גם זיכרון הסטורי , בבחינת דע מאין באת. (אגב- תודה על הנ.ב שלך ../images/Emo13.gif)

 

[smailie]

לצערי, לא גדלתי על ערכים

חיוביים, שאוכל להעביר הלאה. דבר אחד בטוח: ההורים שלי לא לימדו אותי שום דבר מועיל או עזרו לי להפנים שלפעמים מותר לי לעמוד על שלי.

 

[Master Stav]

אתה לא שופט אותם לחומרה ?

היום ממרום 42 שנותי ( כמעט ) אני סלחן פתאום להורי על דברי העבר את הכעסים פשוט שיחררתי לא סלחתי פשוט שיחררתי ואני יודע שאני אבא טוב יותר תחשוב שוב ...נתנו לך את מתנת החיים ובודאי הקנו לך ערים כלשהם מה אתה עושה איתם .....זה ענניך ומשהו שצרם לי , אתה מפנה אותנו לפרשת השבוע ...אני אפנה אותך לאחד מהדיברות ... כבד את ..... יום טוב לך

 

[smailie]

"עשרת הדיברות" זו במקרה הפרשה הבאה

בשבת הקרובה קוראים את "עשרת הדברות", כחלק מפרשת "יתרו". לא משנה... לדימוי עצמי נמוך ושיתוף פעולה עם אנשים שפגעו בי שוב ושוב לא ממש הייתי קורא "מתנת החיים" ו"ערכים כלשהם" שעיצבו אותי באופן חיובי. אם על כך שאפילו על ויכוחים בעקבות חשבון טלפון גבוה בגיל ההתבגרות, הייתי צריך לסבול עובדת סוציאלית מרשעת, שאמרה לי שזאת "בעייה חמורה" ושצריך לערב את הפסיכיאטר שנמצא ב"סטנד" (אל שניהם הגעתי בהתחלה מסיבה אחרת לחלוטין) ושזו עוד הוכחה לבעייתיוּת שבגללהּ אפשר להבין את צה"ל אם יחליט לא לקבל אותי, אני צריך להודות למישהו, אז זה באמת מכעיס. ויכוחים בטונים גבוהים רק בגלל שרציתי להשלים בגרות והורים השעדיפו את דעתם של אנשי המקצוע אשר סברו ש"זה לא מתאים" או שצריך "לבדוק את זה בשבע עיניים ובתנאי שתעמוד בתנאי התוכנית השיקומית בהוסטל לנפגעי נפש ואחרי שנה - שנתיים נראה מה עושים", לא בדיוק זיכרונות נעימים ועם הצלקות אני מתמודד עד היום (תיארתי אירוע שקרה כשכבר הייתי בן למעלה מ-.18 בחינוך המיוחד קבעו מה ייעשה איתי לאחר ושיכנעו את כל המערכות שלא לתת לי צ'אנס).

 

[Master Stav]

מאחר ואני לא מכיר את הסיפור

אלא שומע רק את הצד שלך ( שומע וירטואלית כמובן) ומאחר ואני אב שמתמודד בימים אלו עם בת מרדנית שגורמת לכול סביבתה להגיע לכדי התמוטוטות( כפי שזה נשמע ) אני לא שופט \, אבל למרותכעסי על הורי , הויו שם דברים חמורים מאד בעיני כילד וכמתבגר למרות הכול אני מאמין שהחילו לי דברים טובים יחד עם הרעים כך שאני מאמין שאדם מקבל כלים מה יעשה איתם ...זו שאלה טובה

 

[smailie]

אולי רק בתת - מודע למדתי מזה משהו

כי לא לימדו אותי ערכים, במובן זה שישבנו והציגו לי רשימה של ערכים אחד לאחד, או משהו כזה. גם לא ברור אם בכלל הייתה להורים שלי אג'נדה מסודרת ומוגדרת מראש לגביי (חוץ אולי מהקטע הדתי, אבל בנושא הזה הם נכשלו. כלומר, אני פחות דתי מאבא שלי, אבל מגדיר את עצמי תמיד כ"מסורתי, עם אופציה להתחזקות"). הם די סמכו על יד המקרה והערכים שאפנים בשביל עצמי, אם בכלל, הם תוצר של נסיבות החיים ולאו דווקא של מורשת יציבה או של דברים אליהם חונכתי באופן עקבי. אני מכיר הרבה אנשים שהכבוד שהם רוכשים להוריהם הוא בלתי מסוייג. בשבילם מה ש"אבי זיכרונו לברכה נהג לומר" הוא קביעה שאין לחלוק עליה. אני בכלל בכלל לא נמצא על הסקאלה הזאת ולא חש איזשהו חיבור רגשי חזק להורים שלי. אם כבר - אז יש צורך לשאוב הרבה "רעל" שקיבלתי.

 

[Master Stav]

אף אחד לא יושב עם ילדיו על רשימת ערכים

ערכים הם משהו מובנה שאתה אוסף מתוך המתרחש בין כותלי ביתך ואם זאת שוב אנין לי היכולת כולש כן הרצון לשפוט את החוויה האישית שלך ההערות שלי מתמסכות על הכתוב בלבד ואין בכוונתי לפגוע ו/או להרגיז

 

[smailie]

ככה הבנת? שאני חושב שאתה מנסה

לכתוב לי הערות פוגעות? בכלל בכלל לא... אבל אני בהחלט מרגיש שהסיפור שלי שונה מזה של מי שגדל בנסיבות נורמאטיביות יותר. קורה די הרבה שאדם יכול לומר: "אמא שלי תמיד אמרה לי את המשפט הזה והזה" שהפך להיות מוטו וקו מנחה בחייו הבוגרים. אני פשוט לא מצליח להיזכר בשום משפט כזה. בכל אופן, לא משפט נבון שיש בו משום עידוד או הסתכלות מועילה על המציאוּת. ההתנסויות שלי היו קשות וברור לי שאגדל את הילדים שלי - ובמיוחד אחנך אותם - בצורה שונה (כן, כן... אני יודע שכל ההורים אומרים את זה בהתחלה).

 

[ליידי דרמה]

יש לי משפטים שאמא שלי אמרה לי ואני זוכרת היטב

וזה לא קו מנחה בחי במובן של ככה אני עושה. זה קו מנחה בחיי - מהיכן להתרחק או מה לא לומר בשום אופן לילדים שלי.

 

[ליידי דרמה]

ואין לך ערכים משלך? גם לי יש תלונות להורי

הרבה אפילו ואני אומרת שבזכות שאיסורים שלהם צמחתי להיות מי שאני - כי למדתי על דרך השלילה. אני גאה בהישגים שלי למרות הילדות שעברה עלי. גם זה בעצם ערך שכדאי להעביר לילדים שלי - מכל רע אפשר להוציא טוב.

 

[smailie]

אם הם לא היו רצים לפסיכולוגים

ולפסיכיאטרים "מאחורי הגב" כל שני וחמישי, מענישים אותי בגלל תופעות לוואי בלתי - רצוניות של תרופות וגם בגיל מבוגר נוהגים להזכיר לי כמה המצב שלי מיוחד ודורש טיפול, הכל היה נראה אחרת. יש לי קצת בעייה עם המילה "ערכים", כי אם אתה רואה שאתה משיג את ההיפך בגלל התעקשותך על דרך מסויימת ושהילדים יוצאים נפגעים ממה שאתה מנסה להשליט עליהם - אז כנראה שתצטרך להיות מספיק גמיש ולשנות מהרגליך. בכלל, אני מאוד מאוכזב מעולם המבוגרים ולא לגמרי גאה להיות חלק ממנו. בניגוד אלייך, המסרים שהפנמתי הם בכיוון שלילי - טוטאלי: את המשפטים "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אם תאמין - תצליח" מעולם לא שמעתי בבית (וגם לא במוסדות החינוך אליהם נשלחתי). אם האמנתי שאני מסוגל להגיע למשהו, אז מקסימום שמעתי בתגובה קולות לעג והסברים מנומקים ומשכנעים מדוע אני משלה את עצמי. כשכל אי - הבנה הוצאה מהקשרהּ ונתפרשה מיד כחלק מבעייה פסיכיאטרית תמידית, קשה מאוד להתאושש מזה גם שנים אח"כ. עיקר החשש שלי הוא מחוסר האסרטיביוּת: אני פוחד מזה, שלא אצליח לשים גבולות או לגונן על הילדים במידה הנכונה, במקרה הצורך. יש בי עדינוּת, כנראה, שלא תמיד פועלת לטובתי (כפי שאמרה לי מנהלת בי"ס יסודי כששמעה על תוכניותיי ללמוד לקראת תעודת הוראה, אחרי שהכירה אותי והתרשמה ממני במסגרת שנת חונכוּת). כך שגם אם אחליט איך ארצה לחנך את ילדיי "על הנייר" - נראה שביישום אכשל ואהיה נתון לספונטניוּת או לחוסר ביטחון. בתוך כל זה נכנס תרחיש שבו מישהו, חלילה, יפגע בהם ולא אצליח להגיב כראוי, מתוך חוסר קשיחוּת או כניעה לגורם הפוגע. המחשבה הזאת מפחידה אותי לעתים.

 

[ליידי דרמה]

גם לי אמרו משפטים לא יצא ממך כלום, את מאכזבת

אותנו, תעשי מה שאת רוצה אבל אחר כך כשתתחרטי - אל תבואי אלינו לבכות וכדומה..... אז למדתי לא לבוא אליהם לבכות ולמדתי לקבל החלטות לבד ועד גיל מאוחר חשבתי שאם אני אהיה "ילדה טובה" הם יהיו מרוצים ממני. גם כשנישאתי והפתכי לאם בעצמי עוד רציתי להיות ראויה בעניהם ולקבל מחמאה או מילה טובה. בשלב מסויים הבנתי שאני חייה את חיי כדי למצוא חן בעניהם ולא נתתי דעתי - מה אני באמת רוצה. וכשעשיתי את השינוי - והתחלתי למלא אחר רצונותי , לבחור במקצוע שאני באמת רוצה, לא לדפוק חשבון לכל דבר בחיים , לא להתכופף כדי להתאים לתנאים שהם הציבו לי - הרגשתי משהו מתעורר בי, משהו שהיה כבוי שנים רבות וחיכה רק לפרוץ. ופרצתי. והבנתי כמה חטאתי לעצמי ולסובבים היקרים לי - אלו שכן ידעו לתת מילה טובה, אלו שכן עודדו אותי והיו שם כשבכיתי שוב ושוב כשהורי עלבו בי והטיחו בי את כל האכזבות שלהם. אני לא זקוקה להם כפי שהם - עם אמא שלי אני בכלל לא מדברת כבר 7 שנים. אין בי געגועים למה שהיא. אני מתגעגעת לחלום שיש לילדים על ההורים שלהם.חיבוק, נשיקה, ליטוף, תמיכה,פירגון, עזוב, אני תיכף שוקעת פה בבכי ולא בא לי דווקא עכשיו. בקיצור - אני מחנכת את ילדי על ערכים של שיתוף, עידוד, תמיכה, ארוץ בשבילם עד קצה העולם. וכן - יש דברים שאני לא בטוחה בהם, ויש דברים שאני למדה עם הניסיון ויש דברים שהמצאתי בעצמי ומוכיחים את עצמם. וגם אותי מפחיד להיות אמא. יש לי בת על סף גיל ההתבגרות - ואנני יודעת כיצד להיות אמא לנערה מתבגרת (אותי היכו עד גיל 18 וזה ממש לא המודל שלי), אני שואלת, שוקלת, חושבת, מתבוננת ולומדת דברים חדשים . ותאמין לי שאני שופטת די מחמירה עם עצמי. לא רק על הורות - על הרבה דברים. והורת - היא גמישה מאוד. לא משליטים כלום על אף אחד. בטח לא על הילדים. יש להם רגשות, מחשבות, רצונות וכל שלב בחייהם יביא אותך למקום שונה בהורות שלך. החל מילד שצריך הגנה צמודה של הוריו ועד גיל בוגר יותר שהילד מתחיל לחוות את העולם דרך המסננותש לו עצמו. טוב, אם יצא מבולבל, אני מתנצלת.

 

[MrCheff]

מבין אותך כל-כך

קראתי את כל מה שכתבת וזה החזיר אותי להוריי וההתנהגות שלהם איתי עד היום. ההורים שלי היו פחות או יותר אותו דבר (למעט זה שלא היכו אותי) תמיד הם אמרו לי שממני הם מצפים ליותר, ומצפים שאעשה ככה ואעשה ככה וכו' כו'. גם אחרי שעזבתי את הבית ואחרי זה שהתחתנתי, הם עדיין היו בציפיות שאעשה כל מיני דברים ולא הפסיקו (ועדיין ככה היום). גם היום, הורי ואני לא מדברים אותה שפה.. ולא ממש מסתדרים. נדיר שיש זמן שבו ההורים שלי לא כועסים עליי על משהו. הם שוכחים שאני כבר בעל משפחה משלי ומצפים ממני המון דברים שזה ממש לא לעניין. עד היום אני לא מצליח לנהל איתם שיחה נורמלית והביקורים אצלם הם ממש מועטים, פשוט בגלל שאיכשהוא תמיד יוצא שאני לא בסדר במה שאני עושה.. או מתנהג או אומר. למזלי פגשתי את אשתי המדהימה שעוזרת לי בהבנה והתמודדות איתם ובעיקר מסבירה לי שוב ושוב שיש לי חיים ואני לא צריך להכנע למניפולציות שלהם ולדרישות שלהם.. אני עובד על זה קשה ואני מאוד מקווה שאני לא אהיה כמו ההורים שלי ואתן לילדים שלי יד חופשית ובלי מצפון..

 

[smailie]

אותי בכלל לא עודדו שייצא ממני משהו

יצאו מראש מהנחה שאין טעם אפילו להתחיל להכניס אותי למסלול רגיל - וזהו. הרי זה לא שנתנו לי איזושהי הזדמנות וכשסוף - סוף, בגיל מבוגר יחסית, הסכימו בקיבוץ לממן לי את הבגרויות זה היה "לפנים משורת הדין" ו"עשו לך טובה" (מה שמעליב מאוד לשמוע, כי זה לא שהברזתי בתיכון או משהו כזה, אלא התחננתי כבר אז שיתנו לי הזדמנות). לא מדובר רק על משפטים שאמרו לי, אלא על הנחות שתורגמו לשפת המעשה, בגילאים בהם לא הייתה לי שליטה על כך או יכולת להתנגד. ההורים גם לא הגנו עליי, כפי שמצופה מהורים, כאשר חוויתי אלימות במוסדות השונים בהם הייתי. כרגע אני קרוב אליהם גיאוגרפית וגם אם ארצה להתנתק מהם לחלוטין - זה לא מעשי (כי מה ההגיון בלעשות זאת בהפגניוּת?), אבל אני לא מזועזע מהאפשרות שאנתק את הקשר איתם לחלוטין בעתיד הנראה לעין ושאפילו הנכדים שלהם לא יכירו אותם. זה מקרין גם על דברים אישיותיים. אין ספק, שהדימוי העצמי הנמוך וחוסר אפקטיביוּת ביחסיי עם אנשים הם תוצאה של חוויות שליליוֹת ולא תכונות מולדות שהייתי סובל מהן בכל מקרה.

 

[Master Stav]

בעיקר סובלנות

סובלנות - לאדם כערך נעלה הבנה - שלא כולם מבריקים או חושבים כמוך הכלה - לשטויות האישיות ושל אחרים הומור - כי תמיד טוב לחייך