מה השתנה הלילה הזה...
כן, אני יודעת שראש השנה מתקרב ולא פסח..... אבל מדברים פה על שינוי.... מה השתנה בי? עד לפני כעשר שנים בלעתי כל ספר, סרט ומסמך שהיו קשורים לשואה. כל חומר תעודי נגרס במוחי בתדהמה אין קץ ובתקווה למצוא פירצה או תקווה קלושה שדבר כזה לא יחזור לעולם. שזה היה אירוע חד פעמי, טעות של מנהיג, טעות של עם, טעות של הטבע, הגורל, אלוהים. מילדותי, מאז משפט אייכמן....עקבתי אחרי כל רמז וסימן שייתן לי הסבר לוגי או אחר, על מנת שאוכל להבין את האירוע הכי אבנורמאלי שהתרחש באירופה והיה לאות קלון על מצחה של האנושות. זו רק ההקדמה שמסבירה את סקרנותי, כאבי ותמיהתי, לבנליות של הרשע. בשלב מסויים הגעתי לרוויה עד כדי פיצוץ . לא יכולתי יותר לשים את ידי על ספרים או סרטים שיש להם זיקה לשואה. לא יכולתי יותר לקרוא על הסבל שעבר על עמנו. זהו. כבת להורים, סבים וסבתות ניצולי שואה... חוויתי על בשרי (גם בחלומות) את מה שהם עברו. פיתחתי חרדות מפני מלחמות, רעב, עוני, מחלות ובדידות. כל מה שהם חוו לפני הולדתי, נחרט בבשרי כמו מספר כחול והוסיף עוד חשש ועוד דאגה, שלא הייתי צריכה לחוש בחיים העכשיויים שלי. אוקצור.......עד לפני שנה.... לא יכולתי לקרוא יותר על השואה ולכן השנה, הפתעתי את עצמי כששוב אני בוהה בסרטי תעודה בערוץ המדע ומנסה שוב להבין. אבל יותר מאשר להבין.... אני קוראת את החומר מבלי להיות נסערת ומפוחדת כמו שהיה פעם. האם הפכתי להיות קהת חושים? לא. אני לא כזו. האם הפצע כוסה בצלקת עבה? לא יודעת להשיב על זה. האם הגיל והבגרות הופכים אותי לאדישה? לא. ממש לא. אין לי הסבר לתופעה - ואני מנסה לחשוב ביחד עם עוד אנשים חושבים, למה היום חזרתי לקרוא על אימי השואה ברגש מופחת ומאופק יותר.
כן, אני יודעת שראש השנה מתקרב ולא פסח..... אבל מדברים פה על שינוי.... מה השתנה בי? עד לפני כעשר שנים בלעתי כל ספר, סרט ומסמך שהיו קשורים לשואה. כל חומר תעודי נגרס במוחי בתדהמה אין קץ ובתקווה למצוא פירצה או תקווה קלושה שדבר כזה לא יחזור לעולם. שזה היה אירוע חד פעמי, טעות של מנהיג, טעות של עם, טעות של הטבע, הגורל, אלוהים. מילדותי, מאז משפט אייכמן....עקבתי אחרי כל רמז וסימן שייתן לי הסבר לוגי או אחר, על מנת שאוכל להבין את האירוע הכי אבנורמאלי שהתרחש באירופה והיה לאות קלון על מצחה של האנושות. זו רק ההקדמה שמסבירה את סקרנותי, כאבי ותמיהתי, לבנליות של הרשע. בשלב מסויים הגעתי לרוויה עד כדי פיצוץ . לא יכולתי יותר לשים את ידי על ספרים או סרטים שיש להם זיקה לשואה. לא יכולתי יותר לקרוא על הסבל שעבר על עמנו. זהו. כבת להורים, סבים וסבתות ניצולי שואה... חוויתי על בשרי (גם בחלומות) את מה שהם עברו. פיתחתי חרדות מפני מלחמות, רעב, עוני, מחלות ובדידות. כל מה שהם חוו לפני הולדתי, נחרט בבשרי כמו מספר כחול והוסיף עוד חשש ועוד דאגה, שלא הייתי צריכה לחוש בחיים העכשיויים שלי. אוקצור.......עד לפני שנה.... לא יכולתי לקרוא יותר על השואה ולכן השנה, הפתעתי את עצמי כששוב אני בוהה בסרטי תעודה בערוץ המדע ומנסה שוב להבין. אבל יותר מאשר להבין.... אני קוראת את החומר מבלי להיות נסערת ומפוחדת כמו שהיה פעם. האם הפכתי להיות קהת חושים? לא. אני לא כזו. האם הפצע כוסה בצלקת עבה? לא יודעת להשיב על זה. האם הגיל והבגרות הופכים אותי לאדישה? לא. ממש לא. אין לי הסבר לתופעה - ואני מנסה לחשוב ביחד עם עוד אנשים חושבים, למה היום חזרתי לקרוא על אימי השואה ברגש מופחת ומאופק יותר.