מה ה-מקום בשבילכם..?

[sHiRaNii]

מה ה-מקום בשבילכם..?

בשבילי זה מאיידנק..המקום שהכי היה קשה לי והכי הכייי התחברתי לשם.. הייתי חוזרת לשם שוב ושוב ושוובב..... היינו שם 4 שעות וזה עבר כמו שנייה... הכל שם אותנתי, בגלל זה המקום הכי הכי נגע לי...בכיתי שם כמו שבחיים לא בכיתי.. בגלל שהכל נשמר כמו שהיה, פשוט הרגשתי את מה שקרה שם... כשראיתי את המקלחות גז והציקלון B שלא יורד מהקירות, ועליו סימני חריטות של ציפורניים, לא יכולתי לשלוט בעצמי... אבל אז עוד הלכתי מבוהלת הייתי בשוק.. מרוב שהייתי המומה, כשחברה שלי רצה לחבק אותי וכולה בוכה, שאלתי אותה את השאלה הכי מפגרת בעולם "מה קרה?" =\\ אח"כ ראיתי שם את הבובות השבורות והמנופצות...ואז, הבכי ממש התפרץ..לא שלטתי בעצמי.. כאילו, זה ילדים, זה דבר כל כך תמים!!!!! ומאז התמונה הזאת לא יוצאת לי מהראש... ובכל פעם כשראיתי עוד משו, הבכי רק התחזק והתחזקק אפילו כשראיתי מדים של חיל נאצי בכיתי, כל דבר שראיתי רק בכיתי יותר...וזה היה הבכי הכי אמיתי וכנה שבכיתי בחיים שלי...ב-ח-י-י-ם לא חשבתי שאני אגיב ככה...בהכנות למשלחת תמיד אמרו לנו שיהיו כאלה שלא ייבכו שםם, וכבר הכנתי את עצמי שאני בינהם, אבל בסוף הייתי בין היחידים שבכו.. ובכלל, כשנכנסנו למשרפות לא יכולתי יותר ויצאתי בחוץ כשהחברות שלי אחריי...ואח"כ עשינו את הטקס, ולא ידעתי אם אני אחזיק מעמד... ובסוף הקריאה שלי הייתה כל כך עמוקה...ושם זאת הייתה הפעם הראשונה שצעקנו את התקווה פשוט צרחנו אותה...אני יכולה להגיד בשם כל המשלחת שלי שהמקום שהכי התחברנו אליו זה מאיידנק, פשוט כולם...ואת זה אני יודעת מתוך התגובות של כולם שם, מתוך הטקס, מתוך שירת התקווה, מתוך התמיכה הכל כך חזקה שהייתה-שם בעיקר, וכמובן שמתוך כל שיחות הסיכום אח"כ.. אבל מה שכן, דווקא בסוף, להר האפר, הכי לא ייחסתי חשיבות..למרות שזה הדבר הכי הכיי נוראי שם... אבל באותו רגע, פשוט לא עיקלתי את זה..לא רציתי לחשוב שכל זה בעצם בני אדם..זה פשוט לא נתפס...ורק עכשיו אולי, אני מתחילה להבין את זה באמת.. מה המקום שלכם...?

 

[יוּבָל]

גם בשבילי המקום זה מיידאנק...

כשהיינו שם נפל לי האסימון שהדברים האלה באמת קרו, שזה אמיתי.. הכול שם כול כך אותנתי, והריח שיש שם, הבובות, הנעלים, המדים, החליפות של האסירים... הכי היה לי קשה להכנס למשרפות, לעמוד שם ולשמוע את "עצוב למות באמצע התמוז" ולעמוד ליד הר האפר, לנסות לעכל שהדבר הזה זה אפר של בני אדם, ולשיר את התקווה.. אחרי ה-5 שעות שהיינו שם ישבתי באוטובוס בשוק, ניסיתי להבין איך בני אדם הצליחו לעשות דברים כאלה... חוץ מזה, באותו יום היה לי יומולדת 17...

 

[irashady]

וואי ממש ריגשת אותי

אצלי ה-מקום זה גם טרבלינקה וגם אושוויץ... בטרבלינקה כל השקט ממש נתן לי מכה כזאת... ובאושוויץ (בירקנאו) שזה היה יומיים לפני שחזרנו נכנסנו בהתחלה לביתן שהיה של אשת העדות שלנו... והיא נתנה עדות בביתן... והראתה לנו את המיטה שלה.... ובביתן הזה נרגשתי שאטני נחנקת ואין לי אוויר... כמעט התחלתי לבכות בכלל שהרגשתי שם כ"כ חנוקה... והסוף של בירקנאו-כשחזרנו עם דגלי ישראל על המסילות ושרנו שירי ארץ ישראל... זה הזיכרון הכי חזק והכי מרגש שהיה לי ויש לי מהמסע במיידאנק לא התחברתי... כי באתי מוכנה מדיי שיהיה לי קשה... ופשוט לא התחברתי... למרות שמתמונות המקום הזה ממש כואב... קשה לי לראות את זה... כי המקום באמת מזעזע

 

[lihi r]

אצלי...

המקום שהכי ריגש אותי הוא בקבר האחים בעיירה זביליטובסקה גורה ליד טרנוב היינו שם ביום האחרון ממש לקראת הסוף ןלמרות שבמהלך המסע כבר בכיתי מתי שהיינו במיידנאק במיידנאק זה היה בכי חלש אבל שם בבורות אני פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי והרגשתי את כולי נשברת ומתי שהמדריכה שמה לנו שיר באנגלית שמתאר חלום שבו מישהו נפגש עם 6 המיליון אני בכלל בכיתי והיום במחשבה לאחור אני מבינה שבשבילי השיר שיקף את כל 8 הימים שהיינו בפולין כי גם אני הרגשתי שאני נפגשת עם 6 המיליון ומתי ששרנו את התקווה אני בקושי יכולתי לשיר ונחנקתי מרוב דמעות

 

[sHiRaNii]

אני רואה שהרבה התחברו עם הקבר האחים

וגמאני הייתי שם ...אבל...לא נעים לי להגיד את זה כאן אבל לא כל כך הקשבתי להסברים שם..

ולא ידעתי בכלל שהיה שם בור ירי של 800 ילדים או קבר אחים או כל מה שאמרתם.. ועכשיו אני מצטערת על זה... וגם ראיתי שהרבה התחברו לטרבלינקה ואני ממש ממש לא התחברתי למקום... אולי כי אני כזאת שמתחברת יותר לדברים מוחשיים וקשה לי להתחבר למקומות רק מעצם המחשבה על מה שקרה שם, חוץ מביער לופוחובה שעד עכשיו אני לא מבינה למה דווקא לשם כל כך התחברתי...

 

[sHiRaNii]

****לזביליטובסקה גורה

 

[•BluEyeS•]

גמני =]

היינו שם ביום השלישי למסע, יום אחרי מיידנאק. כמעט כולם מהמשלחת שלי נשברו במיידאנק, השותפות שלי לחדר ממש בכו שעות בערב מסיבות כאלה או אחרות ואני... כמה דמעות ב"התקוה" וזהו האמת היא שקצת הפריע לי שלא לקחתי את זה קשה כמו האחרים... למרות שידעתי שזה נורמלי וזה. אז כשהגענו לזביליטובסקב גורה, עמדנו ליד בורות הירי והמדריכה שרה את "המלאך הגואל", היא אמרה שזה שיר ערש ששרו לילדים באותה תקופה... שם התחלתי לדמיין את הילדים הקטנים מובלים לבור ו...בום =\ ובכיתי... הכי מוזר זה שכמעט אפחד לא בכה, אבל לא הרגשתי מוזר, הרגשתי מיוחדת... זה המקום שבו *אני* נשברתי.

 

[ביסלי בננה]

המקום שלי

המקום שאליו הכי התחברתי, המקום שבו בעצם התחלתי את המסע האמיתי היה בטיקוצין ולאחר מכן ביער לופוחובה. אני זוכרת שהמדריכה שלנו סיפרה על הבית כנסת שמשמש כיום כמוזיאון וסיפרה שפעם באה בזמן שמחת תורה לבית כנסת וראתה ליד מקום התפילה דגלים של שמחת תורה...ובזה הרגע הבנתי שאין שמה יהודים, שהם שמים את הדגלים רק בשביל זיכרון, שלא באמת מתפללים שמה... הסיפור הזה הקסים אותי בצורה מוזרה, המחשבה שאין שמה יהודים ועדין שומרים על בית הכנסת. פשוט נדהמתי. כמובן שאחרי זה נסענו ליער לופוחובה שמה ראינו את בורות ההריגה הענקיים ושמה בעצם "נשברתי" ובכיתי לראשונה בטיול [זה היה היום השני של המסע]. ואני הכי זוכרת את הדרך חזרה מהיער...הדרך שיהודי טיקוצין לא הספיקו לעשות. כל כך התחברתי למקום שאני עושה עליו את הפרוייקט גמר שלי במגמת אופנה [כמה שזה נשמע לא רציני אבל כן]. הרעיון המרכזי מאחוריו זה הרגשה של ביטחון בארץ זרה.[כיום.] אם תרצו לדעת עוד על הפרויקט אשמח לספר לכם

 

[שמעון כוכב עליון]

אף אחד ממכם

לא התרגש ממה שלא נשאר. מה הכוונה? נורא פשוט להתרגש מדברים שאכן קיימים שנשאר להם זכר כל השרידים הפיזיים עושים רושם ונותנים תחושה ויזואלית מאוד מצמררת. אבל מה עם המקומות שלא נשאר מהם זכר? סובביבור תחשבו על מאות אלפי האנשים שנטבחו שם והיום המקום כל כך יפה כאילו שהטבע בלע והכיל את הכל. או גטו ורשה שבו הלוחמים קפצו מהביניינים והיום יש שם בתי מרקחת, קל להתרשם ממה שיש לו תיעוד אבל עוד יותר הדהים איך נעלמו שישה מיליון וזכר לרובם אין פשוט חיים שלמים נמחו מעל פני האדמה.

 

[irashady]

לא נראה לי

שיש פה אנשים שהיו בסוביבור... לפחות לא מהמשלחות של הנוער...

 

[sHiRaNii]

נכון גמאנחנו לא היינו שם..

 

[sHiRaNii]

גמאני ממש התחברתי לשם..

זה המקום השני שהתחברתי אליו, יער ליפוחובה..וכבר כתבתי על זה כאן בפורום...זה היה ביום השני למסע והפעם הראשונה שבכיתי וממש נשברתי..

 

[sweet eyes]

אצל זה בורות הירי של קהילת טרנוב..

זלביטוסקה גורה.. זה היה אחרי יום נהדר בו היינו בכיכר ההיא בקרקוב איפה שנפגשו כל החבר'ה מתנועות הנורא, ואחר כך הלכנו שם לסוקיניצה, וקנינו ואכלנו וצחקנו והיה כיף.. ואז הלכנו לטרנוב. איפה שנשאר שם הזה מבית הכנסת, עם הכיפה הזאת.. זוכרים? כבר במעומעם אצלי.. ואז אמרו ששם הייתה אקציה עוד לפני שהיה גטו, וזה זעזע אותי.. ואז לקחו אותנו ליער. וראינו את כל הגדרות הנמוכים האלה.. עם פסלים מפוארים של ישו, ומגני דוד בקטנה עלובים כאלה. אבל כל כך הרבה. ולא אשכח שהמדריכה אמרה, "כן נרצחו 800 תינוקות וילדים" והם סיפרו סיפור על ילדה שהלכה לשם ולא הבינה מה קורה וכל זה.. ואיך שאנשים הנציחו את זה.. והטקס.. זה שבר את כולם. אני זוכרת שפשוט לא יכלתי להשאר שם והלכתי לבד וחשבתי.. ויותר מאוחר אמרו יש נסיעה ארוכה, והכריחו אותנו לעשות פיפי שם ביער.. אהההה ולא אשכח, נורא מכל, זה כל כך קרוב לבתים שם! ופתאום שמענו קול צחוק ילדים וראינו כמה ילדים פולנים רוכבים על אופניים בכיף שלהם בשביל שממש סמוך לבורות.. זוועה.