מה זה באמת "אין עוד מלבדו" (פירוש רחב למאמר המקורי)
"הנה כתוב אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שתהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך." זאת אומרת, יש רק כוח אחד שנמצא מולנו. והאדם מתוך מה שהוא מרגיש, הוא צריך להגיד כמו שאומרים חז"ל, ש"אין עוד מלבדו", שיש רק כוח אחד שפועל עליו. "ומה שהאדם רואה, שיש דברים בעולם, שהם מכחישים פמליה של מעלה," כאילו אין רק שליטה אחת ששולטת עלינו, "הסיבה היא, שכך הוא רצונו יתברך." אותו כוח אחד שפועל עלינו, הוא מסדר כך שנתבלבל ונחשוב שישנם הרבה כוחות והרבה סיבות. אבל האמת היא שיש רק כוח אחד.
ולמה הוא עושה כך? "וזהו בחינת תיקון," זאת אומרת, בכוונה הבורא גורם לנו את הבלבול הזה, כאילו יש בחיי האדם דברים רבים: משפחה, בית, עבודה, משטרה, בעלי בית, שונאים, אוהבים, עמים, ארצות, מזג אוויר, בריאות - אלף ואחת סיבות וכוחות שפועלים עליו והוא נמצא בתוכם. אבל אחריהם יש רק מחשבה אחת, כוח אחד, מטרה אחת. ומה שנראה לו כאילו הוא נמצא מכל הצדדים בלחצים והשפעות, הכל רק נדמה לו. כי הבלבול הזה הוא תיקון "הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת"."
זאת אומרת, אותו כוח אחד שמשפיע על האדם דרך השפעות שונות, מנוגדות וזרות, שהאדם לא יכול לקבל אותן כטוב אחד, אלא כטוב ורע מכל מיני כיוונים בכל מיני רמות של הרגשה והבנה, שלא מסוגל לייחד אותן, ולא להבין למה ובשביל מה הן, הכל נועד רק כדי לפתח אותו. כי אם מלכתחילה האדם היה מרגיש הכל ככוח אחד, הוא לא היה מתפתח וגדל. לכן נאמר שהתיקון מורכב מ"שמאל" שדוחה ו"ימין" שמקרב. כי תמיד יש שני דברים מנוגדים בכל מיני אפשרויות ורמות ואופנים, שהם הולכים כך כמנוגדים אחד מול השני.
"כלומר, מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון." והתיקון הוא, שאפילו אם האדם רוצה לחדור לפנימיות שלו ולחקור את המציאות, ולהתקרב לאותו כוח אחד, ולהיות טוב, ולהיות רגוע ונוח לבריות, ולהיות חיובי לא חשוב באיזו צורה, נותנים לו סתירה, והוא הופך להיות משהו אחר, ונתקע בכל מיני דברים. "זאת אומרת שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה" במיוחד, "על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר," ואפילו שהוא כבר רוצה לגלות, ורוצה להסתדר ולהיות בסדר גמור, הם לא נותנים לו, אלא דוחים אותו "מדרך הישר, ועל ידיהם הוא נדחה מקדושה."
מדובר על מי שכבר רוצה להתקרב ולהבין ולגלות את המטרה, ולא על מי שחי חיים רגילים. אלא על אלה שנכנסים לדרך ורוצים להגיע לרוחניות, להבין בשביל מה הם חיים ולמה, איך הם בנויים, מה קורה להם, מה יש לפניהם, שמתעוררת בהם כבר השאלה על מהות החיים. אם האדם רוצה להגיע למטרת החיים, הוא מקבל בדרך הרבה סטירות ומכות בחיים והרבה סתירות במוח. ואז הוא מבולבל ומיואש ולא יודע מה קורה איתו ולמה. אבל כל הסתירות והמכות האלה הם תיקון, אומר המאמר.
ולמה הדחיות האלה? "והתועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מקבל צורך ורצון שלם," דווקא על ידי כל הבעיות האלה שיש לאדם בדרך, הוא כל כך רוצה וכל כך מבין שהוא חייב רצון שלם, שהבורא, "שהקב"ה יעזור לו." כי בהתחלה הוא לא יכול היה לחשוב על זה, לא היה כל כך איכפת לו שהכוח העליון הוא אחד. אבל ככל שהוא מתקדם, ורואה את הסתירות והבעיות, ורואה שלא מסוגל, ונעשה יותר מיואש, אם הוא בכל זאת רוצה לפרוץ קדימה ולא לעזוב ולרדת מהדרך, אז הוא מגיע למצב של אין ברירה שהכוח האחד, שהוא מתחיל לגלות אותו כאחד, יעזור לו.
"כי אחרת רואה שהוא אבוד:" ולמה הוא אבוד? "לא די שלא מתקדם בעבודה," בהתפתחותו האישית, בכניסה שלו לרוחניות, בעבודה על עצמו, "אלא הוא רואה" אפילו "שהולך אחורה," כי הוא מבולבל ומיואש, ומבין פחות מקודם, ונכנס לייאושים ולמחשבות ולהפרעות כאלה, שזורקים אותו פתאום למצבים שלא חשב אי פעם, שעוד ייכנס אליהם, ויתבלבל בכל התאוות האלה, ובכל הדברים השטותיים האלה שיש בעולם. אבל הכל מסודר לאדם בדרך, כדי שיטעה עד הסוף.
"היינו אפילו שלא לשמה," למרות האפשרויות להתקדמות כלשהי, "אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות," למשוך את המאור המחזיר למוטב, לתקן את עצמו ולהתקדם קדימה, "שרק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת," שיוכל להמשיך מה שלא יהיה, אם תהיה לו עזרה כזאת שיוכל לעשות כך, אז "הוא יכול לקיים את התורה ומצוות." זאת אומרת, לתקן את עצמו כדי להגיע לאור. כי "תורה ומצוות" נקרא תיקון האדם כדי להגיע לרוחניות. אם תרי"ג הרצונות שהאדם כלול מהם, מתוקנים בהתאם לכוח העליון, אז הוא ניכנס לעולם הרוחני.
אם האדם אחרי כל המכשולים והבעיות של החיים הרגילים, עוד רוצה להתקדם וללכת לכיוון המטרה הרוחנית, מחכות לו הרבה הכנות והבטחות והפתעות נעימות ולא נעימות, אבל כולן כאחד מיועדות כדי להביא את האדם לייאוש הסופי מכוחותיו, ולהבנה והרגשה שרק הכוח העליון שנסתר אחריהם יכול לעזור לו. "אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת," להמשיך בכל זאת אחרי כל פעם ופעם שהוא נופל, "ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה'," מהדרך הישרה לבורא, "אפילו משלא לשמה." אפילו כמו שכל אחד מרגיש בחיים שלו, איך שהוא מתקדם.
"והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד," כי בדרך יש זמנים טובים וזמנים רעים, ולו נראה "היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות." שהוא נעשה יותר ויותר שפל, מבולבל, ולא יכול להסביר למה זה קורה. "ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה," כי הדרך הזאת לא תיפתח לו משהו, השיטה הזאת כנראה לא עובדת עליו, אם היא בכלל עובדת. "כי הוא רואה שאפילו" במקצת "כקוצו של יוד" מה ששייך לרוחניות "קשה לו לקיים," הוא פשוט לא מסוגל לעשות את כל הדברים האלה, להשפיע, לדרוש מעצמו אהבת הבריות, להיות דומה לבורא.
הוא מוכן להגיע לרוחניות מתוך סקרנות, או מתוך שהוא עצמו לוחץ ורוצה לפרוץ. אבל לא מתוך הדרישה הזאת שפתאום הוא רואה לפניו, אותה בלתי אפשרי לו לבצע. ולמה קורה כך? כי הבורא סידר לנו להגיע לרוחניות מטבע הפוך לחלוטין. לכן לא פורצים לעולם הרוחני, כי לא רואים אותו. הוא נמצא, אבל רואים אותו בגל אחר. הוא נמצא במימד אחר מאותו מקום היכן שהאדם נמצא.
אלא "רק בהתגברות למעלה מהדעת," שיוצא מתוך הטבע שלו מעל הטבע, אז האדם נכנס למימד הרוחני. "אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?" כי אלה שבאים ללמוד חוכמת הקבלה, יש לפניהם טווח התקדמות מאוד לא פשוט. מסננים את כולם, את כל מי שבא, כמו שכתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מתקדמים רק אלה שכבר מוכנים מקודם, או אלה שיכולים לחזק את עצמם על ידי התיקונים והתרגילים האלה שהם נכללים בהם, כל הסטירות והבעיות וההסתרות והייאושים. ואילו האחרים נופלים.
כמו בדוגמא שבעל הסולם נותן על הריצה להר המלך. הוא אומר שהעלייה לרוחניות דומה לטיפוס על ההר להגיע להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג): "גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל (ד"ה וצריכים) אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי (ברכות ס"א).
אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה." זאת אומרת, מי שיכול לתקן את עצמו בהתאם לתכונות הרוחניות, הוא נכנס. ומי שלא יכול, הוא לא נכנס. "מה עשה," איך המלך סינן אותם? "נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול," לא חשוב מי, כל אחד יודע שאפשר לבוא אליו, "יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו." זאת אומרת, להיכנס לעולם הרוחני. "אבל" לא כל אחד בצורה ישירה, כמו שבא לו כך מן הסתם, אלא המלך "העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל," כל מיני כוחות, שעומדים על פתחו, "ובכל הדרכים המובילים להיכלו," כדי להפריע לאדם לבוא להיכל המלך.
אבל בדחייה הזאת שהם דוחים את האדם, הם מלמדים אותו איך להתקדם. כמו שפותרים תרגילים שנותנים בבית ספר או באוניברסיטה, או משחקים שנותנים לילד קטן, שהוא חייב להזיע כדי לפתור אותם, אבל מהם הוא לומד להיות גדול. הדחיות הללו אינן סתם דחייה, אלא תהליך לימודי. שהאדם מקבל "עזר כנגדו" וממנו לומד מהי רוחניות. כי אין מקום מסוים שאליו צריך לרוץ ולהגיע. אלא האדם צריך לתקן את עצמו, לפתח את החוש השישי, ודרכו להרגיש את העולם הרוחני. לפתוח את הכלי של הנשמה, שאז הוא ירגיש ויראה את עצמו חי בעולם הנצחי. לאדם יש רק נקודה, וצריך לפתח ולפתוח אותה. וכל השומרים והשוטרים יחד עם היגיעה שלו לעקוף אותם, הם עוזרים לו לפתח את החוש שבו הוא יחיה, הנקרא "נשמה".
"וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך," מטעם הרצון לקבל, האדם נדחה לדברים שנראים לו טובים. החיים שלו הם קשים, אין בהם כלום, פתאום נפתח איזה רצון שמושך אותו למקום כלשהו, ואז האדם רץ. "אמנם, נידחו" אלה אנשים "בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו" בכל זאת "עליהם," על השומרים, "עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו" השומרים "והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא." זאת אומרת, האדם מתייאש, הדרך לא שווה ב
"הנה כתוב אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כוח אחר בעולם, שתהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך." זאת אומרת, יש רק כוח אחד שנמצא מולנו. והאדם מתוך מה שהוא מרגיש, הוא צריך להגיד כמו שאומרים חז"ל, ש"אין עוד מלבדו", שיש רק כוח אחד שפועל עליו. "ומה שהאדם רואה, שיש דברים בעולם, שהם מכחישים פמליה של מעלה," כאילו אין רק שליטה אחת ששולטת עלינו, "הסיבה היא, שכך הוא רצונו יתברך." אותו כוח אחד שפועל עלינו, הוא מסדר כך שנתבלבל ונחשוב שישנם הרבה כוחות והרבה סיבות. אבל האמת היא שיש רק כוח אחד.
ולמה הוא עושה כך? "וזהו בחינת תיקון," זאת אומרת, בכוונה הבורא גורם לנו את הבלבול הזה, כאילו יש בחיי האדם דברים רבים: משפחה, בית, עבודה, משטרה, בעלי בית, שונאים, אוהבים, עמים, ארצות, מזג אוויר, בריאות - אלף ואחת סיבות וכוחות שפועלים עליו והוא נמצא בתוכם. אבל אחריהם יש רק מחשבה אחת, כוח אחד, מטרה אחת. ומה שנראה לו כאילו הוא נמצא מכל הצדדים בלחצים והשפעות, הכל רק נדמה לו. כי הבלבול הזה הוא תיקון "הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת"."
זאת אומרת, אותו כוח אחד שמשפיע על האדם דרך השפעות שונות, מנוגדות וזרות, שהאדם לא יכול לקבל אותן כטוב אחד, אלא כטוב ורע מכל מיני כיוונים בכל מיני רמות של הרגשה והבנה, שלא מסוגל לייחד אותן, ולא להבין למה ובשביל מה הן, הכל נועד רק כדי לפתח אותו. כי אם מלכתחילה האדם היה מרגיש הכל ככוח אחד, הוא לא היה מתפתח וגדל. לכן נאמר שהתיקון מורכב מ"שמאל" שדוחה ו"ימין" שמקרב. כי תמיד יש שני דברים מנוגדים בכל מיני אפשרויות ורמות ואופנים, שהם הולכים כך כמנוגדים אחד מול השני.
"כלומר, מה שהשמאל דוחה זה נכנס בגדר של תיקון." והתיקון הוא, שאפילו אם האדם רוצה לחדור לפנימיות שלו ולחקור את המציאות, ולהתקרב לאותו כוח אחד, ולהיות טוב, ולהיות רגוע ונוח לבריות, ולהיות חיובי לא חשוב באיזו צורה, נותנים לו סתירה, והוא הופך להיות משהו אחר, ונתקע בכל מיני דברים. "זאת אומרת שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה" במיוחד, "על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר," ואפילו שהוא כבר רוצה לגלות, ורוצה להסתדר ולהיות בסדר גמור, הם לא נותנים לו, אלא דוחים אותו "מדרך הישר, ועל ידיהם הוא נדחה מקדושה."
מדובר על מי שכבר רוצה להתקרב ולהבין ולגלות את המטרה, ולא על מי שחי חיים רגילים. אלא על אלה שנכנסים לדרך ורוצים להגיע לרוחניות, להבין בשביל מה הם חיים ולמה, איך הם בנויים, מה קורה להם, מה יש לפניהם, שמתעוררת בהם כבר השאלה על מהות החיים. אם האדם רוצה להגיע למטרת החיים, הוא מקבל בדרך הרבה סטירות ומכות בחיים והרבה סתירות במוח. ואז הוא מבולבל ומיואש ולא יודע מה קורה איתו ולמה. אבל כל הסתירות והמכות האלה הם תיקון, אומר המאמר.
ולמה הדחיות האלה? "והתועלת מהדחיות היא, שעל ידן האדם מקבל צורך ורצון שלם," דווקא על ידי כל הבעיות האלה שיש לאדם בדרך, הוא כל כך רוצה וכל כך מבין שהוא חייב רצון שלם, שהבורא, "שהקב"ה יעזור לו." כי בהתחלה הוא לא יכול היה לחשוב על זה, לא היה כל כך איכפת לו שהכוח העליון הוא אחד. אבל ככל שהוא מתקדם, ורואה את הסתירות והבעיות, ורואה שלא מסוגל, ונעשה יותר מיואש, אם הוא בכל זאת רוצה לפרוץ קדימה ולא לעזוב ולרדת מהדרך, אז הוא מגיע למצב של אין ברירה שהכוח האחד, שהוא מתחיל לגלות אותו כאחד, יעזור לו.
"כי אחרת רואה שהוא אבוד:" ולמה הוא אבוד? "לא די שלא מתקדם בעבודה," בהתפתחותו האישית, בכניסה שלו לרוחניות, בעבודה על עצמו, "אלא הוא רואה" אפילו "שהולך אחורה," כי הוא מבולבל ומיואש, ומבין פחות מקודם, ונכנס לייאושים ולמחשבות ולהפרעות כאלה, שזורקים אותו פתאום למצבים שלא חשב אי פעם, שעוד ייכנס אליהם, ויתבלבל בכל התאוות האלה, ובכל הדברים השטותיים האלה שיש בעולם. אבל הכל מסודר לאדם בדרך, כדי שיטעה עד הסוף.
"היינו אפילו שלא לשמה," למרות האפשרויות להתקדמות כלשהי, "אין לו כוח לקיים את התורה ומצוות," למשוך את המאור המחזיר למוטב, לתקן את עצמו ולהתקדם קדימה, "שרק על ידי התגברות אמיתית על כל המכשולים למעלה מהדעת," שיוכל להמשיך מה שלא יהיה, אם תהיה לו עזרה כזאת שיוכל לעשות כך, אז "הוא יכול לקיים את התורה ומצוות." זאת אומרת, לתקן את עצמו כדי להגיע לאור. כי "תורה ומצוות" נקרא תיקון האדם כדי להגיע לרוחניות. אם תרי"ג הרצונות שהאדם כלול מהם, מתוקנים בהתאם לכוח העליון, אז הוא ניכנס לעולם הרוחני.
אם האדם אחרי כל המכשולים והבעיות של החיים הרגילים, עוד רוצה להתקדם וללכת לכיוון המטרה הרוחנית, מחכות לו הרבה הכנות והבטחות והפתעות נעימות ולא נעימות, אבל כולן כאחד מיועדות כדי להביא את האדם לייאוש הסופי מכוחותיו, ולהבנה והרגשה שרק הכוח העליון שנסתר אחריהם יכול לעזור לו. "אבל לא תמיד יש לו כוח ההתגברות למעלה מהדעת," להמשיך בכל זאת אחרי כל פעם ופעם שהוא נופל, "ואחרת הוא מוכרח לנטות, חס ושלום, מדרך ה'," מהדרך הישרה לבורא, "אפילו משלא לשמה." אפילו כמו שכל אחד מרגיש בחיים שלו, איך שהוא מתקדם.
"והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד," כי בדרך יש זמנים טובים וזמנים רעים, ולו נראה "היינו שהירידות הן הרבה יותר מהעליות." שהוא נעשה יותר ויותר שפל, מבולבל, ולא יכול להסביר למה זה קורה. "ולא רואה בזה שיהיה סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה," כי הדרך הזאת לא תיפתח לו משהו, השיטה הזאת כנראה לא עובדת עליו, אם היא בכלל עובדת. "כי הוא רואה שאפילו" במקצת "כקוצו של יוד" מה ששייך לרוחניות "קשה לו לקיים," הוא פשוט לא מסוגל לעשות את כל הדברים האלה, להשפיע, לדרוש מעצמו אהבת הבריות, להיות דומה לבורא.
הוא מוכן להגיע לרוחניות מתוך סקרנות, או מתוך שהוא עצמו לוחץ ורוצה לפרוץ. אבל לא מתוך הדרישה הזאת שפתאום הוא רואה לפניו, אותה בלתי אפשרי לו לבצע. ולמה קורה כך? כי הבורא סידר לנו להגיע לרוחניות מטבע הפוך לחלוטין. לכן לא פורצים לעולם הרוחני, כי לא רואים אותו. הוא נמצא, אבל רואים אותו בגל אחר. הוא נמצא במימד אחר מאותו מקום היכן שהאדם נמצא.
אלא "רק בהתגברות למעלה מהדעת," שיוצא מתוך הטבע שלו מעל הטבע, אז האדם נכנס למימד הרוחני. "אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?" כי אלה שבאים ללמוד חוכמת הקבלה, יש לפניהם טווח התקדמות מאוד לא פשוט. מסננים את כולם, את כל מי שבא, כמו שכתוב: "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". מתקדמים רק אלה שכבר מוכנים מקודם, או אלה שיכולים לחזק את עצמם על ידי התיקונים והתרגילים האלה שהם נכללים בהם, כל הסטירות והבעיות וההסתרות והייאושים. ואילו האחרים נופלים.
כמו בדוגמא שבעל הסולם נותן על הריצה להר המלך. הוא אומר שהעלייה לרוחניות דומה לטיפוס על ההר להגיע להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קל"ג): "גם יש לדעת, שמה שאמרנו, שאין ענין הבחירה נוהג אלא בזמן הסתר הפנים, כנ"ל (ד"ה וצריכים) אין הכונה, שאחר שזכה להשגחה של גילוי פנים, אין לו עוד שום טורח ויגיעה, בעסק התורה והמצוות, אלא אדרבה, עיקר העבודה בתורה ומצוות כראוי, מתחילה אחר שזכה האדם לתשובה מאהבה, כי רק אז אפשר לו, לעסוק בתורה ומצוות באהבה ויראה כמצווה עלינו. ולא איברי עלמא, אלא לצדיקי גמירי (ברכות ס"א).
אלא הדבר דומה, למלך, שחשק לבחור לעצמו, כל אוהביו הנאמנים לו ביותר שבמדינה, ולהכניסם לעבודתו בהיכלו פנימה." זאת אומרת, מי שיכול לתקן את עצמו בהתאם לתכונות הרוחניות, הוא נכנס. ומי שלא יכול, הוא לא נכנס. "מה עשה," איך המלך סינן אותם? "נתן צו גלוי במדינה, שכל הרוצה כקטן כגדול," לא חשוב מי, כל אחד יודע שאפשר לבוא אליו, "יבא אליו לעסוק בעבודות הפנימיות שבהיכלו." זאת אומרת, להיכנס לעולם הרוחני. "אבל" לא כל אחד בצורה ישירה, כמו שבא לו כך מן הסתם, אלא המלך "העמיד מעבדיו שומרים רבים, על פתחו של ההיכל," כל מיני כוחות, שעומדים על פתחו, "ובכל הדרכים המובילים להיכלו," כדי להפריע לאדם לבוא להיכל המלך.
אבל בדחייה הזאת שהם דוחים את האדם, הם מלמדים אותו איך להתקדם. כמו שפותרים תרגילים שנותנים בבית ספר או באוניברסיטה, או משחקים שנותנים לילד קטן, שהוא חייב להזיע כדי לפתור אותם, אבל מהם הוא לומד להיות גדול. הדחיות הללו אינן סתם דחייה, אלא תהליך לימודי. שהאדם מקבל "עזר כנגדו" וממנו לומד מהי רוחניות. כי אין מקום מסוים שאליו צריך לרוץ ולהגיע. אלא האדם צריך לתקן את עצמו, לפתח את החוש השישי, ודרכו להרגיש את העולם הרוחני. לפתוח את הכלי של הנשמה, שאז הוא ירגיש ויראה את עצמו חי בעולם הנצחי. לאדם יש רק נקודה, וצריך לפתח ולפתוח אותה. וכל השומרים והשוטרים יחד עם היגיעה שלו לעקוף אותם, הם עוזרים לו לפתח את החוש שבו הוא יחיה, הנקרא "נשמה".
"וציווה אותם להטעות בערמה את כל המתקרבים להיכלו, ולהדיחם מהדרך המוביל להיכל. וכמובן, שכל בני המדינה התחילו לרוץ להיכל המלך," מטעם הרצון לקבל, האדם נדחה לדברים שנראים לו טובים. החיים שלו הם קשים, אין בהם כלום, פתאום נפתח איזה רצון שמושך אותו למקום כלשהו, ואז האדם רץ. "אמנם, נידחו" אלה אנשים "בערמת השומרים החרוצים, ורבים מהם התגברו" בכל זאת "עליהם," על השומרים, "עד שהצליחו להתקרב אל פתח ההיכל, אלא ששומרי הפתח היו חרוצים ביותר, ומי שהוא שהתקרב אל הפתח הסיתו אותו" השומרים "והדיחו אותו במזימה רבה, עד ששב כלעומת שבא." זאת אומרת, האדם מתייאש, הדרך לא שווה ב