עם הגדול היו שיחות לאורך השנים
אני נכנסתי לתמונה בשלב מאוחר יחסית, הילד היה בשנות העשרים. בתחילת הקשר שלנו, הילד שבר את האגן בתאונה והזוגי ישן על מזרון ליד המיטה בבית החולים במשך כמעט חודש, האמא לא הייתה בארץ. בהמשך הזוגי, אני וגם הילדים שלי היינו שם בשבילו תקופה ארוכה. בעקבות יוזמה שלי, נערכה שיחה בה עודדתי את זוגי לספר קצת על הצד שלו, האמא למשל שכחה לספר לילדים שהזוגי השאיר את כל הרכוש המשותף לה ולילדים תוך ויתור על חלקו - בפועל הוא השאיר 3 דירות וכך לכל ילד יש דירה על שמו (היא הסתירה את זה מהם). הילד לא העלה טענות ספציפיות ובשלב ההוא אוד היה קשר סביר.
שנשמר : לא צפוף אך קיים. ואז פתאום, אחרי שלוש שנים בערך, בלי סיבה ניראית לעין הילד החליט להתנתק, לא עזרו שיחות טלפון ופניות בכתב לקבל הסבר או סיבה. התנתק וזהו, אין עם מי לדבר. אחרי שנתיים זוגי קיבל הודעה מלאה קללות בפייס בוק, שוב בלי סיבה. מאז אין קשר למעט הודעות שהבן שלי מקבל פעם באף פעם עם קללות וקיטורים על אבא שלו ועלי. לדעתי הבחור מעשן/שותה וכשנחה עליו הרוח והוא מתוסכל וממורמר, הוא מקשקש שטויות. לא חושבת שיש אי הבנה, יש כאב והרבה משקעים אחרי שנים של שטיפות מוח.
ובעצם כתבתי בגלל הבן הצעיר, הוא לא מבטא כעס או מרירות, הקשר תמיד 'נעים'. בשנים שהזוגי יכול היה לממן 'פנטזיות' היה יותר קשר, עכשיו, מרגיש לי שאם לא יוצא לילד שום דבר, לא רואים או שומעים ממנו. זה תמיד היה ככה רק שעכשיו, לזוגי אין אמצעים. לי מרגיש שבגיל 25 אפשר לשנות קצת את המנגינה.
אני מסכימה עם הגישה שלא מוותרים. גם אני לא הייתי מוותרת על הילדים שלי. בכל זאת, אם הילדים שלי היו מתעלמים ממני והייתי צריכה לרדוף אחריהם בשביל שיסכימו לדבר איתי בטלפון אחת לשלושה חודשים נראה לי שהייתי קוראת אותם לסדר.
לי מרגיש שגם ביחסי הורים ילדים צריך כבוד הדדי.
ללי
