מה זה כ"כ פשוט? באמת? - למריוס זכריה

[מדומיינת]

מה זה כ"כ פשוט? באמת? - למריוס זכריה

תמיד התקשתי עם המין השני, היה חורק, צורם, חלוד. למרות שמאוד (מאוד) רציתי, אולי אפילו יותר מכל.

אני כרגע בתקופה שבה אני מרגישה שזוגיות זה כל מה שאני צריכה, שייתן לי טעם ומשמעות לחיי. ובלי זה לא קיים כלום. והרבה זמן לא היה כלום
(אני בתחילת שנות ה30)

ואז אני נזכרת שלפני כמעט שש שנים, היה משהו.
הרגשתי אותו דבר ואז הוא הגיע, בחור נהדר ונתן את כל התמיכה בעולם אבל זה לא שינה את "המצב הנפשי" שלי ולא הפך אותי ליותר "מאושרת".

כתבתי אז הודעה בפורום -
- בת 25. לא היו לי הרבה קשרים רציניים או משמעותיים, איך נדמה לי שזה כל מה שאני רוצה וצריכה, זה מגיע ואני לא יותר מאושרת? איך???
ומריוס זכריה ענה לי -
"רקע ילדות, טראומות ילדות, התעללות, אמא לא מתפקדת"

ואמרתי לעצמי -
יאללה יאללה הייתה לי ילדות מאושרת, הייתי ילדה מהממת מהאגדות, הורים נשואים, הכל טוב. אפילו לא התייחסתי או הגבתי לדברים שאמר. עניתי לו -
"אני לא חושבת שיש לי בעיות פסיכולוגיות, סתם בררנות וביישנות"

אבל לא, צנח לו זלזל

בשנה האחרונה גיליתי; שהייתה ילדות אומללה, בגידות, אמא דכאונית ואובדנית, אבא שפירק משפחות (ברבים).
(אמא שלי רצתה להתאבד ולהרוג אותי. אני כותבת כי זה פורום ותחת האנונימיות הכל מותר).
אני מרגישה שרצחו לי את הנפש בגיל ארבע ומאז אני משלמת את המחיר, אפילו מבלי לדעת על זה. היה כ"כ כואב שהדחקתי הכל.
the roads we walk have demons beneat


ואז אני שואלת את עצמי, האם הפסיכולוגיה האנושית באמת כ"כ פשוטה ופשטנית?
אתה מכניס למערכת קלטים מסויימים בגיל הילדות ואז הפלט יוצא בהתבגרות. 1+1 = 2

 

[מריוס זכריה]

זה בכלל לא פשוט

זה הכי מורכב בעולם (באמת, לא בקלישאה).

אמרתי בהקשר אחר שהמח האנושי הוא החפץ הכי מורכב שהייקום יצר. יותר מורכב מגלקסיה או מחור שחור. קצת יותר קטן בגודל הפיזי, אבל יותר מורכב בהרבה מבחינת האינפורצמציה שזה מכיל. בין השאר, המח האנושי מספיק מורכב כדי להבין את מכניקת הקוואנטים ולהבין בהדרגה מה קורה בתוך גלקסיה או חור שחור. ההיפך לא נכון: הגלקסיה לא מבינה מה זה מח אנושי (ואולי אני עושה לה עוול?

).

ומה זה בן אדם? אחד התאורים לכך [אולי לא המוצלח ביותר] הוא "מח שעטוף בגוף". ומאחר ושאר הגוף האנושי (חוץ מהמח, שהוא בעצמו כמובן חלק מהגוף) גם הוא מורכב ברמה שלא תיאמן, הצירוף של מח וגוף הוא anything but simple.

אז איך בדיוק הגענו ל"פשוט"?

---

having said that,

גם בדברים מאוד מורכבים פועלים חוקים מסויימים.
חוק אחד, למשל, הוא: e=mc2.
חוק אחר הוא שכל בני האדם נפצעים נפשית בילדות. וכשיש להם ילדים, הם פוצעים את הילדים שלהם, גם כשהרצון שלהם לגמרי ולחלוטין הפוך מכך [אולי זה מה שנהוג לכנות "קרמה"].

החוק הזה מאוד פשוט. וגם אכזרי במידה רבה.

אבל מה עושים איתו הוא לא פשוט. התמודדות עם פצעי העבר, ועם צרכי ההווה, היא מאוד מורכבת. שם זה ממש לא 1+1=2. ה"קלטים" מורכבים ומרובי צדדים, העיבוד שלהם בילדות מורכב, והעיבוד הזה נמשך כל החיים. אדם הוא ממש לא אוטומט. הכי הפוך מאוטומט שיכול להיות.

עם זאת יש גם בזה כמה צעדים יחסית פשוטים שכדאי להתחיל בהם: אחד מהם הוא הליכה לטיפול. זה דורש רק אינטרנט לחיפוש מטפל/ת, טלפון להתקשרות, ווייז להגעה וצ'ק לתשלום. לא מסובך.

ברור שכשמגיעים למטפל, אז כבר מתחיל תהליך מאוד מורכב ומסובך שנקרא "טיפול". אבל הוא לא יכול להתחיל בלי שעושים את הצעד הראשון הפשוט שנקרא "להגיע לטיפול".

לסיכום:

1. הכל בחיים הוא תרכובת של דברים מאוד מסובכים עם כמה עקרונות יחסית פשוטים

2. אני באמת משתתף בצערך כי המצוקה שלך נשמעת באמת גדולה. [יש שיגידו שזו קריאה לעזרה, אבל את העזרה רק את יכולה להעניק לעצמך בכך שתנקטי בפעולה הפשוטה יחסית שציינתי קודם]
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

 

[מדומיינת]

תודה

זה לא פשוט, אבל זה כן אלגוריתמי.. אם קרה X בודאות או סבירות מאוד גדולה יקרה Y.
אני לא ידעתי כלום על עצמי, חיי או הילדות שלי, אבל לפי הספר בדיוק (ותיאוריית התקשרות של בולבי) לא הצלחתי לקיים שום מערכת התקשרות סבירה.

במקרה נזכרתי היום בהודעה ההיא בפורום וחפשתי אותה ואז קראתי את מה שכתבת וזה היה מדוייק, אבל ברחתי למקומות אחרים.

הרגשות שלי, הקיום שלי הוא נסיבתי. אני מאמינה לכל מה שהולך לי בראש, אבל זה שטויות. הלוואי שהייתי יכולה למחוק לעצמי את כל המערכת הרגשית, היא הרסנית. אני רדופה ונחטפת מנטלית ע"י רוחות רפאים מהילדות.
הייתי כה חסרת ערך להורי בילדות, לא אהובה שאני אפילו לא מסוגלת להרגיש את זה, להאמין בזה ובעיקר תמיד תמיד אומללה ומחפשת משהו או צורך שלא ניתן לספק אותו (אף בנזוג לא יוכל לספק את צרכיי מגיל 3).

אני הולכת לטיפול, נחמד לי להוציא הכל, אבל אני מרגישה שאת ה"טיפול" האמיתי אני עושה דרך קריאה מקצועית.

 

[מריוס זכריה]

אני חושב שיש לך הרבה טעויות בתפישת המצב

"זה אלגוריתמי"? לא ממש. העובדה היא שיש המון תאוריות בעניין, עוד לפני פרויד ואחריו, ובולבי הוא אחד משורה ארוכה של אנשים חכמים שחקרו את העניין. אילו זה היה "אלגוריתמי", כולם היו מוצאים אותו דבר. אבל הם לא.
&nbsp
מכאן המסקנה היא שהבנת הדברים מאוד מורכבת, רב ממדית, לא חדש משמעית, ולכן אם היא "אלגוריתמית" - אז עדיין אף אחד לא פיצח את האלגוריתם הזה. כל אחד רואה אספקטים חשובים בעניין, אבל התמונה הכוללת - עדיין לא שם.
&nbsp
"הלוואי שהייתי יכולה למחוק לעצמי את כל המערכת הרגשית, היא הרסנית" - לא, היא לא. את פצועה, אבל המערכת הרגשית שלך, יחד עם שאר המערכות, הן הכלי הכי טוב שיש לך. אם כבר, הייתי משנה כמה מושגים במערכת הקוגניטיבית שלך [וכמובן, לא מנסה כלל |למחוק" אותה אלא רק להרחיב]
&nbsp
"הייתי כה חסרת ערך להורי בילדות, לא אהובה" - אני בטוח שהייתה שם בעייה רצינית. אבל הניסיון מראה שגם אנשים מנוקתים, מתוסבכים, מרוכזים כעצמם או אפילו רעים ומגעיילים - כן אוהבים את צאצאיהם, אם כי כמובן בדרכם האישית. זה בוודאי לא היה אופטימלי, אם הגענו עד הלום, אבל מכאן ועד להסיק חד משמעית שלא אהבו אותך - לא רק שזו מסקנה מרחיקת לכת, היא אפילו לא נשמעת לי תואמת את הכירותי את העולם. הרבה יותר סביר שבאמת היו שם בעיות גדולות מאוד - אבל זה לא בהכרח אומר "אי אהבה".
&nbsp
"אף בנזוג לא יוכל לספק את צרכיי מגיל 3" - אני שלא "כל צרכייך", אבל יכול לספק הרבה. ואץ צריך. אלא שקודם את צריכה ללהצליח לספק לעצמך חלק מהאהבה הזאת, היום, בזמן הווה. זה דבר שלומדים אותו בהדרגה. ככל שאת תתקדמי בריפוי הפצעים הללו תקבלי יותר אהבה. ריפוי מלא הוא עבודת חיים, וגם אז זה לא נשלם - אבל אפשר להתקדם המון ולשפר המון.
&nbsp
תראי אם הטיפול שלך עובד. ואם לא, תפתחי את זה עם המטפל/ת. אם את לא מרוצה, תפקידם לומר את זה, ועליך לסמוך עליו/ שיתמודדו כמו גדולים עם זה וישתמשו בזה לקדם את העניין.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי
&nbsp

 

[מדומיינת]

אני דווקא מרגישה שכולם מצאו אותו דבר

שהשנים הראשונות בחיינו מעצבות ומגדירות אותנו, זה לא זה לא בר שינוי, אבל חוויות הילדות שלנו עוברות הטמעה והכללה ונעשות להיות אישיות ודפוסי מחשבה והתנהגות.
המון אנשים מכחישים/מדחיקים/לא מאמינים, חושבים שהם אנשים בוגרים ולא בובות על חוט שנשלטות ע"י חסכים.
ומכאן גם הגיעה ההודעה שלי עכשיו..
לפני שנים כתבת לי שהבעיות שלי מקורן בילדות. אמרתי שלא נכון. ובחצי שנה אחרונה אני מרגישה/חושבת/קוראת שכן. שהכל שם.


הטיפול שלי חמוד, נחמד לי לדבר אבל לא שם תהיה ה-עבודה. אלא לנסות לייצר לעצמי בטחון בגוף ובנפש, להפסיק להרגיש עם החיים בסכנת חיים מתמדת.

 

[מריוס זכריה]

כמה דברים

1. זה ש"השנים הראשונות בחיינו מעצבות ומגדירות אותנו" זה כמובן נכון, אבל זה כל כך כללי שאין בו עניין רב. השאלה היא מה עושים עם זה, איך ולמה. ופה הדעות כן חלוקות.

2. אני מסכים עם אדלר שאמר בין השאר שבני אדם הם יצורים מטרתיים, כלומר שלכל התנהגות יש מטרה (הגם שהרבה פעמים המטרה "מוטעית", כלומר בעצם מזיקה יותר ממועילה). על פי הרציונל הזה אני אומר שאנשים שאומרים "הכל נגזר מלמעלה" או "הכל נקבע בילדות" או "הכל דטרמיניסטי ואין בכלל בחירה חופשית, רק אשליה של בחירה" - כל אלו [כולל את, כרגע] בעצם מתנהגים בצורה מטרתית כשהמטרה היא להוריד מעצמם אחריות לשינוי שנתפס בעיניהם כקשה מדי, מכאיב מדי וכולי.

3. "הטיפול שלי חמוד" - אם מישהו היה אומר את זה על טיפול שאני עושה איתו, הייתי מיד משחרר אותו [כמובן אחרי בירור שזו לא סתם אמירה מתגוננת/מתנגדת]. "טיפול חמוד" זה ביזבוז זמן. טיפול צריך ללכת לשורש איפה שלא כיף ולא פשוט.

4. אני גם לא מאמין ש"ללכת לשורש" זה לדבר כל היום על אבא ואמא. ממש לא. זה ללכת לברר את האמונות וההנחות הבסיסיות ביותר ולקרוא עליהן תיגר [בנימוקים משכנעים, לא סתם ככה].

5. "לנסות לייצר לעצמי בטחון בגוף ובנפש" - פה אני מסכים איתך במאה אחוז, ומאחל לך המון הצלחה! זכרי כמובן שזה תהליך הדרגתי וממושך, אבל אפשר ורצוי לעשות אותו בכל הכח.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי

נ.ב. וכמו שאמרתי, מאוד מתחבר למה ששירה כתבה, וגם דב

 

[מדומיינת]

מאוד מסכימה איתך ועם אדלר

לקח לי שנים להבין איך אני תוקעת לעצמי מקלות בגלגלים. איך הדכאונות והתלותיות שלי בעצם קצת משרתים אותי, הם משרתים את הצורך הכי חזק שלי. שיראו את הכאב שלי ויתמכו בי בו (כאב ילדי).
ואני מקריבה את חיי הבוגרים, באופן בלתי מודע, בתלותיות ובנזקקות והאחזות בכאב (שהוא לא של היום, מה שאני מתחילה להבין כרגע..) כדי שאולי אקבל את מה שלא קבלתי בילדות המוקדמת.
אבל כשיש טריגרים (בעיקר גברים באופן בלתי נמנע) הכאב כ"כ חזק ומצד שני, החיווט הוא שאני לחלוטין לא ראויה ולא יהיה לי משהו טוב, אז תמיד כל הקשרים הם ריקים, חסרי אינטימיות אמיתית.

 

[פילוסוף רוחני33]

שלום

האדם, החיים והנפש מורכבים מאד וגם עדינים ונתונים לשינויים בקלות. כלב לא יכול להתנגד לאילוף, אדם יכול להתגבר על טראומות ילדות. דברים שונים בחיים משפיעים על האדם, המוח מאד מורכב ומושפע מכל מיני גורמים וגם מהחלטות אקראיות וחופשיות. אני מאמין שלאדם יש הרבה כוחות לשפר את מצבו אם ירצה ויחליט. חשוב להמשיך לשאוף לטוב, אבל צריך להיות מודע גם למציאות.
&nbsp

 

[shirael]

אני לא מריוס, מותר לענות?

אני מאוד מאוד מזדהה איתך. הפרטים הטכניים אולי קצת שונים, אבל כל התחושות שאת מתארת היו שם גם אצלי: לחשוב שגדלתי במין ילדות גן עדן מאושרת ולגלות יום אחד שבעצם היו שם הרבה מקומות שלא קיבלתי מה שהייתי צריכה ואפילו פגעו בי בלי להתכוון, כשלון מתמשך להקים מערכות יחסים משמעותיות, שנים שעוברות בלי קשר רציני, תחושה של להיות שבויה של העבר ושל המחשבות, ש"הרסו אותי" פעם ועכשיו אני תקועה ככה לנצח, רצון עז וממוקד באהבה של גבר, עד כדי צמצום של כל ההגדרה העצמית לנקודה האחת הזו שסוף סוף תביא לי אושר (ואז לגלות שזה לא עובד ואני עדיין דפוקה), שילוב של חשיבת-יתר עם רגישות שכוסתה בהרבה מאוד שכבות הגנה, שמביא לרמה כזו או אחרת של שנאה עצמית... קיצר, הסיפור שלך מוכר לי הרבה יותר מדי.
&nbsp
אז אני אתחיל מהסוף: כבר כמה שנים שאני חיה במצב כללי של אושר, ולפני חצי שנה אפילו התחתנתי, אחרי שלא היו לי קשרים רציניים במשך עשור בערך. אז הנה, זה אפשרי להגיע מאיפה שאת לאיפה שאני, הכל הפיך, וכל מה שעברת הוא בסך הכל חומר שאת צריכה לעבוד איתו עד שלאט לאט תצאי מהפינה שנכנסת אליה. זה קורה. זה פשוט לוקח זמן ועבודה.
&nbsp
וכן, בטח שהפסיכולוגיה האנושית היא פשוטה. את כל הקיום האנושי אפשר לתמצת בשני משפטים אם רוצים. זה לא סותר את העובדה שדברים הם מורכבים ככל שנכנסים לפרטים. תמיד שעשע אותי כל פעם שהייתי חופרת והולכת בסיבובים וחושבת על איזה סוגיה, ובסוף מגלה שהתובנה שהגעתי אליה ביזע ודמעות היא איזה קלישאה ששמעתי מליון פעם. אבל באותן מליון פעם לא באמת הבנתי, רק אחרי שעברתי דרך זה.
&nbsp
אז הפשטות פה היא שכמו כולנו, לא קיבלת את מה שהגיע לך לקבל בילדות בצורה כזו או אחרת (מריוס הסביר מצוין), והדפוסים שהשתרשו שם מנהלים אותך עד היום, בלי שאת לגמרי רואה את המנגנונים האוטומטים האלה, שמרחיקים אותך מאיפה שאת רוצה להיות למרות שאת כל כך מנסה.
&nbsp
לעניות דעתי את מרגישה נכון, שטיפול זה נחמד אבל זה בסך הכל צורת עיבוד. כדי שזה יקדם אותך את צריכה להביא לשם חומר חזק לעבד אותו, ולא תמיד הדבר הזה קיים בחיי היומיום. במקרה שלי מה שהביא אותי לשם היה סדנאות תרפיה (נשמע לי ש"הילד הפנימי - שחרור מכבלי הילדות" מאוד מאוד רלוונטית עבורך, אבל אולי בהמשך, כשתהיי קצת יותר בשלה, היא לא קלה). עוד דבר שעזר מאוד היה טקסים של תרופות שמאניות פסיכדליות. פסטיבלים של רוחניקים. סדנאות כתיבה, תטא הילינג, נשימה מעגלית ואפילו "מהות" של הומניקיישן - יש המון המון המון שיטות לזעזע את השריון שאנחנו לובשים ולחשוף פיסות אמת שמסתתרות מתחת, ואז את החומר שעולה משם להביא לטיפול, ומזה לזקק תובנות.
&nbsp
לאור התובנות האלה לאט לאט מתרגלים התבוננות, ומתחילים לראות דפוסים. מדיטציה מאוד עוזרת להכנס לראש הזה. ויפאסנה למשל, או אם זה קשה (לי זה קשה ) יש מדיטציות אקטיביות שמזיזות את הגוף ומאפשרות התבוננות. ממליצה על הספר "כוחו של הרגע הזה" שיש בו תרגילים פשוטים ונעימים שאפשר לבצע כל רגע, ובכלל זה ספר מצוין לאנשים עם מוח דומיננטי מדי. תשומת הלב הזו פותחת לך מרווח בין האוטומט לבין הפעולה, ושם לאט לאט תצליחי לראות א. מה מפעיל אצלך את הפעולה\מחשבה\רגש, ב. מה המחיר שלהם, ובסוף ג. איך להימנע או לעשות משהו אחר הפעם. זה תהליך ארוך של אימון מחדש של המוח, אבל כמו שאמרתי בהתחלה - זה עובד.
&nbsp
ממליצה לך על סדרה שאני ממממממממש נהנית ממנה אם לא יצא לך להכיר, זה נקרא Crazy Ex Girlfriend, והיא גורמת לי להרבה יותר מדי הזדהות עם הגיבורה. זו קומדיה מוסיקלית עם המון לב שבמרכזה בחורה שגם היא מגדירה את עצמה סביב זוגיות ורודפת אחרי אהבה בלי לשים לב כמה זה עולה לה.
&nbsp
לסיום, אני רוצה לשתף אותך במשהו שקרה לי על אוטובוס בסין, בטיול תרמילאות אחרי הצבא. בדיוק סיימתי לטפס על הר ממש גבוה, הגעתי למעלה והכל היה מעונן ולא ראו כלום, והיה 100% לחות וכל החוויה היתה די Meh באופן כללי. ירדתי משם, ובאוטובוס שלקח אותי להמשך הטיול חשבתי: למה בעצם עשיתי את זה? ההר הזה, בשביל הוא היה טוב? כדי לצבור עוד זכרון? יש לי כבר מלא הרים ונופים מהטיול הזה. ואחרי שסיימתי לטפס, מה בעצם נשאר לי חוץ מהזכרון? האם ההר בכלל קיים אחר כך? ואם אחטוף מכה בראש ואשכח שטיפסתי עליו - האם זה אומר שלכל דבר ועניין, באמת לא טיפסתי עליו?
&nbsp
ואז בבת אחת עלתה לי מחשבה מסנוורת: ומה אם אשכח את הילדים שהתעללו בי במשך שנים בכיתת מחוננים והרסו לי את הנשמה, האם בעצם זה יהיה כאילו זה מעולם לא קרה? כל החיים הרגשתי קורבן שלהם - אבל זה כבר לא קורה, זה קיים אך ורק אצלי בזכרון ולא בשום מקום אחר במציאות. יכול להיות שאני יכולה פשוט להניח לזה? כאילו זה לא קרה? מי אני אוכל להיות אז??
&nbsp
באותו זמן לא הייתי מוכנה להכיל הארה כל כך גדולה, שהמשמעות שלה היא לפרק את כל האישיות ולהחליף אותה במשהו לא ידוע ואפילו קצת מפחיד. אבל בשנים הבאות, עם העבודה, זה בדיוק מה שקרה. החוויות הקשות הוטמעו ונרתמו לגדילה ושיפור. לא הייתי צריכה לשכוח אותן בסוף, אלא רק להשתחרר מהן.

 

[shirael]

הו, חפרתי

 

[מדומיינת]

לא חפרת בכלל. תודה תודה לך

תודה

 

[מדומיינת]

ושלחתי בפרטי

 

[מריוס זכריה]

מאוד מתחבר לדברייך

 

[alongrin]

תשובה פשטנית לשאלה מסובכת..

כן ברוב המקרים את מכניסה קלטים למערכת בגיל הילדות (ולא רק) והפלט יוצא 1+1=2.
&nbsp
הפלט שיש לך בידיים זה דבר נתון.
השאלה איך את בוחרת להתמודד איתו וזה כבר כולו בידיים שלך:
&nbsp
1. מעדיפה להשאר באיזור הנוחות/מסכנות ולגלגל את האחריות למצב שלך לידי אחרים.
אני קורבן של הנסיבות כי הייתה לי חרא של ילדות.. אכלו לי, שתו לי... וכיוצא בזה.
&nbsp
2. מבינה שהפלט שיש לך בידיים הוא "לא משהו" ומנסה לשנות.
כן, הייתה לי חרא של ילדות אבל אני לא אתן לזה לנהל לי את החיים...
&nbsp
&nbsp
&nbsp

 

[dovk]

כתבת כל כך הרבה דברים חשובים ונכונים!

קראתי את דברייך בנשימה עצורה.

לא רבים מהאנשים שמעלים פה את הקשיים שלהם, חוזרים לספר איך התגלגלו הדברים, ואפילו רק על זה מגיעה לך תודה גדולה.

כמי שנעזר כבר כ- 40 שנה בטיפולים פסיכולוגיים, אני מבקש לחזק אותך כאן - הדברים הולכים לאט, אבל הם הולכים. את רק התחלת לזוז ממקומך. את זזה, ואין לדעת עדיין לאילו מקומות (טובים יותר) עוד תגיעי.

מה שתמיד עזר לי להזיז דברים קדימה בתוך תת המודע התקוע שלי, היו השתתפות בקבוצות טיפוליות. העבודה שם יותר קשה, אבל מזרזת את התהליכים (בעלות יותר סבילה...).

די בביטחון אני אומר שאם לא הייתי מגיע לטיפול בתחילת חיי הבוגרים, יכול להיות שהייתי היום הומלס... או שלא הייתי בכלל.

והיום יש בית, אישה, ילדה..., יש הרבה דברים טובים - ועדיין הרבה דברים לא קלים לעבוד עליהם.

בהצלחה לך!

 

[מדומיינת]

תודה רבה לך על המילים היפות!

דברים אכן הולכים לאט ואכן מתקדמים, אבל אני חושבת לעצמי למה המאבק הזה הוא כל חיי
ועכשיו שזה לא היה כ"כ קשה אם היה יותר קל בהתחלה.

 

[dovk]

אכן.

ו"למה המאבק הזה הוא כל חייך"?

אוה, אז אני יגיד לך: מסתבר שזהו אחד מהדברים שהכי מאפיינים את בני האדם כולם - לעולם לא טוב לנו עם מה שיש לנו, ת-מיד נרצה יותר.

זה לא הרעיון הוא שבעצם אנחנו כל הזמן מתקדמים, רוצים להתקדם ומוכנים להתאמץ המון לשם כך.

אבל עם הזמן, עם ההתקדמות שלך, את גם תרגישי שזה מפסיק להיות "מאבק" והופך להיות "שיפור".

אל תרימי ידיים, את בדרך טובה!