מה זה 'להתמודד'?
יש לזה הגדרה בכלל? דבר ראשון שאני חושבת כשאומרים לי "להתמודד", זה להתמודד עם מוות. בעצם, להתמודד עם החיים בצל המוות (מן הסתם, כשאני אמות, אני כבר לא אצטרך להתמודד). איבדתי כמה אנשים שהיו קרובים אלי, וצריך להתמודד עם זה. עם המוות של כולם ושל כל אחד מהם לחוד. לא יודעת איך להתמודד. לבכות? זה לא יחזיר אותם. אני בן אדם פרקטי...אולי יותר מדי. פשוט לא יודעת. אח"כ זה להתמודד עם הקשיים ביום יום, בשגרה. למשל, צבא. צבא זאת מסגרת די מגעילה. לוקחים לך שנתיים מהחיים (במקרה הטוב, במקרה הרע אתה בן ואז זה 3 שנים), שמים אותך במקום כלשהו, נותנים לך תפקיד ואומרים לך "תעשי!" או במקרה היותר גרוע שמים אותך בשטחים ואומרים לך "תשמור 4-4 ואז תלך לירות בכמה אנשים". ולא אכפת להם יותר מכלום. אז שמו אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו, יש לי תפקיד שדורש המון השקעה, רגישות, תשומת לב, סבלנות, מה לא (איפה עוד נותנים לך להיות עובדת סוציאלית בגיל 18?), ומפקדת שיושבת לי על הוריד כמו עלוקה (מי שאמר שקצינות ת"ש נחמדות שיקום). אז אפשר לבכות, לנסות להסתגל, לראות את הצדדים החיוביים. זה נחשב להתמודד? אולי צריך לקחת הכל בפרופורציות- אני הולכת לבתים של אנשים שאין להם כסף לאוכל. להורים שלי יש. אני נפגשת עם אמהות חולות סרטן, שבוכות שהן היו רוצות כ"כ שהבן שלהן יהיה קרוב אליהן בזמן שכבר נשאר להן פה. אמא שלי בריאה (עושה אותי חולה לפעמים, אבל היא עצמה בריאה..). אני מדברת עם ילדים שההורים שלהם גירשו אותם מהבית. עם ילדים שעלו לבד לארץ ולא ראו את המשפחה שלהם כבר שנים. לי יש משפחה, פה, קרוב. 3 בבית ואחד בהר הרצל, שזה גם, די קרוב. אני יודעת שצרות של אחרים הן לא נחמה. אבל זה בהחלט שם את הדברים בפרופורציות. לצערי או לשמחתי (עוד לא החלטתי) אנחנו לא חיים על אי בודד...אז צריך גם להתמודד עם כל מיני סוגים של אנשים. יש את האנשים הנודניקים "נו מה קורה עם הבקשה שלי נו נו נו" (הגשת אותה אתמול, תירגע..). יש את העצבניים (במיוחד הורים שצועקים עלי בטלפון), יש את הבכיינים ("אבל אני חייב להיות קרוב לבית אני בן יחיד ואמא שלי תתגעגע נורא"). יש את מי שמעליך- מורים, מפקד, בוס. הם יכולים להיות די מגעילים. ויש את החברים- "נו למה את לא מתקשרת למה את ככה וככה בלה בלה בלה.." ואת החבר, שכרגע אין לי, לשמחתי או לצערי...עוד לא החלטתי. לפעמים אנשים זה דבר מעצבן. מאיפה בכלל מתחילים להתמודד? עם השגרה, השחיקה, כל הרגשות האלה? אני בכלל לא יודעת מה אני מנסה להגיד כאן. אולי יותר לשאול מלהגיד. אם ישאלו אותי מה זה 'להתמודד', או איך אני מתמודדת, אני לא אדע מה להגיד. אני חושבת שזה הכל ביחד. זה לבכות, לצחוק (כן, גם הומור שחור, והרבה...), לחשוב על זה, לדבר על זה, לכתוב על זה, לפעמים גם לברוח ולהעמיד פנים שזה לא קיים, עד ששוב יהיה לי כוח "להתמודד".
יש לזה הגדרה בכלל? דבר ראשון שאני חושבת כשאומרים לי "להתמודד", זה להתמודד עם מוות. בעצם, להתמודד עם החיים בצל המוות (מן הסתם, כשאני אמות, אני כבר לא אצטרך להתמודד). איבדתי כמה אנשים שהיו קרובים אלי, וצריך להתמודד עם זה. עם המוות של כולם ושל כל אחד מהם לחוד. לא יודעת איך להתמודד. לבכות? זה לא יחזיר אותם. אני בן אדם פרקטי...אולי יותר מדי. פשוט לא יודעת. אח"כ זה להתמודד עם הקשיים ביום יום, בשגרה. למשל, צבא. צבא זאת מסגרת די מגעילה. לוקחים לך שנתיים מהחיים (במקרה הטוב, במקרה הרע אתה בן ואז זה 3 שנים), שמים אותך במקום כלשהו, נותנים לך תפקיד ואומרים לך "תעשי!" או במקרה היותר גרוע שמים אותך בשטחים ואומרים לך "תשמור 4-4 ואז תלך לירות בכמה אנשים". ולא אכפת להם יותר מכלום. אז שמו אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו, יש לי תפקיד שדורש המון השקעה, רגישות, תשומת לב, סבלנות, מה לא (איפה עוד נותנים לך להיות עובדת סוציאלית בגיל 18?), ומפקדת שיושבת לי על הוריד כמו עלוקה (מי שאמר שקצינות ת"ש נחמדות שיקום). אז אפשר לבכות, לנסות להסתגל, לראות את הצדדים החיוביים. זה נחשב להתמודד? אולי צריך לקחת הכל בפרופורציות- אני הולכת לבתים של אנשים שאין להם כסף לאוכל. להורים שלי יש. אני נפגשת עם אמהות חולות סרטן, שבוכות שהן היו רוצות כ"כ שהבן שלהן יהיה קרוב אליהן בזמן שכבר נשאר להן פה. אמא שלי בריאה (עושה אותי חולה לפעמים, אבל היא עצמה בריאה..). אני מדברת עם ילדים שההורים שלהם גירשו אותם מהבית. עם ילדים שעלו לבד לארץ ולא ראו את המשפחה שלהם כבר שנים. לי יש משפחה, פה, קרוב. 3 בבית ואחד בהר הרצל, שזה גם, די קרוב. אני יודעת שצרות של אחרים הן לא נחמה. אבל זה בהחלט שם את הדברים בפרופורציות. לצערי או לשמחתי (עוד לא החלטתי) אנחנו לא חיים על אי בודד...אז צריך גם להתמודד עם כל מיני סוגים של אנשים. יש את האנשים הנודניקים "נו מה קורה עם הבקשה שלי נו נו נו" (הגשת אותה אתמול, תירגע..). יש את העצבניים (במיוחד הורים שצועקים עלי בטלפון), יש את הבכיינים ("אבל אני חייב להיות קרוב לבית אני בן יחיד ואמא שלי תתגעגע נורא"). יש את מי שמעליך- מורים, מפקד, בוס. הם יכולים להיות די מגעילים. ויש את החברים- "נו למה את לא מתקשרת למה את ככה וככה בלה בלה בלה.." ואת החבר, שכרגע אין לי, לשמחתי או לצערי...עוד לא החלטתי. לפעמים אנשים זה דבר מעצבן. מאיפה בכלל מתחילים להתמודד? עם השגרה, השחיקה, כל הרגשות האלה? אני בכלל לא יודעת מה אני מנסה להגיד כאן. אולי יותר לשאול מלהגיד. אם ישאלו אותי מה זה 'להתמודד', או איך אני מתמודדת, אני לא אדע מה להגיד. אני חושבת שזה הכל ביחד. זה לבכות, לצחוק (כן, גם הומור שחור, והרבה...), לחשוב על זה, לדבר על זה, לכתוב על זה, לפעמים גם לברוח ולהעמיד פנים שזה לא קיים, עד ששוב יהיה לי כוח "להתמודד".
