מה זה עוזר?

[אחת מהצד]

מה זה עוזר?

כל ההבנות. כל ההחלטות. כל התובנות. כל הפעמים הקודמות. כל האמירות. כל החיבוקים. כל הצחוקים. כל הבריחות. כל החזרות. כל האהבות. כל השינויים. כל הסליחות. כל השירים. כל הבחירות. כל ה.. בולשיט הגדול הזה!! מה זה עוזר כשהכל כואב?

 

[מיכל@בר]

יקרה אחת...

כשהכל כואב, כל הדברים האחרים בצד... חשבתי על זה הרבה פעמים, איך אפשר להתמודד, לומר, לחבק, להבין, להכנס פנימה לתוך הנשמה ולתת לה איזה חיבוק עצמי.. ולפעמים... כמה שלא עוזרים אלה שמנית, הכל באמת מרוחק כל כך ונשארים רק עם הבפנים של הכאב. כל כך מקווה שהבוקר, אפילו שקמנו ליום כזה שלאחר פיגוע, את כבר אסופה יותר, מרגישה יותר טוב. ואפילו שלא תמיד עוזר, שולחת לך חיבוק, ואולי תשמרי אותו לימים של אפשר....

 

[אחת מהצד]

שומרת אותו ליום של אפשר

לא היום. לא מחר.. עד שיעבור יום השנה.. תודה לך מיכל

 

[מיכל@בר]

יום השנה......

שבו נאספות להן ביחד כל אותן תחושות איתן אנחנו מתמודדים יום יום... מירכוז כזה של ה-כ-ל. וכמה כוחות צריכים לשלוף מהמחסנים הסמויים כדי להיות... אוי, איך אני מבינה את כל זה..... אז עוד אחד לימים של אחר כך..

 

[אמא של ג..]

צחוק הגורל, מיכל

כאשר כתבת את תגובתך לא ידעת שבחיפה עוד 15 נהרגו. באותן דקות ממש. בתי הקטנה גרה ועובדת כרגע בחיפה, ונוסעת כל יום באוטובוס קו 16 !

 

[אוזן רגישה]

אחת מהצד יקרה, עכשיו את באמצע../images/Emo46.gif

" כל ה.. בולשיט הגדול הזה!!" משאיר אותך פה, עם הרגליים על הקרקע. זה מאפשר לך לכאוב ולהישען ולהיות אנושית ככל האדם. גם הבולשיט שלי לא ממה יכול לעזור, אולי קצת להחמיר אבל, כשהכל כואב, תני לכאב צורה וצבע ושתפי אותי (כמובן אם את רוצה), ניתן לו שם ומקום כדי שלא ימלא לך את הריק ואחר כך אחבק אותך חזק כשהדמעות שלך ישטפו אותו החוצה, עד לפעם הבאה.

 

[אמא של ג..]

כמה אהבה וחיבוקים יש לך !!!

את גדולה.

 

[גריני]

רק חיבוק גדול וחם לך....

כי בשעות קשות כאלה - באמת אין מילים! רק תזכורת קצרה - את יודעת שבסוף זה איכשהו... עובר??? כנראה שלא לגמרי... אולי רק קצת מתקהה? איתך ב

 

[אחת מהצד]

.

כן. זוכרת כל הזמן. מה זה יום שנה מול כל ההרג והמתח.. מאיפה תבוא המכה הבאה.. והכאב הזה. שנופל בבת אחת על עוד כל כך הרבה

 

[מיכל@בר]

אחת אמצעית, רוצה לומר לך משהו:

נכון שיש איזו תחושה של: איזו חשיבות יש לדברים שקורים לנו, כשמסביב הכל הומה כאב.. אבל אני חושבת שיש מקום לכל דבר פרטי שלנו, כמו יום השנה שמתקרב אליך, ואין שום דבר אחר שיכול להקטין את חשיבותו או את מה שזה עושה לך. עובדה שהוא עושה לך זיפת על הנשמה, כי זה שלך, כי זו את, ואין לזה קשר והוא אינו מתגמד לנוכח האירועים הנוראיים האלה שקורים. יש גם את זה וגם את זה....

 

[אמא של ג..]

אחת מהצד שלגמרי לא בצד

עד שיצאתי מן ´הבונקר´ (שנכנסתי אליו ביום חמישי ויצאתי ממנו רק הלילה כאשר שמעתי על הפיגוע בירושלים) כבר לקחו לי את כל המילים. ובכל זאת רוצה להגיד מרגישה כמוך.

´בונקר´ אני קוראת למצב שבו אני נכנסת עם הראש מתחת לשמיכה ולא רוצה לצאת.

 

[אילה1]

לא תמיד זה עוזר

לפעמים צריך פשוט להתחפר בכאב, בצער, ביגון בחלל שנותר בנו. ולמעט זמן לא להאבק, לא להלחם. פשוט להיות. ואחר כך "חוזרים" חזקים יותר. גם זה חלק מהחוזק שלנו, ללמוד לפעמים "ליפול" להרגיש את הכי שחור שיכול להיות. ולדעת שנחזור. ונחזור מחוזקים יותר כל פעם.