מה זה עושה לכם ?

[מילקי110]

מה זה עושה לכם ?

מה זה עושה לכם כאשר אתם שומעים על מישהו שהתאבד ?

מעבר לתחושה של העצב .

לפעמים זה מעורר בי וואו איזה אומץ , אין לי מחשבות אובדניות

אבל המעוקה והסבל . נכון שאני מתארת פה בפורום גם דברים חיוביים אבל המועקה תמיד נשארת גם כאשר אני מצליחה לתפקד כמו כולם ( יחסית)

כאשר שומעים על מישהו שעשה את זה ..זה גורם להתפעמות ..וואו איזה אומץ .

לפעמים זה גם גורם לתהות אני יודעת שאמרנו לא להשוות סבל , אבל יש אנשים שיש שמקיפים אותם בני משפחה , אנשים אוהבים אותם ועדיין הם עושים את זה

ברור לי שמשפחה זה לא ערובה לאהבה ושמחה אבל יש כאלה שמודים שיש להם תמיכה של משפחה וחברים ועדיין בסוף עושים את זה.

מה נותן לאדם משמעות בחייו : מקצוע שהוא אוהב , משפחה חברים , תחביבים . - אני כמו אדם ללא שורשים.

הדבר היחידי שמשמח אותי זה תיאו החתול ,צילמתי את עצמי ורואים בבירור איך אני מחייכת כל פעם שהוא עובר .. הוא כזה מתוק ..

מעבר לזה ... אין כאן כלום.. ושוב אין לי מחשבות אובדניות המוות מפחיד מאד .. אבל עדיין יש בי הערצה לאלה שלא מפחדים ממנו .. ואומרים די לסבל ...

 

[מחבקת עצים סדרתית]

טריגר מאוד גדול, הייתי אומרת

אני משאירה את ההודעה שלך בפורום בלב מאוד לא שלם, בעיקר בגלל המחשבות שיש לך על זה.
אין שום אומץ בהתאבדות. זה מעשה שנובע מתוך פחד, מתוך ייאוש, מתוך רגשות קשים וחוסר אונים.
זה לא משהו שאת צריכה לחשוב עליו כעל מעורר הערצה.
הפחד שלהם הוא לא מהמוות. הפחד שלהם הוא מהחיים. שהם לא יצליחו לשנות את החיים שלהם, לחיות כמו שהם רוצים, שיהיה להם טוב, שהם יהיו מאושרים.
מילקי, כשבוחרים לומר "די לסבל" בדרך-לא-דרך הזאת, משאירים הרבה סבל אחרייך. משפחה הרוסה וחברים שבורים וחסרי תשובות. זה לא פתרון. זה אף פעם לא הפתרון. זה לא יכול להיות הפתרון, כי הוא לא משנה כלום לטובה, אז מה יוצא מזה בעצם?

אני אשתף אותך במשהו אישי.
כשאני נמצאת במצוקה קשה, כשיש לי מחשבות אובדניות ואני מרגישה שאני קרובה לקצה, אני נזכרת בניסיון ההתאבדות של אחת מחברותיי הקרובות. באיך הרגשתי כשהייתי איתה עם הטלפון, מנסה לשכנע אותה בדמעות ללכת ולהעיר את אמא שלה, את הניתוק אחרי ניתוק בטלפון, האושר הכמעט מטורף כשמצאתי את מספר הטלפון של אמא שלה, השיחה אליה, באחת בלילה, "אמא של X, אני מצטערת שאני מעירה אותה, אבל לכי לבת שלך. עכשיו!"
וכל הבכי ההיסטרי של אחרי המתח וצניחת האנדרלין אחרי זה.
ואז אני חושבת אם אני רוצה לגרום לחברים שלי להרגיש ככה. את הייאוש הזה. את הפחד הזה. להיות כל כך קרובה לאבד מישהו.
אני לא. לעולם לא.
גם כשקשה לי וגם כשכואב לי וגם כשאני סובלת נורא ואני רוצה למות.
אני פה בשביל להישאר.

 

[מילקי110]

אבל מחבקת

זה לאנשים שיש להם אנשים אחרים שאכפת להם מהם

לאנשים כמוני שמעט מאד אנשים מתעניינים בהם .. זה לא ישנה לאיש ...

יפה מאד שלחברה שלך יש אנשים כמוך בחייה שאכפת להם ממנה , יש אנשים שלא כך הוא המצב יש לי חברות כן

אבל ברמה כזאת שאם נניח עכשיו קורה לי משהו שבגינו אני צריכה ללכת לבית חולים אין לי למי להתקשר .. אולי לאבא שלי אבל זה מתוך חוסר ברירה

* יש אנשים שהם סתם בעולם הזה מבינה ? שהם חריגים בין חריגים שלא מעניינים איש ..... גם בין הקבוצה שאליה אני הולכת שהם אנשים מיוחדים אני מריגשה זרה

להם יש משפחות לי אין ..נכון שאבא שלי בא איתי וכו' אבל זה מהראש מבינה ?

** אין לי מחשבות אובדניות ולכן זה יותר נורא כי אתה תקוע פה עם הסבל וכן תרופה וזה לא עוזר מי יודע מה ... וכן אני חושבת שמי שסובל מאד ורואה שדברים לא משתנים

ובוחר לעשות מעשה יש בזה אומץ .. לא לכולם יש מאוחריהם משפחה וחברים שיתפרקו . יש כאלה שזה לא יזיז לאיש אם הם כאן או לא ...כמו נוכח נפקד ..

 

[אלומת האור]

יש לך הרבה אומץ, מילקי

עצם זה שפתחת הודעה כזאת כאן, מראה שיש לך אומץ. אני מקווה שתנתבי את האומץ הזה כדי לעשות דברים טובים בחיים שלך. אני מאחלת לך שלא תרגישי לעולם את הייאוש שמוביל אנשים מיואשים לעשות מעשה כל כך נורא. זה טוב שיש לך את הפחד הזה, הוא שומר עלייך בחיים.

 

[מילקי110]

כן אלומה אבל להישאר

להישאר בחיים .. מה שלא עושים המעוקה נשארת

הכדור לא עוזר לה כלום היא לא יוצאת מהגוף לעולם

ולחיות איתה יום יום שעה שעה זה לא קל ..

 

[אלומת האור]

 

[אלישבע24]

מילקי,את לא לבד,יש קרובים

שלא מראים ומאוד אוהבים אותך,
גם אני מתחילה להכיר ולאהוב אותך!!!

 

[אלומת האור]

שרשרת אליי בטעות...

 

[אלישבע24]

סליחה אלומה יקרה!

 

[אלומת האור]

חח, לא נורא

 

[דמויאדם]

מאד קשה לשמוע

בפנים

לצערי לפני מספר שנים בפרק זמן יחסית קצר, שני אנשים שהכרתי בחרו בדרך הזו, אחד מהם היה בנאדם מאד קרוב אלי.

כל פעם שאני שומע על מישהו שעושה את זה אני מוצף בכאב ובזכרונות הפרטיים וגם יש בי לפעמים חלק שמקנא בהם על שהצליחו לעשות דבר שכל כך הרבה פעמים רציתי אבל לא מצאתי אומץ.

ואז במקביל עולות מחשבות על כמה המעשה הזה מכאיב לכל מי שנותר מאחור ואיך הם צריכים להמשיך לחיות את חייהם עם פצע שלא מגליד. ואיך אני לא מסוגל לעשות כזה דבר בעיקר לילדים שלי.
ומשם עולות גם רגשות אשמה על עצם המחשבות האובדניות.

מנסיוני עצם המחשבה עצמה או הרצון עצמו גם בלי לעשות או לנסות כלום הם מאד מכאיבים ומביאים אותי למקומות מאד לא טובים.