מה זה שווה?

מה זה שווה?

מה זה שווה הכישרון הזה עם כל הצלקות? הצלקות הנפיות, שחוזרות שוב ושוב בלופ אינסופי, מענות אותי שנה אחרי שנה, גורמות לי לעמוד על המרפסת ולרצות לעזוב, כמעט לעזוב? הצלקות הגופניות שנגרמות מניסיון לבדוק אם אני מרגישה משהו בכלל? אם אני מסוגלת להרגיש? ואז הצלקות שמעמיקות כי כואב לגלות שאני לא מרגישה דבר? שלא אכפת לי מכאב? מה זה שווה את הישיבה והבהייה האינסופית? את הרגעים השחורים, המתים, שמהם לא זוכרים כלום? מה זה שווה את הרגעים המעטים שבהם מרגישים משהו, ואז הרגש היחיד הוא הרצון המעיק למות? מה זה שווה?!?!?!?!?! קחו ממני את היכולת הזאת, אני בסך הכל רוצה לחיות.
 
הו, האופטימיזם הנפלא שבסיפור שלי!

בהודעה למעלה כתבתי כל מה שרציתי להביע בו, רק במילים אחרות, פחות ספרותיות. תנו לי רק להיעלם מעל פני האדמה.
 
למעלה