על חמלה ותקשורת מקרבת - חלק א'
תודה תודה יערית על העלאת הנושא - עורר אותי להרבה חשיבה, ואף הביא אותי לכתיבה - שנמצאת בתהליך יצירה. שולחת את מה שנוצר עד עתה, שהמשכו יבוא בקרוב. על חמלה ותקשורת מקרבת חמלה בעיניי היא מצב תודעתי – נשאף ואף אפשרי – שבו הנפרדוּת שלי מהאחר מתמוססת אל תוך חיבור חדש, המתקיים מעבר למלים וההתנהגויות השונות שלנו. נשאף – כי רוב הזמן אנחנו סובלים מן הנפרדות הזאת, אז אולי שווה לבדוק אפשרות אחרת... ואפשרי – פשוט כי הבנתי שאפשר את כל זה לראות ולחוות אחרת. הנה ניסיון קצר להסבר: אנחנו חיים במצב תודעה של נפרדות, אבל נפרדות שנובעת לא מתוך בהירות לגבי השוני בינינו וכבוד כלפיו, ולכן מאפשרת הידברות והתגברות על השוני הזה, אלא מהסוג שיוצר ריחוק וסבל. למה? בגלל (1) ההנחה והציפיה – הלרוב-לא-מודעות – שלי, שהאופן שבו אני מפרשת וחווה את המציאות הוא "המציאות האמיתית", ולכן האחר, מעצם היותו אדם כמוני, אף יתנהג כמוני ולפי אמות-המידה שלי (כפי שהזכירה akazw), ו-(2) האכזבה הכמעט מובטחת המתלווה אל הציפיה מהסוג הזה – בשל היות האחר שונה ממני בראייתו את המציאות, בתפישותיו עליה, ובעיקר בבחירותיו לגבי האופן שבו הוא מתנהל בעולם. האכזבה הזאת, מהתנהגותו הלא-צפויה לכאורה של האחר, שהיא לרוב גם לא-מובנת לי (בשל היותה כה שונה מציפיותיי ה"נכונות והמוצדקות") גוררת בעקבותיה, המון המון פעמים – את הרגש המוכר המכונה כעס. כי ההתנהגות הלא-צפויה / לא-מובנת / לא-רצויה מולידה שיפוט על אותו אדם שהוא "לא בסדר". ומכאן – קצרה הדרך לניתוק המכאיב בינינו. אז מה כן אפשרי? – היכולת לראות מעבר להַתְנָיות. ואני מתייחסת בעיקר למצבי קונפליקט ומתח. בַּמצבים האלו, כשאני מצליחה להיזכר בפרדוקס האנושי, של היותו של האחר שונה ממני, אבל גם, בו-זמנית, דומה לי במהותו, אני מצליחה לחצות את קו ההפרדה בינינו, ולכונן, ולו זמנית, מפגש נטול-שיפוטים בינינו, שהוא מהותה של החמלה. חמלה בשבילי היא גם התנועה הפנימית בתוכי ממצב תודעה שיפוטי למצב מתבונן-קשוב. והשאלה הגדולה בשבילי היא – איך עושים את זה. כי עצם הנכונות לחולל את התנועה הפנימית הזאת, של להרפות ולו-לרגע מן השיפוט שלי, שבו אני "יודעת" מהו האחר – היא כשלעצמה מהלך של חסד. אבל הרי כל כך קשה לא "לדעת" לרגע, לא להיות "צודקים", להפסיק לקבוע מיהו האדם שמולי – ולהתחיל בִּמקום זה להקשיב. אז איך מביאים את עצמי לנכונות הזאת? ואלו הגיגיי: סיכמנו והבנו כבר, שהרוב המכריע של מה שקורה לנו בחיינו (מאז שעומדת לרשותנו שפה) הוא תולדה של פרשנותנו את המציאות. או קיי. אם כך, מה שאני נערכת לעבוד עליו הוא השיח הפנימי שלי, עם עצמי. כי שם, בדיבור הפנימי, מתרחשות המחשבות שלי על המציאות – הדעות, האמונות, ההערכות, השיפוטים, הדיאגנוזות וכו' וכו', ושם אני קובעת את האופן שבו אני מתייחסת אל המציאות הזאת, ונגזר כל מערך התגובות שלי אליה – לאנשים, למצבים, לקשיים, לשמחות וכו'. וכמובן – גם אל עצמי. כלומר, כדי לחולל שינוי בחוץ – אני נכנסת פנימה, מתבוננת על המתרחש שם ומדברת אל עצמי דיבור אחר. לכן, כדי ללמוד דיבור אחר, אני מאמנת את עצמי, מזה כ-14 שנה, בתהליך הלא-פשוט של תקשורת מקרבת. לא-פשוט – כי, כמו כל שינוי, הוא תובע ממני מאמץ. הוא דורש ממני להתגבר על האוטומט. והוא צורך אנרגיה. ולמרות כל זאת, התוצאות של האימון המתמשך הזה – שוות לי את ההשקעה הזאת. כי במצב המוכר, שבו השיפוטים מובילים ומכתיבים – אינני זוכרת את קיומה של החמלה. ואני סובלת. אז מה אני עושה שם, בדיבור הפנימי, שמביא אותי למצב של חמלה? אמפתיה. שהיא מבחינתי חמלה בפעולה. אמפתיה לעצמי – ואמפתיה לזולתי. כלומר, חמלה היא מצב התודעה וגם הרגש שאני שואפת להגיע אליו. ביני לבינו נמצאים השיפוטים שלי. מה עכשיו? בחלק ב' אציע את הגישה של תקשורת מקרבת לנושא הזה, שלך חמלה, שיפוטים – ואמפתיה. להתראות... בינתיים - כל תגובה תתקבל בסקרנות עצומה וכמובן בברכה, כי היא תעזור לי להמשיך לחשוב ולהעמיק בנושא הרחב הזה. תודה!
