מה זו חמלה?

יערית111

New member
מה זו חמלה?

שלום יעל ושאר משתתפי הפורום, קראתי בעניין רב את הסיכום של מודל התקשורת המקרבת המופיע כאן בפורום והתחברתי מאוד לרעיונות המובעים שם. רק דבר אחד בעצם לא כ"כ היה ברור לי - מה זו "חמלה" - האם מישהו יכול להסביר לי? ועוד משהו - מבחינת מרכיבי התקשורת שהמודל מדבר עליו, האם חמלה זהו רגש, צורך, או אסטרטגיה?
 
חמלה - בשונה מרחמים

נדמה לי שכל אחד יכול לראות את הדברים קצת שונה. אני יכולה לומר את דעתי ויהיה מעניין לשמוע עוד דעות. חמלה היא לדעתי זה סוג של רגש. משהו שמרגישים כלפי השני כשהוא ניצב במצב כואב או כועס או כל מצב אחר - והלב שלנו נפתח אליו מתוך הידיעה שאנחנו בדיוק כמוהו, בני-אנוש בשר ודם, ויכולנו להיות באותו מקום כמוהו בנסיבות אחרות. בעיניי זו היכולת לראות את האנושיות שמאחורי התנהגויות, גם אם הן מאוד לא עומדות בערכים/צרכים שלנו. ומה את חושבת על השאלה המעניינת שלך?
 

יערית111

New member
תודה על ההבהרה

נשמע רגש אצילי. משהו ששמור לאנשים נשגבים
...
 

akazw

New member
שלום וברוכים הנמצאים

רציתי להביע את שמחתי למציאות של הפורום הזה, אני חושבת שזו הדרך למניעת אלימות. תודה בנוגע לחמלה, אני חווה חמלה כמצב תודעתי, שבו אני מודעת תמיד, שהאחר הוא לא אני, ובהכרח שונה ממני, שרואה את אותם הדברים בצורה שונה.אשליית המציאות שלי ושלו הם שונים. ראיה כזו תגרום לי לא לשפוט אדם לפי מערכת הערכים שלי והצרכים שלי, אלא תגרום לי לא לשפוט אותו כלל, וכאן החמלה האמיתית בעיני, השחרור מהצורך לשפוט אנשים לפי אמות המידה שלי.(שזה לדעתי מה שקורה כשאני מאמינה שהאחר הוא בדיוק כמוני, הרי אז אני אצפה ממנו להתנהג כפי שאני הייתי מתנהגת, ומכאן הפערים בציפיות,והתסכולים.) ברגע שאני מודעת לזה כל הזמן, אני אהיה במצב של חמלה. מודה מראש על ההקשבה
 
ברוכה הבאה!

כיף שהגעת אלינו. ואהבתי את דברייך מאוד. דבר אחד שיש לי לומר עליהם - לפעמים אנחנו שופטים (בעצם כמעט תמיד), ולהפסיק לשפוט זה לא כל-כך פשוט. לפעמים נדמה לי שזה אולי אפילו בלתי אפשרי כי תמיד יהיה לנו מה להגיד. מה שחשוב הוא להפריד את השיפוט שלנו לתצפית - רגש - צורך - ובקשה, האלמנטים העיקריים בתקשורת מקרבת, שאז השיפוט לא נשאר בגדר משהו מעורבב אלא הרבה יותר זמין לעבודה ומאפשר הסתכלות עליו.
 

יערית111

New member
מסכימה מאוד!

אני גם חושבת שאי-שיפוטיות זה אידיאל שיש לשאוף אליו אולם בפועל לא ניתן להימנע מזה. ולכן המודל של תל"א מספק כלי נוח ויעיל להתמודד עם השיפוטיות שלנו.
 

hayapollak

New member
גם אני אהבתי את שכתבת

ומצטרפת לדעתך שחמלה באה ממקום של חוסר שיפוטיות. זה מתקרב לאהבה אבל זה לא משום שבשביל לחמול על מישהוא לא חייבים לאהוב אותו ואין צורך להזדהות אתו אבל כן צריך לדעת לקבל אותו כמו שהוא.
 
../images/Emo39.gif חמלה היא רגש

המבטא אהדה ורצון לעזור למישהו בעת צרה. הרצון לעזור יכול להתבטא במתן אמפתיה לאותו אדם ונסיון להבין את כאבו. אנו נשאל את אותו אדם האם וכיצד היה רוצה לקבל עזרה. כדאי לזכור, שכשנבקש לעזור למישהו, נבוא ממקום נקי וחזק של מציעי עזרה, שכן, הוא זה שכרגע זקוק לעזרתנו. אני מציינת נושא זה, כיוון שיש לנו נטייה לפעמים להתבלבל בין חמלה לבין הזדהות. כאשר אנו מזדהים עם אדם כלשהו, אנו במצב בו אנו מתקשים לעשות את ההפרדה בין מצבו לבין רגשותינו, ובעצם אנו הופכים להיות חלק ממצבו. אז, העזרה שנציע, תגיע מהמקום הרגיש שלנו, ולא כפי שכתבתי קודם, מהמקום הנקי והחזק.לא תמיד קל להפריד בין הדברים. כשאנו מרגישים חמלה, אין זה אומר שלא צר לנו על מה שקרה לאחר. יש לנו יכולת טובה יותר לעזור.יערית, תודה על הנושא המעניין שהעלית. מעניין אותי האם את מתחברת לדברים.סוף שבוע נעים
 

יערית111

New member
אני מתחברת מאוד

אני מכירה מאוד את הבילבול הזה בין חמלה להזדהות. תודה שהבהרת עבורי את העניין. השאלה איך אפשר לפתח את ההפרדה הזו? האם זו רק שאלה של מודעות? דרך אגב, למה השם שלך מודגש כמו של מנהלות הפורום?
 
ההפרדה בין חמלה להזדהות

מקורה אכן במודעות לנושא. לא רבים יודעים לעשות את ההפרדה ונשאבים לתוך סיטואציות. ניתן לתרגל את המודעות לנושא ואת יכולת ההפרדה כשאנו מבינים, שאנו לוקחים אחריות רק על רגשותינו שלנו ואין לנו אחריות על רגשותיהם של אחרים. מה שנקרא - שלי שלי, שלו שלו. באותה מידה, אנו מבינים שהאחר אחראי לרגשותיו שלו בלבד ולא לשל אחרים. לכן, כשנהיה בסיטואציה מסוימת, בה נניח שלמישהו רע וכואב בגלל איזושהי סיבה, נוכל להבין את כאבו וכאן לעשות את ההפרדה - לא לכאוב בשבילו. זה ההבדל. אני מקווה שאני מובנת מספיק. לגבי השם המודגש שלי, למדתי את התקשורת המקרבת אצל ארנינה קשתן ואני משתמשת בה ביום יום כמה שיותר. אני אף מתעתדת להנחות סדנאות בנושא בעתיד. מכאן, יש לי מושג מה בשאלות הנשאלות ואני מנסה לענות כמיטב יכולתי. תודה לך על שיתוף הפעולה וסליחה שלקח לי זמן לענות. שיהיה שבוע נפלא אפרת
 

ארנינה

New member
על חמלה ותקשורת מקרבת - חלק א'

תודה תודה יערית על העלאת הנושא - עורר אותי להרבה חשיבה, ואף הביא אותי לכתיבה - שנמצאת בתהליך יצירה. שולחת את מה שנוצר עד עתה, שהמשכו יבוא בקרוב. על חמלה ותקשורת מקרבת חמלה בעיניי היא מצב תודעתי – נשאף ואף אפשרי – שבו הנפרדוּת שלי מהאחר מתמוססת אל תוך חיבור חדש, המתקיים מעבר למלים וההתנהגויות השונות שלנו. נשאף – כי רוב הזמן אנחנו סובלים מן הנפרדות הזאת, אז אולי שווה לבדוק אפשרות אחרת... ואפשרי – פשוט כי הבנתי שאפשר את כל זה לראות ולחוות אחרת. הנה ניסיון קצר להסבר: אנחנו חיים במצב תודעה של נפרדות, אבל נפרדות שנובעת לא מתוך בהירות לגבי השוני בינינו וכבוד כלפיו, ולכן מאפשרת הידברות והתגברות על השוני הזה, אלא מהסוג שיוצר ריחוק וסבל. למה? בגלל (1) ההנחה והציפיה – הלרוב-לא-מודעות – שלי, שהאופן שבו אני מפרשת וחווה את המציאות הוא "המציאות האמיתית", ולכן האחר, מעצם היותו אדם כמוני, אף יתנהג כמוני ולפי אמות-המידה שלי (כפי שהזכירה akazw), ו-(2) האכזבה הכמעט מובטחת המתלווה אל הציפיה מהסוג הזה – בשל היות האחר שונה ממני בראייתו את המציאות, בתפישותיו עליה, ובעיקר בבחירותיו לגבי האופן שבו הוא מתנהל בעולם. האכזבה הזאת, מהתנהגותו הלא-צפויה לכאורה של האחר, שהיא לרוב גם לא-מובנת לי (בשל היותה כה שונה מציפיותיי ה"נכונות והמוצדקות") גוררת בעקבותיה, המון המון פעמים – את הרגש המוכר המכונה כעס. כי ההתנהגות הלא-צפויה / לא-מובנת / לא-רצויה מולידה שיפוט על אותו אדם שהוא "לא בסדר". ומכאן – קצרה הדרך לניתוק המכאיב בינינו. אז מה כן אפשרי? – היכולת לראות מעבר להַתְנָיות. ואני מתייחסת בעיקר למצבי קונפליקט ומתח. בַּמצבים האלו, כשאני מצליחה להיזכר בפרדוקס האנושי, של היותו של האחר שונה ממני, אבל גם, בו-זמנית, דומה לי במהותו, אני מצליחה לחצות את קו ההפרדה בינינו, ולכונן, ולו זמנית, מפגש נטול-שיפוטים בינינו, שהוא מהותה של החמלה. חמלה בשבילי היא גם התנועה הפנימית בתוכי ממצב תודעה שיפוטי למצב מתבונן-קשוב. והשאלה הגדולה בשבילי היא – איך עושים את זה. כי עצם הנכונות לחולל את התנועה הפנימית הזאת, של להרפות ולו-לרגע מן השיפוט שלי, שבו אני "יודעת" מהו האחר – היא כשלעצמה מהלך של חסד. אבל הרי כל כך קשה לא "לדעת" לרגע, לא להיות "צודקים", להפסיק לקבוע מיהו האדם שמולי – ולהתחיל בִּמקום זה להקשיב. אז איך מביאים את עצמי לנכונות הזאת? ואלו הגיגיי: סיכמנו והבנו כבר, שהרוב המכריע של מה שקורה לנו בחיינו (מאז שעומדת לרשותנו שפה) הוא תולדה של פרשנותנו את המציאות. או קיי. אם כך, מה שאני נערכת לעבוד עליו הוא השיח הפנימי שלי, עם עצמי. כי שם, בדיבור הפנימי, מתרחשות המחשבות שלי על המציאות – הדעות, האמונות, ההערכות, השיפוטים, הדיאגנוזות וכו' וכו', ושם אני קובעת את האופן שבו אני מתייחסת אל המציאות הזאת, ונגזר כל מערך התגובות שלי אליה – לאנשים, למצבים, לקשיים, לשמחות וכו'. וכמובן – גם אל עצמי. כלומר, כדי לחולל שינוי בחוץ – אני נכנסת פנימה, מתבוננת על המתרחש שם ומדברת אל עצמי דיבור אחר. לכן, כדי ללמוד דיבור אחר, אני מאמנת את עצמי, מזה כ-14 שנה, בתהליך הלא-פשוט של תקשורת מקרבת. לא-פשוט – כי, כמו כל שינוי, הוא תובע ממני מאמץ. הוא דורש ממני להתגבר על האוטומט. והוא צורך אנרגיה. ולמרות כל זאת, התוצאות של האימון המתמשך הזה – שוות לי את ההשקעה הזאת. כי במצב המוכר, שבו השיפוטים מובילים ומכתיבים – אינני זוכרת את קיומה של החמלה. ואני סובלת. אז מה אני עושה שם, בדיבור הפנימי, שמביא אותי למצב של חמלה? אמפתיה. שהיא מבחינתי חמלה בפעולה. אמפתיה לעצמי – ואמפתיה לזולתי. כלומר, חמלה היא מצב התודעה וגם הרגש שאני שואפת להגיע אליו. ביני לבינו נמצאים השיפוטים שלי. מה עכשיו? בחלק ב' אציע את הגישה של תקשורת מקרבת לנושא הזה, שלך חמלה, שיפוטים – ואמפתיה. להתראות... בינתיים - כל תגובה תתקבל בסקרנות עצומה וכמובן בברכה, כי היא תעזור לי להמשיך לחשוב ולהעמיק בנושא הרחב הזה. תודה!
 

akazw

New member
תודה על המילים היפות

מסכימה עם כל מילה, נגעת בי, בעיקר על ההקשבה, תודה. הייתי רוצה להוסיף נקודה שנראית חשובה לשיח הפנימי, שיכולה לעזור , והוא ההבנה שהמציאות שאנו רואים והדרך בה אנו מפענחים היא אשליה שלנו, שלנו בלבד, ומתבסס על אותן אמונות, ונסיון חיים שרכשנו בחיינו, אדם אחר יש לו נסיון אחר ואמונות שונות יפרש בדיוק את אותה המציאות אחרת, זו האשליה שלו. נעים לי כאן
 

יערית111

New member
תודה רבה

קיבלתי בעקבות שאלתי הרבה תשובות מעניינות, מעוררות מחשבה - תודה לכולם. אני אמתין לחלק ב', ואני אשמח אם אכן תהיה בו התייחסות גם למושג "אמפתיה" - מה משמעותו. כי אמפתיה היא מילה שנקלטה חזק בשפה, ועושים בה שימוש תדיר, עד שהיא כביכול הפכה לכ"כ מובנת מאליה, אבל מה זה בעצם? ובמה זה שונה באמת מחמלה? (חיפשתי בויקיפדיה ולא מצאתי).
 
דוגמאות מהתנ"ך

אפשר לראות שבתנ"ך משמעותה של "לחמול" היא לחוס על מישהו ובעיקר -- לחוס על חייו. היום משתמשים בזה אחרת, ולכן המשמעויות המודרניות הן אחרות. מכאן שהשימוש ב"חמלה" לאמפתיה הוא הרחבת השדה הסמנטי של המילה, כלומר מה שאנו עושים כאן הוא לא רק לדעת "מה זה אומר" אלא גם ליצור מוסכמה איך אפשר להשתמש במילה במובנים חדשים, הנוגעים במשמעותה המקורית אך אינם חופפים לה. שמות פרק ב פסוק ו: וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. דברים פרק יג פסוק ט: לֹא-תֹאבֶה לוֹ, וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו; וְלֹא-תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו, וְלֹא-תַחְמֹל וְלֹא-תְכַסֶּה עָלָיו. שמואל א פרק טו פסוק ג: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר. {ס} פסוק ט: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג, וְעַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל-הַכָּרִים וְעַל-כָּל-הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ, הַחֲרִימָם; וְכָל-הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. {פ} פסוק טו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל-מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, לְמַעַן זְבֹחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְאֶת-הַיּוֹתֵר, הֶחֱרַמְנוּ. {פ} שמואל א פרק כג פסוק כא: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה: כִּי חֲמַלְתֶּם, עָלָי. שמואל ב פרק יב פסוק ד: וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. פסוק ו: וְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם: עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל, אֲשֶׁר לֹא-חָמָל. {ס}
 
ובשבילי "חמלה"

היא הרגש הגורם לי להכיר בחולשתו של הזולת, לזהות את הכאב או הסבל שלו/ה כחוויית הסבל והכאב שאני מכיר בתוך עצמי מניסיוני, ורצון לעזור לו/ה, להגן עליו/ה ובוודאי לא לפגוע בו/ה או לנצל את חולשתו/ה לרעה.
 
ובשבילי "הזדהות"

היא הבחירה והיכולת לזהות את עצמי עם הזולת, לחוות את היסוד המשותף שבינינו, שמעבר ל"אני-את/ה". לצורך הדיוק אוסיף שברור שיש הבדל עצום בין חוויית האני ובין חוויית כל מה שמחוץ לאני. ולכן "הזדהות" מושלמת כנראה בלתי אפשרית, לפחות לא אצל רוב בני האדם. היא דורשת מצב תודעה שמכליל את הזולת לחלוטין בחוויית ההוויה. לא שוחחתי על זה עם הדלאי למה, אבל אני יודע שלי אין את זה. אז ב"הזדהות" אני מבין כל מה שהוא יסוד (גם אם חלקי) החוויה הזאת, שהיא כנראה ייחודית לאדם. לאמץ לי את החוויה של הזולת כאילו היא הייתה חווייתי שלי.
 
ובשבילי "אמפתיה"

היא החוויה הרגשית של "להרגיש עם הזולת". זוהי חוויה ייחודית מאוד לאדם: היכולת להתעורר רגשית כמו הזולת לא כי חשופים לאותו גירוי כמו הזולת, אלא כי חשופים לתגובתו של הזולת. כלומר להדהד לו רגשית, כמו מיתר שרוטט את התנודות של צליל שנשמע ממקור אחר בחדר (resonance). אם אתה מתרגש, ואני לצדך, מתבונן בך, ובי מתעוררת ומהדהדת התרגשות מקבילה, זו בעיניי אמפתיה. (לפי מילון אוקספורד: "הכוח להשליך את אישיותך לאובייקט ההתבוננות שלך ולהבין אותו לחלוטין") לתפיסתי אין קו מפריד חד-משמעי בין אמפתיה להזדהות, והן חופפות חלקית. ולעניין זה חשוב בעיניי שאנחנו מעמידים זו בצד זו שתי מילים משפות שונות. השאלה של גבולות המשמעות בין מושגים היא שאלת יסוד בבלשנות (מאז דה-סוסיר). אז אם לוקחים שתי מילים מאותה שפה ושואלים מה הגבול שיוצר משמעויות שונות לכל אחת מהמילים, זה תהליך נוח למדי: למשל: מה בין חמלה להזדהות? לצורך העניין ייתכן שאחוש חמלה בלי לחוש הזדהות, שלא אחמול על מישהו אף כי אני מזדהה עמו (למשל אם אהרוג אותו כי הוא מאיים להרוג אותי, אף כי אני מזדהה עם הזוועה והכאב שהוא יחוש כשהסכין תינעץ בלבו...). יותר קשה לתחום בדייקנות בין מושגים משפות שונות, שאולי הם (לפחות חלקית) תרגום זה של זה. הרי אין לנו בעברית מושג מדויק ל"אמפתיה" (מעניין למה...). אז אולי אמפתיה מכילה בתוכה רכיבי משמעות של הזדהות ושל חמלה? לענייננו כאן, אני לא חושב שאפשר "לתת אמפתיה". אפשר להיות אמפתי, ומן הסתם לבטא אמפתיה, בין בצורת ההתנהגות ובין באמירות דוגמת: "למראה שמחתך גם אני חש שמחה".
 
למעלה