נושא כאוב
בן זוגי הנוכחי, איתו אני חיה כשלוש שנים, מאמין בעוצמה בהמשכיות ביולוגית על בסיס הצמחת תינוקות ברחם שלי. הוא מאמין בכך כל כך חזק שהיחסים בינינו מתערערים מידי פעם. לנושא ההורות בכלל, כגון לאחר אימוץ, עוד לא ממש הגענו. עם זאת, יום אחד כשאמרתי לו שאין ברצוני בילדים, ושיבחר לו בת זוג אחרת ש"תלד לו", הוא היה כל כך אומלל מהמחשבה שיאלץ להפרד ממני (ואולי גם מחלומו לממש את המשכיותו והמשכיות משפחתו דרכי) שהחלטנו ללכת לייעוץ זוגי. מכיוון שלאחר כשתי פגישות הוא החליט שאין זה מתאים לו (מסיבות כמעט מובנות - היינו בייעוץ חינם באוניברסיטה - כשאנו נצפים ע"י כמה מטפלים הנמצאים מאחורי מראה חד כיוונית בכל פגישה). אחר כך, החלטנו להמשיך ללא "איומים" - מצד שנינו. הבעיה היא שזה ממשיך לזרום מתחת לשטיח. אני מעוניינת לדבר וללמוד על הנושא ביחד והוא לא. אני אסביר: שנינו בני 20+ ולומדים, לכן, נראה לו מוקדם מידי לדבר על ילדים/הורות וכו'. בזמן שאני מצפה לדבר ולהגיע ל"עמק השווה", הסכמות או אפילו ויתורים בנושאים שקשורים לעתידנו המשותף, הוא עסוק בהווה שלו - לימודים, משרה מלאה בעבודה. צורת החיים שלנו מבחינה תשלומים היא שיוויונית, חצי-חצי או מתחשבנים - זה בא לנו בהסכמה וזה נוח לשנינו. אך מבחינת אורח החיים אנו שונים. הוא עסוק מעל הראש בלהתמודד עם הלחצים שלו כשאני מנסה להוריד את רמת הדאגנות שלי. אני מנסה לחיות את חיי בקצב רגוע, והוא "לא מוריד את הטורים". כשהוא כן מוריד הילוך זה ממש נראה רע, הוא "נדבק לטלויזיה" כדי "להכניס שטויות למוח", הוא מוכן לראות סרטים שאני מכנה "מבזים מבחינה אנושית" - בעלי גישה מיננית וראיית עולם דיכוטומית בצורה חדה. אמרתי לו פעם שאני לא אהיה מוכנה לעולם לחשוב על להביא ילדים כשהוא חי בצורה כזו. זה לא בריא לו ומשפיע לרעה גם עליי. זה הפחיד אותו. אני חושבת שמאז הוא מנסה להוכיח לי שהוא ראוי ל"ילדים" ו להיות הורה. אני יודעת שאני מביעה את דעותיי בנושא זה בקיצוניות בפניו, אבל אני משתדלת להתאפק מלדבר על זה כל פעם שאני רוצה מתוך התחשבות ברצונו "שלא לדבר על זה עד שיגיע הזמן המתאים" (מבחינתו - בסוף הלימודים). עד אז, אני בטח אשתגע.
