Forcibly Monk
New member
מה יהיה הסוף?
רציתי להוציא את זה כבר ממזמן, אבל תמיד מצאתי סיבה כלשהי לא לעשות את זה. מצטער מראש על האורך והסירבול - פשוט כתבתי כל מה שיצא. אני בן 23, עוד 8 חודשים אני משתחרר (עתודאי טכנולוגי) במקרה שאני לא חותם קבע. כל החיים שלי חייתי בשביל אחרים. המשפחה כל הזמן מנדנדת לצאת בסופי שבוע, למצוא חברה, למצוא עבודה, למצוא חיים. כל הזמן יש תחושה שהחברים הם לא באמת חברים ותמיד יש מניע נסתר לחברות שלהם (מה שאני יודע שלא נכון). למה אני אוהב לשמוע שירים דכאוניים כדוגמת: Iced Earth - Melancholy Dark Tranquality - Day to End Metallica - Fade to Black Anathema - Deep Anathema - One Last Goodbye (אם תחפשו את המילים של השירים תבינו את העומק) משום מה הם גורמים לי סיפוק והזדהות כלשהם. מאז שקניתי רכב הלחץ מההורים רק גובר: תצא, תמצא עבודה וכו'. ניסיתי לדבר עם ההורים, לא עוזר. לפנות לעזרה כמו קב"ן או כל משהו אזרחי - לא ניסיתי, לא מתכוון לעשות את זה גם. בצבא, כל דבר שאני עושה מתקבל כמובן מאליו. אני הכי טוב במחלקה שלי ולא רואה שום תמורה (בניגוד לאחרים שלא עושים הרבה וכן מקבלים). המפקדת שלי (שהייתה ידידה שלי), מתנהגת כמו זונה אמיתית (מצטער על הקללה), שפתאום שכחה מי אני. שונא את המראה החיצוני שלי, לא מצליח לעשות נגד זה שום דבר: שעות עבודה מ 8 בבוקר עד 10 בלילה ולפעמים אחרי חצות, אוכל מפוצץ בשמן. לא יוצא יותר מדי, כי מה יהיה לי לעשות במועדון או דאנס בר עם מראה כמו שלי, שמן ומכוער. אין שניה שאני לא מרגיש בדידות מוחלטת, לא משנה כמה אני אהיה עם אנשים, תמיד אני ארגיש בודד איפשהו. תמיד יש לי את ההרגשה שאם לא הייתי משתמש בידע שלי (אני לא מתגאה אבל אני קצת חכם), אף אחד לא היה טורח לדבר איתי. כשאני כן יוצא, זה רק כדי שההורים שלי יעזבו אותי בשקט. הלחץ מההורים תמיד גובר כשאני רק מדבר עם מישהי שהיא ידידה, עם חבר, ולמרות הכל ההורים תמיד אומרים: תביא אותה לפה, אולי תצא איתה סתם כדי לצאת מהבית וכו'. אני רק מחכה לשינוי כלשהו. אגב, כל המצב קיים כבר מעל 7 שנים. הסיבה שבחרתי את הכינוי הזה היא שאני נזיר, אבל לא בחרתי להתנזר מהנאות החיים. לא חייבים להגיב על זה, רשמתי הכל רק כדי להוציא את זה. גם לא משנה מה תכתבו, רוב הסיכויים שזה לא יעזור, כבר איבדתי תקווה.
רציתי להוציא את זה כבר ממזמן, אבל תמיד מצאתי סיבה כלשהי לא לעשות את זה. מצטער מראש על האורך והסירבול - פשוט כתבתי כל מה שיצא. אני בן 23, עוד 8 חודשים אני משתחרר (עתודאי טכנולוגי) במקרה שאני לא חותם קבע. כל החיים שלי חייתי בשביל אחרים. המשפחה כל הזמן מנדנדת לצאת בסופי שבוע, למצוא חברה, למצוא עבודה, למצוא חיים. כל הזמן יש תחושה שהחברים הם לא באמת חברים ותמיד יש מניע נסתר לחברות שלהם (מה שאני יודע שלא נכון). למה אני אוהב לשמוע שירים דכאוניים כדוגמת: Iced Earth - Melancholy Dark Tranquality - Day to End Metallica - Fade to Black Anathema - Deep Anathema - One Last Goodbye (אם תחפשו את המילים של השירים תבינו את העומק) משום מה הם גורמים לי סיפוק והזדהות כלשהם. מאז שקניתי רכב הלחץ מההורים רק גובר: תצא, תמצא עבודה וכו'. ניסיתי לדבר עם ההורים, לא עוזר. לפנות לעזרה כמו קב"ן או כל משהו אזרחי - לא ניסיתי, לא מתכוון לעשות את זה גם. בצבא, כל דבר שאני עושה מתקבל כמובן מאליו. אני הכי טוב במחלקה שלי ולא רואה שום תמורה (בניגוד לאחרים שלא עושים הרבה וכן מקבלים). המפקדת שלי (שהייתה ידידה שלי), מתנהגת כמו זונה אמיתית (מצטער על הקללה), שפתאום שכחה מי אני. שונא את המראה החיצוני שלי, לא מצליח לעשות נגד זה שום דבר: שעות עבודה מ 8 בבוקר עד 10 בלילה ולפעמים אחרי חצות, אוכל מפוצץ בשמן. לא יוצא יותר מדי, כי מה יהיה לי לעשות במועדון או דאנס בר עם מראה כמו שלי, שמן ומכוער. אין שניה שאני לא מרגיש בדידות מוחלטת, לא משנה כמה אני אהיה עם אנשים, תמיד אני ארגיש בודד איפשהו. תמיד יש לי את ההרגשה שאם לא הייתי משתמש בידע שלי (אני לא מתגאה אבל אני קצת חכם), אף אחד לא היה טורח לדבר איתי. כשאני כן יוצא, זה רק כדי שההורים שלי יעזבו אותי בשקט. הלחץ מההורים תמיד גובר כשאני רק מדבר עם מישהי שהיא ידידה, עם חבר, ולמרות הכל ההורים תמיד אומרים: תביא אותה לפה, אולי תצא איתה סתם כדי לצאת מהבית וכו'. אני רק מחכה לשינוי כלשהו. אגב, כל המצב קיים כבר מעל 7 שנים. הסיבה שבחרתי את הכינוי הזה היא שאני נזיר, אבל לא בחרתי להתנזר מהנאות החיים. לא חייבים להגיב על זה, רשמתי הכל רק כדי להוציא את זה. גם לא משנה מה תכתבו, רוב הסיכויים שזה לא יעזור, כבר איבדתי תקווה.
