מה יהיה, מה יהיה....
בסופ"ש אזרתי כוח והסכמתי לנסוע עם חברים לטיול קמפינג. אנשים מהסוג המתאים, לא צריך להעמיד איתם פנים והטבע תמיד מרגיע (וגם הגירודים שמגיעים בעקבותיו ע"ע "עקיצות של יתושים בגודל של קומביין"). גם הפסיכולוגית אמרה שאני צריכה לפגוש חברים בתקופה הזו כדי להעסיק את עצמי בדברים אחרים חוץ מהחרדה. אז היה טיול טוב ומספק, למרות שברגעים מסוימים נזכרתי בחרדה וגם עלו וצפו זכרונות אחרים שלא הייתי מוכנה אליהם. אבל זה היה ניתוק מוחלט ליותר מ-24 שעות. זה היה כל כך כיף להרגיש עייפות ותשישות שנובעות מהגוף ולא מהנפש כמו תמיד, עייפות אמיתית של השרירים שבה אתה פשוט צונח ונרדם ולא הרגשה של סמרטוט מוצף חרדות ומותש ממחשבות ורגשות שליליים.
מחר אני צריכה לעשות משהו שמאוד מפחיד ומלחיץ אותי, אבל יכול לעזור לי עם החרדה בטווח הרחוק. רק שאין לי בטחון ואני דואגת וחוששת, אני אהיה חייבת להתגבר.
אם החרדה תדעך אני כבר יכולה לראות באופק את שממת הדכאון שמצפה לי, הכל כ"כ סתמי. תמיד היה בי חלק אופטימי, מאמינה שיש גם טוב בחיים, אבל יותר ויותר אני מקבלת את ההרגשה שהחיים הטובים והחיים הרעים נעים במין מסלולים מקבילים, החיים הטובים כל הזמן שם ליד, כמעט אפשר לגעת בהם. זה לא עניין של להחזיק מעמד ולהמשיך קדימה, כי הישריםהמקבילים לא ייפגשו (זה המעט שלמדתי בשיעורי הנדסה). צריך לעשות איזו קפיצת קוואבנגה לעבר השני, וזה לא קורה.
בכל מקרה: נרוויח או נפסיד, שום דבר כבר לא בטוח.
http://www.youtube.com/watch?v=XRZ5xAhwrNE
בסופ"ש אזרתי כוח והסכמתי לנסוע עם חברים לטיול קמפינג. אנשים מהסוג המתאים, לא צריך להעמיד איתם פנים והטבע תמיד מרגיע (וגם הגירודים שמגיעים בעקבותיו ע"ע "עקיצות של יתושים בגודל של קומביין"). גם הפסיכולוגית אמרה שאני צריכה לפגוש חברים בתקופה הזו כדי להעסיק את עצמי בדברים אחרים חוץ מהחרדה. אז היה טיול טוב ומספק, למרות שברגעים מסוימים נזכרתי בחרדה וגם עלו וצפו זכרונות אחרים שלא הייתי מוכנה אליהם. אבל זה היה ניתוק מוחלט ליותר מ-24 שעות. זה היה כל כך כיף להרגיש עייפות ותשישות שנובעות מהגוף ולא מהנפש כמו תמיד, עייפות אמיתית של השרירים שבה אתה פשוט צונח ונרדם ולא הרגשה של סמרטוט מוצף חרדות ומותש ממחשבות ורגשות שליליים.
מחר אני צריכה לעשות משהו שמאוד מפחיד ומלחיץ אותי, אבל יכול לעזור לי עם החרדה בטווח הרחוק. רק שאין לי בטחון ואני דואגת וחוששת, אני אהיה חייבת להתגבר.
אם החרדה תדעך אני כבר יכולה לראות באופק את שממת הדכאון שמצפה לי, הכל כ"כ סתמי. תמיד היה בי חלק אופטימי, מאמינה שיש גם טוב בחיים, אבל יותר ויותר אני מקבלת את ההרגשה שהחיים הטובים והחיים הרעים נעים במין מסלולים מקבילים, החיים הטובים כל הזמן שם ליד, כמעט אפשר לגעת בהם. זה לא עניין של להחזיק מעמד ולהמשיך קדימה, כי הישריםהמקבילים לא ייפגשו (זה המעט שלמדתי בשיעורי הנדסה). צריך לעשות איזו קפיצת קוואבנגה לעבר השני, וזה לא קורה.
בכל מקרה: נרוויח או נפסיד, שום דבר כבר לא בטוח.
http://www.youtube.com/watch?v=XRZ5xAhwrNE
