מה יהיה...
עכשיו אני יושב כאן ונורא נעים לי. מאוורר, טלוויזיה, גלידה, אבטיח. אתמול זה לא היה ככה... חזרתי הביתה לשבת ואני מגלה שהחדר שלי מסודר ונקי ולא כמו שהשארתי אותו. אני תמיד סוגר/נועל אותו אבל כנראה שהמנקה נכנסה לשם וניקתה אותו. לא, היא לא עשתה את זה על דעת עצמה, אלא אמא שלי אמרה לה, כמובן. באותו רגע שזה קרה, יכולתי להרגע, יכולתי לוותר, אבל נורא רציתי לצעוק על אבא שלי. הלכתי אליו וצרחתי עליו והוא למרבה הפליאה הגיב ואמר שאני בגיל שאני יכול לקחת את עצמי ולעזוב את הבית ושאני אפסיק לאיים ושכבר אין את הסיפורים של העובדת הסוציאלית עכשיו (הוא אפילו נקב בשם שלה). אמרתי לו שבכלל לא איכפת לו ממני (למרות שזה ממש לא נכון ואני גם בכלל לא חושב ככה). דבר כזה מעלה אצלי את הכל. ככה זה אצלי תמיד, אני מרגיש לפעמים שכל פיפס קטן יכול להעלות אצלי את כל המחשבות והזיכרונות. ככה זה בצבא, ככה זה בבית. לפעמים אני חושב שאולי אני מזוכיסט, שאני קצת רוצה בכל זה, שיהיה לי קצת קשה ורע. אולי אני טועה. בכל מקרה, כבר באמת תיכננתי היום בבוקר לעלות על אוטובוס ולנסוע לאילת, ואף אחד לא יימצא אותי. אולי אני יעשה את זה ביום ראשון... נראה לי שלא. כאן זה הרגע שההיגיון גובר על הרגש. דיברתי עם החבר שלי והוא בכלל לא דיבר לעניין כשנסיתי לספר לו. הוא פיספס את הפואנטה של התיכנון שלי להעלם. הוא אומר שאני אלך לכלא על נפקדות ונותן לי דוגמאות של חיילים שבגלל מצבים קשים דפקו נפקדות ועדיין נשפטו והוענשו. למרות שיש דברים שעדיין מקשים עליי בצבא - אני לא רוצה לברוח בגללו. אולי בא לי לפגוע במשפחה שלי או באנשים שסובבים אותי, כאילו בא לי שיידעו שאני בבעיה... אבל אם אני יעשה את זה אז אין דרך חזרה. בכל מקרה, לא יהיה כאן עניין של נפקדות כי אני פשוט לא אחזור, לעולם לא יימצאו אותי. אני מנסה לחשוב על זה בהיגיון, וברור לי שיעלו עליי בסוף, שיחסמו לי את האשראי או אין לי מושג מה. אז אני לא יעשה את זה. אם כבר, אז אני אתחיל בתהליכים לצאת מהצבא (כמו שכבר הצהרתי בפני אנשים בבסיס בתחילת השבוע, למרות שבמהלך השבוע קצת "התרככתי" ונרגעתי מהרעיון) ואז אני פשוט אנסע לחו"ל ואטייל עד שייגמר לי הכסף. אני יודע שכל זה נשמע ילדותי ונואש, אבל אצלי יש הרבה אופציות ריאליות. אני חושב על הדברים האלה כבר שנים על גבי שנים, זה לא משהו שעלה לי פתאום לראש. וכן, כבר התחלתי לפתח את זה. בגרות מלאה לא עשיתי מתוך תפיסה שאני במילא לא אצטרך את זה, כי הרי אני לא הולך להמשיך ללמוד... אני מוותר לעצמי במלא דברים, בדיוק כמו שוויתרתי לעצמי על להיות קרבי. כל הדפוס חשיבה שלי עובד לפי איזה החלטה, שהוחלטה כבר לפני הרבה מאוד זמן - שאני פשוט אעלם ולא יימצאו אותי. אני לא "רק" רוצה לפגוע במי שקרוב אליי. זה לא זה. אני פשוט לא מעוניין ללמוד, אני כבר מבולבל מהצבא, אני לא רוצה להתמודד עם כלום. מצד שני, אני אומר לעצמי שאני יוצר בעיה. כ"כ נעים לי, יש לי את כל התנאים שבעולם, אני רואה דברים קשים בטלוויזיה, יש איתי אנשים בצבא עם בעיות יותר קשות... אז למה אני מנסה למצוא בעיות, אם אפשר לא? אני יחזור לאירוע הנוכחי. היום בבוקר, הכל חזר לקדמותו אחרי אתמול. לא התנצלתי בפני אבא שלי למרות שרציתי. חוץ מזה, אני ממשיך להיות מבולבל בנוגע לצבא. נראה לי שנרגעתי קצת. אני לפעמים קולט, לרגע, שכל הדרגות וכל הנהלים וכל הפז"מ - זה הכל משחק! זה פוזות. בא לי לצחוק. אני גם חושב על כל הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, ואני שואל את עצמי למה! למה בני אדם עושים את זה? אחרי כל הרעש, הפיגועים, הכיבוש, הדיבורים, האנשים, בסוף כל אחד נשאר בשקט שלו, עם המחשבות שלו, עם הידיעה שהולכים פה דברים איומים. נעזוב את הדעות, את כל השטויות... מבחינה אנושית, איך כל זה קורה? איך בני אדם, שהם בסך הכל תופעה ביולוגית, שהם היצור החי בעל היכולות הכי חזקות, איך הם מנצלים את כל זה כדי להרוג, לריב, לשנוא? ועוד בשביל אדמה? בשביל קילומטרים? בשביל זה יש לנו מוח? ומה עוד מרגיז אותי? בעצם אני לא יודע אם כדא להגדיר את זה כ"מרגיז". זה לא שאני בנאדם זועף, מרושע ועצבני. הישראלים, שדוחפים, שמקללים, שמזיעים בחום הזה. אנשים עומדים באוטובוס, אנשים גסים, אנשים משקרים, גונבים, מרמים. הדברים הקטנים, דווקא, הם אלה שהכי מייאשים אותי. כן, אני אפילו לוקח את זה אישית. היום למשל הלכתי לחפש ספר מסויים. הגעתי לחנות אחת ואמרו לי שם לפנות לחנות אחרת ולשאול אותם. הגעתי לחנות האחרת, והמוכרת התקשרה לחנות הראשונה שהייתי בה כדי לשאול משהו על הספר. הבחור מהחנות הראשונה אמר לה בטלפון שכבר הייתי שם בחנות ושהוא אמר לי שאין את הספר... אז המוכרת אומרת את זה לי, ושואלת אותי בפנים מקומטות כאלה: "אבל כבר היית שם והוא אמר לך שלא, אז מה?"... כאילו היא האמא שלי שיכולה לנזוף בי כי לא שמתי את הכלים בכיור. הכל מתוך העצבנות הישראלית. אני יודע שזה דבר קטן, אבל אצלי יש פסיפס של "דברים קטנים". כל הזמן אני רואה את הדברים ה"קטנים" האלה! אני מדבר על זה עם אנשים והם תמיד מחייכים וצוחקים ובסוף אומרים לי שאני לוקח את זה קשה מדיי ושזה פשוט ככה. אז זהו, שאני לוקח את זה בפרופורציות, אבל זה לא נמאס? זה כ"כ קל לחייך על הכל ולקבל את הדברים כמו שהם. זאת בדיוק השגיאה שלנו. ההתמודדות לא צריכה להיות "לשים פס" על הכל ולחייך, כי אז אנחנו נותנים לגיטימציה לגועל שקורה כאן. *זהו. מצטער אם הדברים נשמעו ילדותיים וקטנוניים.
עכשיו אני יושב כאן ונורא נעים לי. מאוורר, טלוויזיה, גלידה, אבטיח. אתמול זה לא היה ככה... חזרתי הביתה לשבת ואני מגלה שהחדר שלי מסודר ונקי ולא כמו שהשארתי אותו. אני תמיד סוגר/נועל אותו אבל כנראה שהמנקה נכנסה לשם וניקתה אותו. לא, היא לא עשתה את זה על דעת עצמה, אלא אמא שלי אמרה לה, כמובן. באותו רגע שזה קרה, יכולתי להרגע, יכולתי לוותר, אבל נורא רציתי לצעוק על אבא שלי. הלכתי אליו וצרחתי עליו והוא למרבה הפליאה הגיב ואמר שאני בגיל שאני יכול לקחת את עצמי ולעזוב את הבית ושאני אפסיק לאיים ושכבר אין את הסיפורים של העובדת הסוציאלית עכשיו (הוא אפילו נקב בשם שלה). אמרתי לו שבכלל לא איכפת לו ממני (למרות שזה ממש לא נכון ואני גם בכלל לא חושב ככה). דבר כזה מעלה אצלי את הכל. ככה זה אצלי תמיד, אני מרגיש לפעמים שכל פיפס קטן יכול להעלות אצלי את כל המחשבות והזיכרונות. ככה זה בצבא, ככה זה בבית. לפעמים אני חושב שאולי אני מזוכיסט, שאני קצת רוצה בכל זה, שיהיה לי קצת קשה ורע. אולי אני טועה. בכל מקרה, כבר באמת תיכננתי היום בבוקר לעלות על אוטובוס ולנסוע לאילת, ואף אחד לא יימצא אותי. אולי אני יעשה את זה ביום ראשון... נראה לי שלא. כאן זה הרגע שההיגיון גובר על הרגש. דיברתי עם החבר שלי והוא בכלל לא דיבר לעניין כשנסיתי לספר לו. הוא פיספס את הפואנטה של התיכנון שלי להעלם. הוא אומר שאני אלך לכלא על נפקדות ונותן לי דוגמאות של חיילים שבגלל מצבים קשים דפקו נפקדות ועדיין נשפטו והוענשו. למרות שיש דברים שעדיין מקשים עליי בצבא - אני לא רוצה לברוח בגללו. אולי בא לי לפגוע במשפחה שלי או באנשים שסובבים אותי, כאילו בא לי שיידעו שאני בבעיה... אבל אם אני יעשה את זה אז אין דרך חזרה. בכל מקרה, לא יהיה כאן עניין של נפקדות כי אני פשוט לא אחזור, לעולם לא יימצאו אותי. אני מנסה לחשוב על זה בהיגיון, וברור לי שיעלו עליי בסוף, שיחסמו לי את האשראי או אין לי מושג מה. אז אני לא יעשה את זה. אם כבר, אז אני אתחיל בתהליכים לצאת מהצבא (כמו שכבר הצהרתי בפני אנשים בבסיס בתחילת השבוע, למרות שבמהלך השבוע קצת "התרככתי" ונרגעתי מהרעיון) ואז אני פשוט אנסע לחו"ל ואטייל עד שייגמר לי הכסף. אני יודע שכל זה נשמע ילדותי ונואש, אבל אצלי יש הרבה אופציות ריאליות. אני חושב על הדברים האלה כבר שנים על גבי שנים, זה לא משהו שעלה לי פתאום לראש. וכן, כבר התחלתי לפתח את זה. בגרות מלאה לא עשיתי מתוך תפיסה שאני במילא לא אצטרך את זה, כי הרי אני לא הולך להמשיך ללמוד... אני מוותר לעצמי במלא דברים, בדיוק כמו שוויתרתי לעצמי על להיות קרבי. כל הדפוס חשיבה שלי עובד לפי איזה החלטה, שהוחלטה כבר לפני הרבה מאוד זמן - שאני פשוט אעלם ולא יימצאו אותי. אני לא "רק" רוצה לפגוע במי שקרוב אליי. זה לא זה. אני פשוט לא מעוניין ללמוד, אני כבר מבולבל מהצבא, אני לא רוצה להתמודד עם כלום. מצד שני, אני אומר לעצמי שאני יוצר בעיה. כ"כ נעים לי, יש לי את כל התנאים שבעולם, אני רואה דברים קשים בטלוויזיה, יש איתי אנשים בצבא עם בעיות יותר קשות... אז למה אני מנסה למצוא בעיות, אם אפשר לא? אני יחזור לאירוע הנוכחי. היום בבוקר, הכל חזר לקדמותו אחרי אתמול. לא התנצלתי בפני אבא שלי למרות שרציתי. חוץ מזה, אני ממשיך להיות מבולבל בנוגע לצבא. נראה לי שנרגעתי קצת. אני לפעמים קולט, לרגע, שכל הדרגות וכל הנהלים וכל הפז"מ - זה הכל משחק! זה פוזות. בא לי לצחוק. אני גם חושב על כל הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, ואני שואל את עצמי למה! למה בני אדם עושים את זה? אחרי כל הרעש, הפיגועים, הכיבוש, הדיבורים, האנשים, בסוף כל אחד נשאר בשקט שלו, עם המחשבות שלו, עם הידיעה שהולכים פה דברים איומים. נעזוב את הדעות, את כל השטויות... מבחינה אנושית, איך כל זה קורה? איך בני אדם, שהם בסך הכל תופעה ביולוגית, שהם היצור החי בעל היכולות הכי חזקות, איך הם מנצלים את כל זה כדי להרוג, לריב, לשנוא? ועוד בשביל אדמה? בשביל קילומטרים? בשביל זה יש לנו מוח? ומה עוד מרגיז אותי? בעצם אני לא יודע אם כדא להגדיר את זה כ"מרגיז". זה לא שאני בנאדם זועף, מרושע ועצבני. הישראלים, שדוחפים, שמקללים, שמזיעים בחום הזה. אנשים עומדים באוטובוס, אנשים גסים, אנשים משקרים, גונבים, מרמים. הדברים הקטנים, דווקא, הם אלה שהכי מייאשים אותי. כן, אני אפילו לוקח את זה אישית. היום למשל הלכתי לחפש ספר מסויים. הגעתי לחנות אחת ואמרו לי שם לפנות לחנות אחרת ולשאול אותם. הגעתי לחנות האחרת, והמוכרת התקשרה לחנות הראשונה שהייתי בה כדי לשאול משהו על הספר. הבחור מהחנות הראשונה אמר לה בטלפון שכבר הייתי שם בחנות ושהוא אמר לי שאין את הספר... אז המוכרת אומרת את זה לי, ושואלת אותי בפנים מקומטות כאלה: "אבל כבר היית שם והוא אמר לך שלא, אז מה?"... כאילו היא האמא שלי שיכולה לנזוף בי כי לא שמתי את הכלים בכיור. הכל מתוך העצבנות הישראלית. אני יודע שזה דבר קטן, אבל אצלי יש פסיפס של "דברים קטנים". כל הזמן אני רואה את הדברים ה"קטנים" האלה! אני מדבר על זה עם אנשים והם תמיד מחייכים וצוחקים ובסוף אומרים לי שאני לוקח את זה קשה מדיי ושזה פשוט ככה. אז זהו, שאני לוקח את זה בפרופורציות, אבל זה לא נמאס? זה כ"כ קל לחייך על הכל ולקבל את הדברים כמו שהם. זאת בדיוק השגיאה שלנו. ההתמודדות לא צריכה להיות "לשים פס" על הכל ולחייך, כי אז אנחנו נותנים לגיטימציה לגועל שקורה כאן. *זהו. מצטער אם הדברים נשמעו ילדותיים וקטנוניים.
