בבית חולים לא חושבים על זה
כי חונכנו להאמין שבבי"ח אין תקלות. אני מודה, והיום זה נשמע לי תמים בטירוף, שהייתי בטוחה שתמותה ותחלואה בלידה הם נחלת העבר - והיום, בבית החולים המודרני, כבר לא קורים דברים כאלו. המציאות המרה, היא שזה פשוט לא נכון. פשוט בקושי שומעים על הדברים האלו (לא הכל מגיע לעיתונות). לצערי, היום אני מכירה גם אישית, מקרים טראגיים, וגם קלטתי חלק מהמידע שהיה לי קודם, ולא ממש קלטתי אותו (קרובת משפחה שעשו לה היפוך חיצוני וזה גרם למות העובר, למשל. זה קרה כשהייתי נערה, ולא לגמרי קלטתי את זה). המציאות המרה, כאמור, היא שגם בבתי חולים ישנם אסונות, וכל אסון כזה הוא טרגדיה אמיתית - אולי גם בגלל ההפתעה הגדולה. ואז תובעים. כי לא יתכן שקרה דבר כזה ואין אשמים (ולא פעם באמת יש. לא פעם גם אפשר לראות את המסלול המלא מהמורות בדרך לקטסטרופה - לפחות בדיעבד). (ואז הרפואה הופכת להיות עוד יותר מתגוננת, מה שכמובן לא מונע את האסון הבא, כנראה אפילו מקדים אותו). לקראת הלידה השניה, כבר ידעתי שדברים עלולים להשתבש. זה עניין של מודעות, לא של מקום הלידה. הרגשתי, עמוק בפנים, שאם חס וחלילה יקרה משהו בבית חולים, אני לא אוכל לסלוח לעצמי, אחשוד בהם שהובילו לכך, לא בכוונה כמובן, אבל עם כל הנהלים המזיקים שקשה להתנגד אליהם (כבר אמרתי שיש לי אסרטיביות של צב מת גם במצב רגיל, שלא לדבר על לידה). בבית, הייתי יודעת שעשיתי כל מה שניתן. בטוח היו עולים גם פקפוקים, ומחשבות האם לא טעיתי. מקווה שלא היו עולים האשמות בתוך המשפחה (מצד אלו שקיבלו את דעתי מתוך אהבה אלי, אבל לא מתוך שכנוע עמוק, לכל היותר שכנוע שטחי ולפעמים גם זה לא). והקושי, האבל והאובדן - קיימים בכל מקום. מקווה שהיה מחזק אותי לדעת, שלפחות העובר זכה ללידה רכה ולא אלימה, ולאהבה במעט הזמן של חייו (אם היו). מקווה מאד שלא אני, ולא אף אחת אחרת, כאן ובכלל, נצטרך להתמודד עם זה ב"אמיתי", אבל יודעת שזה בהחלט עלול לקרות. בלי קשר למקום הלידה. וחשוב לזכור, שבסך הכל רוב הלידות, בלי קשר למקום הלידה, מסתיימות טוב, בתינוק בריא, ואמא פחות-או-יותר בריאה (זה דווקא מאד קשור למקום הלידה. בבי"ח, רוב האמהות "זוכות" לכמה תחלואים, שנחשבים כמעט נורמליים). זה לא אומר שאסור לדבר על "מה יקרה אם" - רק לשים את זה במקום הנכון, ולא לכלכל את כל צעדינו מתוך פחד. זהירות ואחריות כן, לא פחד.
