מה יקרה עם אילה?

[עידופש]

מה יקרה עם אילה?

האם הטיפול יסתיים והיא תאושפז? או שאולי יש עוד תיקווה?

 

[עופר ליברגל]

מכיוון שהסדרה לא נגמרה

אני מניח שנמשיך לפגוש אותה כל יום שלישי

 

[adimer]

אולי הוא יבוא אליה לבית החולים

וידבר איתה שם. מי יודע.

 

[אני שירה]

מתוך הגיון בריא..

היא תחזור לטיפולים, בטח הוא יזמין אמבולנס ויעשו לה שטיפת קיבה, היא תצא מהבית חולים ותחזור לטיפולים אצלו. לא נראה הגיוני?!

 

[adimer]

לא בדיוק

אם היא עדיין מהווה סיכון לעצמה לא ישחררו אותה כל כך מהר, וכרגע היא בהחלט מסוכנת לעצמה.....

 

[זוכמיר מ]

לא כל כך מהר מאשפזים

מאשפזים רק במקרה שפסיכותרפיה בשילוב תרופות לא תעזור לטיפול באבדנות. אם היא קטינה יכולה האם לחתום על אישפוז אובדני בגיר ניתן לאשפז בכפיה רק בדיכאון פסיכוטי,מאניה פסיכוטית או סכיזופרניה עם סממנים פסיכוטיים. מה זה פסיכוטי ? לא מה שראינו בסרט נערה בהפרעה אלא מה שראינו בסרט נפלאות התבונה

 

[אל דן]

אתה צודק!

 

[אל דן]

ולהוסיף

אלמנט של סכנה לעצמה, חובה לשתף את האפוטרופוסים הטבעיים במידה ואינה בגירה.

 

[זוכמיר מ]

אין חיסיון ביחסי מטפל מטופל ?

אצל קטינים

 

[אל דן]

תשובה ל-זוכמיר מ

אכן קיים חיסיון לגבי תכנים רבים, כמעט כל תכני הטיפול. הסייג היחידי הינו סכנה לפגיעה עצמית הקשורה בחייו של הקטין(אובדנות ברמה של מעשים, לא ברמה של הגיגים), והתנהלות המסכנת את חיי אנשים שהוא בה במגע עימם (ביטויי אלימות קשים העלולים לסכן חיי אדם). בתחילת כל טיפול יש לערוך חוזה בו מוסכמים תנאים אלו שיהיו לאורך כל הטיפול. לשם הדגמה- כאשר מגיעים אליי הורים ומפנים את ילדם בכיתות יסוד או מתבגרים, בעצם הם מפקידים בידיי את אוצרם היקר מכל. על פי החוק הינם אפוטרופוסים טבעיים עליו ואני מחויב לדווח במיקרים אלו. במיפגש הטיפולי, יוצר קשר עמוק וחשיפה עצמית, ולכן יש מתבגרים שלא ישתפו את ההורים שלהם, ויש למעשה כפי שראינו בפרק האחרון עם "מאיה", מטופלים שלא משתפים אף את המטפל. כעל כך מיקרה, מדובר בדילמה אתית עמוקה ביותר, שבה למעשה, נפרצים במידה מסוימת גבולות החיסיון בקשר הטיפולי. נכתבו על כך לא מעט מאמרים אקדמיים, של אנשי בריאות הנפש, של עורכי דין. וכו. (יש מאמר מעולה של הפסיכולוגית דורית מעוז בכתב העת "שיחות" בנושא). לסיכום- מאחר וכולנו אזרחים שומרי חוק, יש לנהוג על פי החוק הישראלי שלנו. בברכה אלון

 

[סלינוש]

תתפלאו...

כנראה שמאשפזים הרבה יותר בקלות ממה שנדמה לכם... אותי אשפזו 4.5 חודשים. כשהייתי בת 16. לא הייתי ברמה של נסיון אובדני. פצעתי את עצמי, הקאתי, לא תיפקדתי. אבל לא הייתי במקום של סכנה לחיים. התנהגתי התנהגות מסוכנת כלפי עצמי. אך לא כזו שהגיעה לרמות של אובדנות. לפחות לא במעשים. רק במחשבות. וכן אשפזו אותי. נכון, חתמתי במקרה שלי, אבל הודיעו לי חגיגית שאם לא אחתום יכניסו אותי בכפייה וזה יהיה הרבה פחות נחמד, אז למעשה - כפו עליי להתאשפז.

 

[זוכמיר מ]

אם הטיפול היה במחלקה פתוחה

היום את מרגישה טוב יותר ? האם הטיפול עזר ?

 

[שרונסקי]

לדעתי, עדיף לוותר על אשפוז

במידת האפשר. כי יש בזה משהו מייבש, לא בריא. אנשים עם כסף הרבה פעמים עושים מעקב או סוג של אישפוז דרך פסיכיאטר ולא מתאשפזים במחלקה, יש שם השפעות לא בריאות, לדעתי.כי כולם ביחד,אובדניים ופסיכוטים פעילים עם הזיות, והשגעון הופך להיות נורמטיבי, גם אם הרצון האובדני הוא שפוי לחלוטין במקרים מסוימים.

 

[זוכמיר מ]

יש גם מסגרת של אשפוז יום

ב bpd צריכים המון פסיכותרפיה ודיונים בקבוצות כמו כן אי אפשר לטפל בנזעי חשמל ללא אשפוז כמובן במקום שנזעי חשמל הכרחיים

 

[One Falling Star]

הוו, זה מה שאני הולכת לעשות בקרוב

וגם לא מתוך אובדניות וכדומה לפעמים פציעה עצמית (שכבר נגמלתי ממנה) או אי תפקוד יכול להוות סיבה טובה מספיק להכניס אדם לטיפול יותר אינטנסיבי משום מה אולי כי הסביבה רואה בכך עוד סוג של הרס עצמי כמובן שאובדנות ממ מעשית תוביל את הסביבה לנקוט מעשים יותר קיצוניים קצת כדי להגין על האדם אבל גם במקרים פחות קיצוניים (של חיים ומוות למשל) יש לפעמים לחצים להפנות למסגרות יותר אינטנסיביות

והיי לכם אגב חח

 

[סלינוש]

במקרה

זו הייתה מחלקה סגורה ובזמנו סבלתי מאוד אבל עברו 5 שנים מאז התבגרתי, למדתי אולי להעריך את הצדדים החיוביים של האשפוז (ויש כאלה!) אני עדיין מעבדת עם עצמי את החווויות שעברתי שם. אני תמיד אומרת שאשפוז במחלקה סגורה זה משהו שכל החיים שאני אמשיך לעבד בטח. כי החוויות שעברתי שם הן לא חוויות שכל בנאדם עובר. מה גם שיש את כל הסטיגמה, של "פסיכית", אז לא היה לי ספק שאני כזו, היום אני לא בטוחה. בכל מקרה, יש צדדים שליליים וחיוביים לאשפוז. הייתי שם, וראיתי. ואני יכולה להגיד שהכניסו אותי בכוח אבל כשאמרו לי שאני יוצאת משם לא רציתי... וזה אומר הרבה.

 

[זוכמיר מ]

סלינוש את לא "פסיכית"

1. מתגובותייך למדים שבית חולים כמו המקרה שלך הוא מקום לשיקום ולא מקום כליאה ,זה לא בית סוהר או שירות מילואים שכל אחד רוצה לברוח ממנו. 2. המונח פסיכי הוא מונח של הרחוב שמהות הגדרת הרחוב הוא שטויות ואמונות טפלות. אני לא ידעתי מהי מחלת נפש עד שלא ראיתי את הסרט נפלאות התבונה על ג'ון נאש ושלוש שנים לפני שראיתי את הסרט הייתי במעקב אצל פסיכיאטר. 3. אפשר להניח שכאשר ברחוב מדברים על "פסיכי" מתכוונים לאורנה

 

[שרונסקי]

זוכמיר - מקבלת את 1,2. לא את 3

לא חושבת שארנה פסיכית בכלל. ובטח לא סלינוש והרבה ילדים חווים התמוטטויות בגיל ההתבגרות ויוצאים מזה. אגב, זה שסלינוש התקשתה לעזוב את בית החולים בסוף זה לא מעיד, בעיני, על כך שזו היתה המסגרת המתאימה, אלא שהמסגרות האלה יוצרות תלות ולנזקקות, וזו אחת הבעיות איתם

 

[זוכמיר מ]

מה זה פסיכי בשפת הרחוב ?????

פסיכופאט לא כי מדובר ברוע חי בהזיות - אנשים ברחוב בכלל לא יודעים מה זה פסיכוזה דיכאון,חרדה -בודאי שלא מוגבלות שיכלית בודאי שלא שימוש בסמים וחומרים פסיכואקטיבים -אולי התמכרות למין והימורים - אולי דפוסי התנהגות מקולקלים ופגומים שמביאים לעימותים מיותרים אולי

 

[שרונסקי]

אז ארנה לא כזאת

ואגב, פסיכופאט הוא שונה מפסיכוטי. הפסיכופט הוא האדם שיודע להבדיל בין טוב לרע, מותר ואסור (מה שפסיכוטי מנותק ממנו הרבה פעמים) אבל הוא בוחר ברע כי זה משרת לו משהו. בתפוז המכאני למשל מתואר פסיכופאט שמתעלל באנשים, למרות שהוא יודע שהוא עושה משהו אסור. אנשים כאלו יכולים לעמוד לדין, כי יש להם הבנת מושגי טוב ורע, ויש להם הרבה שליטה עצמית , הם יתפרצו רק כשזה ישרת את מטרותיהם, ויש להם הרבה קסם אישי. פסיכוטי הוא אחרת, הוזה, מנותק מהמציאות - אם ברמה פרנואידית או אחרת אגב, כיום מחקו את האבחנה פסיכופאט ומתייחסים אליו בתוך ה'אישיות האנטי-סוציאלית, מה שמאפיין הרבה עבריינים, למשל, אבל לדעתי בטעות, כי יש הבדל ביניהם.