Another Girl
New member
מה יש ב-Abbey Road?
מה יש ב-Abbey Road שעושה אותו לתופעה שהוא ולאלבום האהוב ביותר על הרבה מהמעריצים? מאמר זה לא נחשב בעיני כביקורת אלבום, אלא יותר ככתיבת התרשמות וניסיון להבין את התופעה ששמה Abbey Road על מרכיביה. אם נעשה סקר עולמי (ואני בטוחה שנעשו כבר כמה כאלה) מהו האלבום האהוב ביותר עליכם, אני מוכנה להישבע בלי נדר ש-Abbey Road ייקח. האמת רק ממבט חטוף ברשימת חברי הפורום שלי והאלבום המועדף עליהם אני יכולה לקבל מדגם מייצג על העדפת הקהל. אין עוררין שהאלבום הזה הצליח לעשות את מה שקודמיו לא הצליחו, ולהתעלות עליו,לפחות מבחינה נסתרת כלשהי. נשאלת השאלה-למה? למה אנחנו מעדיפים אלבום די מוזר ומסובך ברובו,עמוס בשירים לא קליטים וחיבורים משונים, על פני "זוכים בטוחים" כ-Revolver,Rubber Soul,Help! או אפילוSgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band?(שאגב גם הוא נחשב לאחד מהטובים שבאלבומים, על אף גורמיו ה"משונים", אבל על זה בהזדמנות אחרת) איך זה ייתכן שאלבום סוגר ייחשב לשיא היצירה,ולא אלבום שהוא דווקא מתקופת השיא? מה בכל זאת הופך את Abbey Road,כבר מההתבוננות על העטיפה הידועה, לשונה ואהוב בצורה חסרת תקדים מכל אלבום אחר לפניו? והאם השלם באמת עולה על חלקיו? הקסם של Abbey Road,לטעמי, הוא הבשלות שניכרת בו; האמירה של- התבגרנו; התפוקה המלאה והאבסולוטית של יוצריו מבחינה אמנותית; ההליכה עד הסוף עם הרצונות( כמו ג'ון עם Come Together, פול עם Golden Slumbers ואלו רק דוגמאות) ועם זאת שימת דגש על אחידות קסומה שכזו, על אף שעל פניו אין קשר וחצי קשר בין רוב השירים שבאלבום. ניתן לומר שסוד הקסם טמון בשני גורמים: האחד הוא לקיחת אלמנטים שכשלו באלבומים אחרים (אם אפשר להגיד כשלו...) ושדרוגם למעלה. את חוסר האחידות שבלט ,אם לטוב ואם לרע ב-The Beatles (האלבום הלבן) הם לקחו והפכו בהצלחה רבה לחוסר אחידות גאוני- מעברים חדים, כאילו בין חם לקר, ניגודים מובהקים; אמירה אחת ומיד לאחריה אמירה שסותרת לחלוטין את זו שנאמרה לפניה. המחלוקות שצועקות אלינו מבין השורות של האלבום הלבן מתמוססות והופכות לשעטנז נפלא, ואיזו הוכחה טובה יותר יש מאשר הסיום הפתאומי של I want you (שיר נהדר שמורכב מבדיוק שתי שורות וחצי, ועם זאת ארוך כגלות למרבה העונג) האמת אין צורך ביותר מזה כיוון שרוב הדגש בשיר הוא על הצד האקוסטי, הנגינה שמשכנעת יותר מכל תוספת אפשרית להצהרת הליבידו הזו עם הגיטרות הכבדות והמועקה הנפשית, ופתאום אנחנו מקבלים את הסולו של הריסון עם Here comes the sun האופטימי והנפלא, כמו שמש ביום סגריר (ואכן זה כך.) ואיך אפשר בלי ההמשך- Because הנפלא והמרטיט הממשיך אותו.או אפילו שני שירים עוקבים של אותו יוצר- Maxwell's silver hammer- שיר מוזר לכל הדעות, בין אם במילים ובן אם בסגנון הקנטרני והמושחז שגורם לנו לתהות על קנקנו. על השיר הזה נאמר לא אחת שאין להשמיע אותו לביטלאי המתחיל)ויש בזה מין הצדק, שכן שיר מסוג זה בא ממקום בטוח יותר, שלם יותר, שלא נועד כדי להגיע למקום הראשון במצעד הלהיטים אלא להיות עוד מרכיב בשלם שעוד נעסוק בו) מול השיר Oh! Darling הרומנטי המפיל, שמבחינה לירית לא מהווה חידוש אבל מבחינת השירה? או מאמא. ואם מדברים על חיבורים משונים, מיד אח"כ אנחנו מקבלים את Octopus's Garden הילדותי והשובב, שמזכיר משהו את Yellow submarine והחיבור לא נגמר: מה יש לנו אחריו? את I want you... האלמנט השני שעושה את כל ההבדל, והוא למרבה האירוניה ההפוך לגורם הראשון -הוא האחידות. מעבר לחיבורים הנפלאים שנוצרים בעקבות הניגודים בחלק הראשון,כאמור, החיבור האמיתי, הן בטרקים והן בתכנים מתחיל להיווצר בחלק השני, שלטעמי הוא נפרד מהחלק הראשון,אם כי לא לחלוטין. You never give me your money, שר פול בשיר מורכב ומוזר שפותח בשורה ארוכה של שירים מוזרים ועם זאת מחוברים, בהם משולבים טיפוסים שונים ומשונים כ-Sun King, עם פתיחה מרגיעה שמושפעת מ-"אלבטרוס" של פליטווד מאק, והשורה הראשונה בשיר-Here comes the sun….king שמזכיר לנו שוב את הקשר בין השירים , כפי שאח"כ, באמצע Carry That Weight פתאום ישוב אלינו השיר You never give me you money. אולי זו רק אני וכל התיאוריות כבר העכירו את מחשבתי, אבל נדמה לי שיש כאן,מעבר לצד האמנותי, מסר למאזינים: תזכורת לכך שגם אם היו ביניהם חילוקי דיעות, הפרדות אמנותיות ביצירה ובכלל פרידה מתקרבת, האלבום הזה הוא שירת הברבור, ואין בכוונתם לאכזב אותנו עכשיו עם זוטות מעין אלו, אלא לעבוד ביחד כדי לתת לנו את מתנת הפרידה הטובה ביותר(מובן שאז הם לא ידעו על Let it be שגרע משהו מאותה פרידה.) ובחזרה לחלק השני של האלבום ולטיפוסים המרכיבים אותו- Mean Mr. Mustard הזקן והמלוכלך עם אחותו הנמרצת פאם שלוקחת אותו לראות את המלכה (חה,Her Majesty) ומיד לאחר מכן מקבלת שיר משלה, וכך אנחנו למדים כל מיני עובדות מוזרות ואף מטרידות על Polethen Pam. ומיד לאחר אזהרת Oh, look out! מבליח She came in through the bathroom window, הסיפור הנודע על המעריצה שחדרה לביתו של פול בעת היעדרו וכמובן מקבל התפתחות אחרת לגמרי ומבורכת בהמשך השיר. משם, הבלדה Golden Slumbers שמבשרת על הסגנון העתיד לבוא של פול בסולו. משם כאמור Carry that weight המתחבר לתחילת החלק השני.ואז... אם היו לנו ספק בנוגע לפרידה,אנחנו מקבלים אותה באופן שלא משתמע לשני פנים: And in the end The love you take Is equal to the love you make. ופתאום הכול נראה בסדר. פתאום מה שאנחנו זוכרים מהם זה לא הויכוחים על הסט של Let it be או יוקו. פתאום מה שאנחנו זוכרים זה All you need is love והרמוניות קוליות אבודות.ואולי זה מה שנוגע באמת בכולנו- הכנות הזו שלקראת הסוף. אז האם השלם עולה על חלקיו? כן. החלקים נפלאים, אין ספק. אבל משהו בחיבור שלהם ביחד הופך אותם ליצירה שלמה,מרתקת, יותר מסתם אסופת שירים טובים על ויניל כמיטב המסורת. וזה לבדו מצדיק את כניסת האלבום לפנתיאון כאחד מהאלבומים הטובים ביותר שלהם ובכלל,למרות שברור שתמיד יהיו כאלו שיחלקו על כך.זכותם. אחרי הכול,צריך מצב רוח מיוחד מאוד כדי להיכנס לאווירה המאוד מיוחדת של האלבום. לקינוח,רק כדי להימנע אולי מהקלישאה הרומנטית של הפרידה, לאחר הפסקה של כמה שניות, מכניס פול שיר קטן(והפעם באמת קטן,לא פחות ולא יותר מ-22 שניות) ועוקצני על המלכה (לי זה הזכיר עכשיו מעשה קונדס, מעין "חה חה, אני ממילא הולך עכשיו,מה תעשו לי"?) ומשאיר אותנו עם חיוך קטן על השפתיים.אולי הפרידה הייתה שווה אם זו מתנתה.וזה אולי,אחרי הכול, הקסם האמיתי של האלבום.
מה יש ב-Abbey Road שעושה אותו לתופעה שהוא ולאלבום האהוב ביותר על הרבה מהמעריצים? מאמר זה לא נחשב בעיני כביקורת אלבום, אלא יותר ככתיבת התרשמות וניסיון להבין את התופעה ששמה Abbey Road על מרכיביה. אם נעשה סקר עולמי (ואני בטוחה שנעשו כבר כמה כאלה) מהו האלבום האהוב ביותר עליכם, אני מוכנה להישבע בלי נדר ש-Abbey Road ייקח. האמת רק ממבט חטוף ברשימת חברי הפורום שלי והאלבום המועדף עליהם אני יכולה לקבל מדגם מייצג על העדפת הקהל. אין עוררין שהאלבום הזה הצליח לעשות את מה שקודמיו לא הצליחו, ולהתעלות עליו,לפחות מבחינה נסתרת כלשהי. נשאלת השאלה-למה? למה אנחנו מעדיפים אלבום די מוזר ומסובך ברובו,עמוס בשירים לא קליטים וחיבורים משונים, על פני "זוכים בטוחים" כ-Revolver,Rubber Soul,Help! או אפילוSgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band?(שאגב גם הוא נחשב לאחד מהטובים שבאלבומים, על אף גורמיו ה"משונים", אבל על זה בהזדמנות אחרת) איך זה ייתכן שאלבום סוגר ייחשב לשיא היצירה,ולא אלבום שהוא דווקא מתקופת השיא? מה בכל זאת הופך את Abbey Road,כבר מההתבוננות על העטיפה הידועה, לשונה ואהוב בצורה חסרת תקדים מכל אלבום אחר לפניו? והאם השלם באמת עולה על חלקיו? הקסם של Abbey Road,לטעמי, הוא הבשלות שניכרת בו; האמירה של- התבגרנו; התפוקה המלאה והאבסולוטית של יוצריו מבחינה אמנותית; ההליכה עד הסוף עם הרצונות( כמו ג'ון עם Come Together, פול עם Golden Slumbers ואלו רק דוגמאות) ועם זאת שימת דגש על אחידות קסומה שכזו, על אף שעל פניו אין קשר וחצי קשר בין רוב השירים שבאלבום. ניתן לומר שסוד הקסם טמון בשני גורמים: האחד הוא לקיחת אלמנטים שכשלו באלבומים אחרים (אם אפשר להגיד כשלו...) ושדרוגם למעלה. את חוסר האחידות שבלט ,אם לטוב ואם לרע ב-The Beatles (האלבום הלבן) הם לקחו והפכו בהצלחה רבה לחוסר אחידות גאוני- מעברים חדים, כאילו בין חם לקר, ניגודים מובהקים; אמירה אחת ומיד לאחריה אמירה שסותרת לחלוטין את זו שנאמרה לפניה. המחלוקות שצועקות אלינו מבין השורות של האלבום הלבן מתמוססות והופכות לשעטנז נפלא, ואיזו הוכחה טובה יותר יש מאשר הסיום הפתאומי של I want you (שיר נהדר שמורכב מבדיוק שתי שורות וחצי, ועם זאת ארוך כגלות למרבה העונג) האמת אין צורך ביותר מזה כיוון שרוב הדגש בשיר הוא על הצד האקוסטי, הנגינה שמשכנעת יותר מכל תוספת אפשרית להצהרת הליבידו הזו עם הגיטרות הכבדות והמועקה הנפשית, ופתאום אנחנו מקבלים את הסולו של הריסון עם Here comes the sun האופטימי והנפלא, כמו שמש ביום סגריר (ואכן זה כך.) ואיך אפשר בלי ההמשך- Because הנפלא והמרטיט הממשיך אותו.או אפילו שני שירים עוקבים של אותו יוצר- Maxwell's silver hammer- שיר מוזר לכל הדעות, בין אם במילים ובן אם בסגנון הקנטרני והמושחז שגורם לנו לתהות על קנקנו. על השיר הזה נאמר לא אחת שאין להשמיע אותו לביטלאי המתחיל)ויש בזה מין הצדק, שכן שיר מסוג זה בא ממקום בטוח יותר, שלם יותר, שלא נועד כדי להגיע למקום הראשון במצעד הלהיטים אלא להיות עוד מרכיב בשלם שעוד נעסוק בו) מול השיר Oh! Darling הרומנטי המפיל, שמבחינה לירית לא מהווה חידוש אבל מבחינת השירה? או מאמא. ואם מדברים על חיבורים משונים, מיד אח"כ אנחנו מקבלים את Octopus's Garden הילדותי והשובב, שמזכיר משהו את Yellow submarine והחיבור לא נגמר: מה יש לנו אחריו? את I want you... האלמנט השני שעושה את כל ההבדל, והוא למרבה האירוניה ההפוך לגורם הראשון -הוא האחידות. מעבר לחיבורים הנפלאים שנוצרים בעקבות הניגודים בחלק הראשון,כאמור, החיבור האמיתי, הן בטרקים והן בתכנים מתחיל להיווצר בחלק השני, שלטעמי הוא נפרד מהחלק הראשון,אם כי לא לחלוטין. You never give me your money, שר פול בשיר מורכב ומוזר שפותח בשורה ארוכה של שירים מוזרים ועם זאת מחוברים, בהם משולבים טיפוסים שונים ומשונים כ-Sun King, עם פתיחה מרגיעה שמושפעת מ-"אלבטרוס" של פליטווד מאק, והשורה הראשונה בשיר-Here comes the sun….king שמזכיר לנו שוב את הקשר בין השירים , כפי שאח"כ, באמצע Carry That Weight פתאום ישוב אלינו השיר You never give me you money. אולי זו רק אני וכל התיאוריות כבר העכירו את מחשבתי, אבל נדמה לי שיש כאן,מעבר לצד האמנותי, מסר למאזינים: תזכורת לכך שגם אם היו ביניהם חילוקי דיעות, הפרדות אמנותיות ביצירה ובכלל פרידה מתקרבת, האלבום הזה הוא שירת הברבור, ואין בכוונתם לאכזב אותנו עכשיו עם זוטות מעין אלו, אלא לעבוד ביחד כדי לתת לנו את מתנת הפרידה הטובה ביותר(מובן שאז הם לא ידעו על Let it be שגרע משהו מאותה פרידה.) ובחזרה לחלק השני של האלבום ולטיפוסים המרכיבים אותו- Mean Mr. Mustard הזקן והמלוכלך עם אחותו הנמרצת פאם שלוקחת אותו לראות את המלכה (חה,Her Majesty) ומיד לאחר מכן מקבלת שיר משלה, וכך אנחנו למדים כל מיני עובדות מוזרות ואף מטרידות על Polethen Pam. ומיד לאחר אזהרת Oh, look out! מבליח She came in through the bathroom window, הסיפור הנודע על המעריצה שחדרה לביתו של פול בעת היעדרו וכמובן מקבל התפתחות אחרת לגמרי ומבורכת בהמשך השיר. משם, הבלדה Golden Slumbers שמבשרת על הסגנון העתיד לבוא של פול בסולו. משם כאמור Carry that weight המתחבר לתחילת החלק השני.ואז... אם היו לנו ספק בנוגע לפרידה,אנחנו מקבלים אותה באופן שלא משתמע לשני פנים: And in the end The love you take Is equal to the love you make. ופתאום הכול נראה בסדר. פתאום מה שאנחנו זוכרים מהם זה לא הויכוחים על הסט של Let it be או יוקו. פתאום מה שאנחנו זוכרים זה All you need is love והרמוניות קוליות אבודות.ואולי זה מה שנוגע באמת בכולנו- הכנות הזו שלקראת הסוף. אז האם השלם עולה על חלקיו? כן. החלקים נפלאים, אין ספק. אבל משהו בחיבור שלהם ביחד הופך אותם ליצירה שלמה,מרתקת, יותר מסתם אסופת שירים טובים על ויניל כמיטב המסורת. וזה לבדו מצדיק את כניסת האלבום לפנתיאון כאחד מהאלבומים הטובים ביותר שלהם ובכלל,למרות שברור שתמיד יהיו כאלו שיחלקו על כך.זכותם. אחרי הכול,צריך מצב רוח מיוחד מאוד כדי להיכנס לאווירה המאוד מיוחדת של האלבום. לקינוח,רק כדי להימנע אולי מהקלישאה הרומנטית של הפרידה, לאחר הפסקה של כמה שניות, מכניס פול שיר קטן(והפעם באמת קטן,לא פחות ולא יותר מ-22 שניות) ועוקצני על המלכה (לי זה הזכיר עכשיו מעשה קונדס, מעין "חה חה, אני ממילא הולך עכשיו,מה תעשו לי"?) ומשאיר אותנו עם חיוך קטן על השפתיים.אולי הפרידה הייתה שווה אם זו מתנתה.וזה אולי,אחרי הכול, הקסם האמיתי של האלבום.
