מה יש לכם לומר על ט"ו באב?

[פלגיה]

מה יש לכם לומר על ט"ו באב?

ההקשר במקרא לא מאוד סימפטי (פילגש בגבעה ומלחמת האחים שאחריה), וכתוב שם שזה מנהג "מימים ימימה". החשד שלי שזה מנהג פגני, לא יהודי, קדום, שאומץ על ידי יושבי הארץ. מישהו יודע יותר?

 

[shushu10]

במקומות הבאים - בהם נזכר הביטוי

מימים ימימה, הקשר הנו הדוק ליהדות. גם בשופטים כא (יט) נקרא ט"ו באב - חג-יהוה. בשמואל א, א'(ג) ... ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשמות יג (י) ... ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה... ולכן לא הייתי חושדת בפגניות. היו "חגים" בדרגת חשיבות משנית, שיתכן וחלקם לא מצביע על ראשית התפתחותם. למשל ראש חדש, היה כידוע חג של ממש, והמלך היה יושב לסעודה חגיגית ונזכר לראשונה בימי מלכותו של שאול (ראה שמואל א', ב' (ה) - הנה חדש מחר....

 

[מוגג]

איפה כתוב שזה היה בט"ו באב?

המחולות בט"ו באב הם מהמשנה.

 

[shushu10]

בסיום ספר שופטים -

אין ציון לתאריך חג-יהוה ומחולות בשלה. מיד לאחר מכן, עם פתיחת ספר שמואל א' נזכר היום ("ויהי היום"...) המיועד לעליה לשלה ע"מ להשתחוות ולזבוח . אולי יש קשר בין 2 הארועים? האם המשנה מצאה קשר בין אותו חג-יהוה בו יצאו במחולות, וקבעה שהוא חל בט"ו באב? גם שם, כמו היום, עבר זעזוע קשה, ממש טראומה, על עם ישראל בהכריתם שבט מישראל , אך בסיום, אנו מוצאים התגמשות (והעם נחם לבנימין) ושינוי בהחלטה לא להתחתן עם בנות בנימין, והארוע מסתיים בנחמה ואהבה. האם גם הטראומה של ההתנתקות תסתיים בנחמה ואהבה ? ימים יגידו

 

[mgb]

להלן ..

אולי לא הכל אבל הרבה על חג האהבה ומסביב לו במקורות האם יש קשר בין "חג האהבה" של היום עם מקורו של חג זה?? למרבה ההפתעה יש, אבל לא רק .. מובא במקורות (תלמוד, מסכת בבא בתרא ותענית): "..אמר ר' שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב.... שבהם בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים (ואפילו עשירה שיש לה היתה שואלת מחברתה שלא לבייש את מי שאין לה )לכרמים וכל מי שאין לו אשה (בחורים או רווקים)נפנה לשם. היפות שבהן היו אומרות :" תנו עיניכם ביופי"..(אתה יודע איך זה..מה יגידו ..) מיוחסות שבהן היו אומרות:" תנו עיניכם במשפחה"..(אבא שלי ..דוד שלי ..הסבא שלי היה..וכו') מכוערות שבהן היו אומרות:"קחו מקחכם לשם שמיים"..(אז לא יפה העיקר החיים הטובים.לא?!) עשירות היו אומרות תנו עיניכם בבעלי ממון".. (מה שנקרא כסף הולך לכסף..) רב שרירא גאון(חי בתקופת הגאונים, לפני כ-1200 שנה) אומר שכבר בימי השופטים(לפני כ-2800 שנה) היה קיים מנהג זה והביא פסוק (ספר שופטים): " הנה חג ה' בשילו מימים ימימה..והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם לכרמים וכו'.. בכל אופן, ישנם עוד טעמים נוספים לציון חג זה שאינן קשורים בהכרח בשידוכים או אהבה או שניהם.. לסיום, לדעתי ולדעתי בלבד: מה שנקרא היום חג האהבה מתאים יותר בשם חג התאווה כי מדברים על איך להתנשק ואיך...ואיך..ומה לא בהקשר הפיסיולוגי.. אהבה בכלל הוא מושג רוחני ולא פיסיולוגי. אהבה היא לא(רק) מגע פיסי אלא(בעיקר) תחושת הרגש והלב. שכמובן יש לו ביטוי באופן הגופני אבל אינני מוצא שהנוער על כל פנים יודע להבדיל ולהרגיש את הצד הנפשי רוחני של האהבה.(ואינני נותן כאן אישור מוסרי ו\או הלכתי למיפגש נוער-בנים בנות מכל סוג שהוא האסור הלכתיתי כידוע וכמובן) כמובן זוהי דעת יחיד אם יש למישהו השגות. נו.. זה ברור לכולנו דיעות שונות.. .."חדש ימינו כקדם"..

 

[tzimisce]

ט"ו באב

בהקשר שנזכר במקרא ייתכן ויש שם רמז למנהג או חג שהיה רווח במזרח הקדום של חגיגת הבציר בליל הירח המלא לקראת היום הארוך בשנה. בכל מקרה , לט"ו באב נוספו משמעויות רבות לאורך הדורות כ"ש "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" ההקבלה של היום בו מתכפרים עוונותינו היא ראשית כי בט"ו באב בשנה האחרונה במדבר הפסיקו למות מתי המדבר . בכל שנה בט' באב היו מתים מתי המדבר . בשנה האחרונה במדבר , ציפו ישראל שימותו האנשים ולא מתו להם , הם חיכו וחיכו , חשבו שאולי עוד לא הגיע ט' באב ואז כשראו שהירח מלא _ט"ו באב) הבינו שנמחל להם על חטא המרגלים וד' סלח להם. לפיכך ההקבלה ליום כיפור (שמכפר על חטא העגל). עוד משמעיות שניתנו ליום כיפור לאורך הדורות בוטלו הגבלות נישואין מסוימות כפי שצויין כבר. בט"ו באב ביטל הושע בן אלה את ה"פרדסאות" הזקיפים שמנעו מישראל בימי הממלכה המפולגת מלעלות לירושלים אחרי שירבעם בן נבט שם את הזקיפים הללו כדי למנוע מעשרת השבטים מלעלות לירושלים ורק לעבוד במקדשים שהוא הקים בדן ובבית אל. בט"ו באב הובאו הרוגי ביתר לקבורה וישב בכך מספר ניסים א. שהצליחו להביאם לקבורה , ב. שאע"פ שעבר זמן מאז מיתתם לא נאכלו ע"י נבלו ולא עלה בהם רקב. יש לכך זכר בברכת המזון בבכרת הטוב והמטיב.

 

[פלגיה]

כן, בינתיים קראתי עוד

השתכנעתי שזה חג יהודי מקורי, נשי בעיקר. חג שמעיד על אהבה, לא במובן הוולנטיין אלא במובן אהבה זוגית ואהבת איש את רעהו, ואחדות ישראל. אז מהשנה גם אני חוגגת

 

[arandiera]

לא יהודי מקורי לא נשי ובטח לא אחדות

מקווה שהבנת מדברי (בהמשך השרשור) שחגיגות האהבה הן לאו דווקא יהודיות, בטח לא מקוריות, והכי חשוב - כל כך לא נשיות, שזה עצוב. אמנם המסורת כפי שרשב"ג מציג אותה יכולה להצטייר כמסורת של חג נשי יהודי מקורי - רק אצל רשב"ג אנו מוצאים את החיבור המעניין בין היום הטוב שחל בחמישה עשר באב לבין החגיגות של הנשים. כך או כך הנשים האלה אמנם עצמאיות ומציעות לגברים שיקחו אותן (וגם זה משהו, הן יוצאות לבד, ומציעות עצמן לבד, בעוד עד היום יש כאלה שמציעים את הנשים למכירה/לנישואין, בלי להתעניין כלל ברצון האשה), אבל הן עדיין כבולות בכבלי ההגמוניה הגברית, בסופו של דבר הן רק יכולות לפתות והגבר כבר יחליט כמה הן שוות, והאם הוא מוכן, בטובו, להינשא להן. אחדות ישראל? ממש לא. אלא אם מלחמת ישראל בבנימין, או הפתרון המזעזע שניתן להחרמת בנימין בסופו שלדבר, נראים לך כמו אחדות.

 

[arandiera]

תתכונני, זה ארוך...

1. ככל הנראה המקור הקדום ביותר אשר מציג את ט"ו באב כ''יום טוב'' הוא מגילת תענית, מדובר בטקסט ארצישראלי אשר לפי המחקר (ראו: מגילת תענית, ב"צ לוריא) חובר בתקופת התנאים (מאה ראשונה לספירה, אחרי חורבן הבית) או בשלהי תקופת בית שני, ובכל אופן הוא נושא מסורות מתקופת החשמונאים (167 לפנה''ס והלאה). מגילת תענית מפרטת תאריכים שונים הנחשבים כ"ימים טובים" בגלל ההקשר החשמונאי-לאומי (ימים של נצחונות והישגים לאומיים-שלטוניים). ט"ו באב הוא זמן ''עצי הכהנים''. אחסוך מכם למה הכוונה: בקצרה, אין לזה שום קשר לאהבה ונישואין. וזה גם לא ממש חג, זה פשוט יום שבו לא מתענים ולא מתאבלים. 2. במשנה (טקסט תנאי ארצישראלי, חובר בין 70 ל220 לספירה, נערך ע"י רבי יהודה הנשיא- 220 לספירה בערך) נאמר בשם רבן שמעון בגמליאל ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים" (במחילה, אם טעיתי בניסוח המדויק, אני כותבת מהזכרון). לדבריו אלו ימים טובים שכן בנות ישראל היו יוצאות באותם ימים, מחוללות בכרמים ומחפשות חתן. מעניין לציין שניתן להבין מהמסורת שמביא רשב"ג שהנשים חיפשו חתן בעצמן, אף אחד לא צד אותן (בשונה לחלוטין, כמובן, ממה שאירע במועד הספציפי של חטיפת הנשים המחוללות על ידי בנימין). יותר מזה, על פי המסורת של רשב"ג לא רק שהנשים חיפשו, הן גם הפעילו אמצעי שכנוע, כך למשל אמרו לחתן שישא עיניו במשפחה (בייחוס) ולא ביופי. הן היו לובשות בגדי לבן שאולים - דהיינו כל אחת לבשה בגד של אחרת, כדי שלא לבייש את זאת שאין לה (אל דאגה, במשנה דואג העורך לציין ש"כל הכלים טעונים טבילה" - דהיינו, כל הבנות טבלו את בגדי חברותיהן כדי לאיין חשש של טומאת נידה, הערה מעניינת שמעוררת דיון בעניין הנופך הפטריארכלי של היהדות הקדומה והמאוחרת). המשנה המדוברת מסיימת את מסכת תענית, ומסתיימת בפסוקים שקשורים יותר לאהבת האל מאשר לאהבת האשה. 3. הגמרא (הטקסט האמוראי המפרש את המשנה - האמוראים חיו בבבל ובא"י במאות השלישית עד השישית לספירה, בערך) רוצה לדעת מה בדיוק מיוחד בט"ו באב. בגמרא מובאים טעמים רבים ושונים (נדמה לי ששמונה) להיות ט"ו באב זמן טוב, דהיינו מסופר על מאורעות שונים שארעו בט"ו באב בתקופות שונות, ובגללן זהו יום טוב. לדעתי הנטייה של חז"ל להדביק הרבה מאורעות שונים באותו יום קשורה לתופעה של "גורם שליט" בפולקלור (מונח שנטבע, כמדומני על ידי החוקר הפיני לאורי הונקו)- כשמשהו כבר תופס תשומת לב, מסיבה מסוימת, מדביקים אליו מסורות רבות, ובין היתר מסורות "תלושות"). הגמרא מציינת בין השאר שביום זה "הותרו השבטים לבוא זה בזה" - דהיינו הותר גם לנשים שיורשות נחלה להתחתן עם גברים שאינם מהשבט שלהן (אפילו שמשמעות הדבר שהנחלה תצא מבעלות השבט) - כאן קשורים הדברים לסיפור בנות צלפחד ולאופן בו חז"ל מבינים את הצו שניתן באותה תקופה - שבנות צלפחד ינשאו רק לדברים מהשבט שלהן. בכל אופן הגמרא - ורק הגמרא, לא המשנה ולא מגילת תענית - מציינת בין השאר שחמישה עשרה באב הוא היום שבו הותר שבט בנימין לבוא בקהל ה' - הסיפור של פילגש בגבעה. עכשיו נפנה לעניין שבט בנימין, כיון שהוא מוביל אותנו, ככל הנראה למקור הכי קדום של מנהג הנשים המחוללות בישראל - ואכן ככל הנראה מדובר במנהג פגני קדום שאומץ על ידי יושבי הארץ. בארבעת הפרקים האחרונים של ספר שופטים מסופר הסיפור המחריד על פלגש בגבעה. שבט בנימין, אשר סרב להסגיר את פושעי הגבעה נלחם עד זוב דם בשאר שבטי ישראל, הסוף היה עשרות אלפי הרוגים וחרם נגד בנימין - אף אחד מישראל לא יתן את בתו למישהו משבט בנימין. התוצאה: שבט בנימין ייכחד. אחר כך נזכרו ישראל לחזור בהם, קצת נאחס לאבד שבט לטובת שבועה. מה עשו? הציעו לשבט בנימין לנצל את החג של בנות שילה. בנות שילה, כך נאמר בפרק (כ"א כמדומני) נהגו לחולל בכרמים. ובכן מציעים ישראל לבנימין - לכו לכרמים בהם חוגגות בנות שילה וחטפו לכם נערות. כיון שתחטפו אף אחד לא יעבור על השבועה, והכל בא על מקומו בשלום (מלבד הנערות, שבאות על מקומן במלחמה ובאכזריות). המסקנה - חלק מישראל הקדום - והמדובר כאן על ישראל שלפני המאה העשירית לפנה"ס בערך, לפני תקופת הממלכה המאוחדת - נהג לחגוג חג רומנטי, כנראה כנעני או פגאני. (יש עדויות גם היום על חגים אפריקאים פגאנאים שדומים למחול הכרמים הקדום - ולשניהם יש בסיס דומה: ליל ירח מלא, אוגוסט, חם, חושני, רומנטי, עושה חשק למין, הבנות יוצאות לרקוד, הגברים יוצאים למצוא אשה וכו'. זו בהחלט לא המצאה יהודית). אם כן, בשעת חירום של כמעט-אובדן בנימין הפכו את החגיגות למעשה חטיפה, כדי לפתור בעייה אד-הוק. בלי כל קשר (!!) בהמשך קבעו החשמונאים את חמישה עשר באב כיום טוב, מסיבות לאומיות-דתיות שקשורות למקדש ולא לנשים. אולי בגלל שהחג החשמונאי התקבע אבל הסיבה כבר איבדה רלוונטיות אחרי עליית השלטון הרומי וחורבן בית המקדש (התנאים לא אהבו לשמר מסורות חשמונאיות), התחברו חגיגות הקיץ הקדומות עם המועד שנחקק - ט"ו באב. כפי שאומר ב"צ לוריא: ואותו יום (כוונתו לט"ו באב - א"ר) עשאוהו יום טוב: 'אמר רבי שמעון ן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב..." -מגילת תענית, עמ' 139). דהיינו גם לפי לוריא הסיבה האמיתית לכך שנשות ירושלים חגגו בחמישה עשר באב לא היתה הסיפור המקראי על החגיגות הקדומות ששבט בנימין לקח בהן את חלקו, אלא המסורת החשמונאית מימי בית שני. בקיצור התוצאה היא שממשיכים מסורת קדומה, מצרפים אותה למועד של יום טוב דתי, בלי קשר. והגמרא כבר עושה סלט מהכל ומקשרת בין הרומנטיקה הישראלית העממית לחוקים הדתיים שרק מגלים שוביניזם וחוסר סובלנות כלפי נשים (אין כמו סיפורה שבט בנימין ללמדנו מה הם חושבים על רומנטיקה נשית). אגב, היום הדתיים לא חוגגים את ט''ו באב כחג האהבה. הם רק נמנעים מלהתאבל ביום הזה - דהיינו לא אומרים תחנון. האנשים הדתיים שאני מכירה מעולם לא חגגו באופן רומנטי את החג הזה, מה שכן מאד אוהבים להתחתן ביום הזה- גם דתיים. הזכרון ההיסטורי הדתי מסמן את היום כקשור באהבה, מכירים את המשנה והגמרא בנושא, אבל החגיגה שייכת לתקופה קדומה,ובכלל בן גמליאל דיבר על בנות ירושלים, ולא על כל אחת. החילוניים לעומת זאת חוגגים ברוב הדר בצמח, אם כי הדתיים חושבים שבכך הם (שוב) מבזים את הדת וההלכה, אם כי כנראה שהיום רק הם משמרים את המסורת המקראית הקדומה (נשים יוצאות לרקוד בקיץ) ובו בזמן את המסורת החשמונאית והתנאית בדבר חגיגות בט"ו באב. נ.ב אם תרצו לדעת עוד על החגיגות בכרמים שאירעו בתקופת השופטים, כפי שמסופר בסוף ספר שופטים - עיינו בבית מקרא, ד (נט) מאמרו של חיים גלעד "על המחולות" - לשיטתו החגיגות בסיפור על בנות שילה התרחשו דווקא בסוכות, ולא באמצ הקיץ והכרמים שם הם כרמי זיתים ולא כרמי ענבים.