מה לאמר?

[חגו]

מה לאמר?

עגור לבן יקר! תודה רבה לך, אבל הדברים שלך סותרים את מה שקרה כאן עד היום. אתה ורומי שני צדיקים יחידים בסדום ואני מודה לכם מקרב לב. אבל כמו שאומרים, מעט מידי, מאוחר מידי......... אני מניחה שגם עכשיו אחרי כל מה שכבר כתבתי אף אחד לא ממש ישים לב. לא נורא, גם ככה אף אחד לא ממש יצטער עלי, ואני לא כזו אבידה לעולם אז ביי, כמו שאמרתי קודם, כולנו נתראה בסוף אי שם היכן שזה לא יהיה (אני לא מאמינה בגן עדן וכאלה).

 

[אנני]

ולפעמים היאוש

גורם לנו להגיע למקומות שלא היינו מגיעים אליהם כך. היאוש גורם לנו לשאול שאלות וגם גורם לנו להגיע למסקנות מוטעות. לא רק תרופות עושות מיסוך, הדיכאון הלא מטופל גורם לנו לראות את החיים בגוון אחד: שחור. לפורומים (וגם לפורום זה) דינמיקה פנימית וחיצונית: המענה להודעות תלוי ב: 1. האם המשתתפים מתחברים להודעה 2. האם המשתתפים מסוגלים לענות להודעה 3. האם המשתתפים פנויים באותו הרגע רגשית למשהו חיצוני להם 4. האם באותה תקופה המשתתפים היו מחוברת לרשת.... כל כך הרבה גורמים שטינם קשורים אליך ישירות אבל את כמוני וכמו הרבה אחרים מגיעה למסקנות הלא נכונות כי תרגמת שקט מסויים כחוסר אכפתיות. ונכון הוא להרגיש העמקת היאוש אם מרגישים שלאנשים הסובבים לא אכפת. רציתי להוסיף כי במצב שאת מתארת אותו הייתי פונה לקופת חולים שלי ומבקשת הפנייה לפסיכולוג או אפילו פסיכיאטר של הקופה כי לאן שאת מושכת את הדברים לכסף שאין לך לטיפול, אין לו משמעות. בהרבה הבנה ואכפתיות, אנני

 

[רומי1770]

חגו יקרה

חגו יקרה רציתי להצטרף ולחזק את דבריה של אנני, אני לא חושבת שאת צריכה להתייאש כל כך מהר... אני בטוחה שהפורום הזה על אנשיו השונים, עדיף על הבדידות הנפשית שאת חווה בגפך. רציתי שתדעי, שאם תרצי, אני פה בשבילך. כי אכפת לי באמת, רומי

 

[חגו]

אני עוד פה, מסתבר......

אניי, אחרי מספר ימים לא מדובר בחיבור לרשת. וחיבור לתוכן ההודעה הוא בדיוק מה שהציק לי. בכל מקרה החלטתיללקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה. עד היום הסתדרתי לבד וכך כנראה זה גם ימשיך להיות. גם אם הלהסתדר הזה אומר לחיות ולהיות צל של עצמי, צל קלוש של כל מי ומה שיכולתי להיות. לגבי הקופת חולים, גם שם זה לא משהו שכלכלית אני יכולה להרשות לעצמי, בדקתי כבר מזמן. הייאוש שלי הוא כבר מזמן לא מסוג הייאוש דוחף אותך קדימה. התקדמתי עד כמה שיכולתי וכעת הייאוש הזה רק מושך למטה למטה או למעין סוג של אדישות וקהות חושים. רומי, הבדידות היא לא הנקודה אצלי. אני לא מרגישה בדידות רגשית במובן שבו אין לי את מי לשתף. הבדידות הרגשית שלי באה לידי ביטוי בעובדה שגם אחרי ששיתפתי לא קרה כלום. וזה דיי ברור האמת. אף אחד לא יכול לעזור לי או לחולל ניסים עבורי. ואני לא מצליחה להחלץ מהסבך בעצמי ובעזרת חברים טובים.וגם זו נקודת ייאוש. ששנים אני מסתובבת אחרי הזנב של עצמי ועם כל זה שהשתניתי המון, במהות, בפנים דבר לא השתנה ונשאר הפחד העמוק והכאב שמאפילים על כל השאר. ומכאן גם באה ההודעה הראשונה שלי, שהייאוש מביא אותי להתדפק על כל פרצה אפשרית או מקום שבו אני חושבת שאולי אוכל למצוא הצלה. ושוב בכאב גדול הבנתי את הטעות שלי. אני מתנצלת בפני כולם על הדברים שכתבתי כאן קודם.