ברור, אני מבינה אותך
ברור שפסיכולוג צריך לשים לעצמו גבולות, ולא להישאב רגשית. אבל כשאני מדברת על אמפטיה אני לאו דווקא מדבר על להישאב רגשית ולהיקשר למטופל. אלא גם על אמפטיה יותר קוגנטיבית.
אני אתן לך דוגמא סתם אאוט אוף דה בלו. בא אלייך מטופל שמספר לך שבילדותו הוא גדל בבית עני, לא היו לו כסף ולפעמים היה הולך לישון רעב במיטה. אממה, את גדלת עם כפית של כסף בפה ולא היה חסר לך כלום. יש פה אי התאמה, אפילו ניכור, ולכן פסיכולוג שרוצה לעשות עבודה טובה וכנה ינסה לחפש בתוכו מקומות שבהן הוא הרגיש תחושה של מחסור, וזה לא חייב להיות בגלל עוני, זו יכולה להיות דיאטה, צום יום כיפור לא משנה מה. אבל לנסות להבין.
כי אני חושבת שבסופו של דבר אנשים הולכים לפסיכולוגים כדי לקבל הבנה ולגיטימציה. בכל מקום ובכל חור אפשר למצוא היום אנשים שיגידו לך איך לחיות את החיים שלך בצורה יותר טובה ומה אתה עושה לא בסדר ומה אתה צריך לשנות בעצמך מאלון גל דרך סופר נני ועד הדיאטנית של הקופת חולים. עצות, ואפילו מקצועיות ביותר, אפשר למצוא לא אצל איש מקצוע שהוא לא פסיכולוג וגם עם הרבה פחות כסף. לכן אני חושבת שאמפטיה היא ערך עליון, ושוב היא לא חייבת להתבטא בהיקשרות רגשית מוגזמת אלא גם בניסיון להבין את חוויתו הייחודית של המטופל וכך גם לשנות טכניקה טיפולית. (למשל מטופל שהיו לו הורים מאוד ביקורתיים, מאוד דורשניים, קימצו במחוות חיבה- הייתי מרגיעה עם הביקורתיות כי הוא יפתח מגננות, אנטגוניזם. כמובן זה בהנחה שמדובר בטכניקה ולא אופיה האמיתי).
