מה למדתי השנה
בכל פעם שאני חושבת עליו אני מחייכת. אני לא מתיימרת להיות היחידה בעולם שחשה ככה, אבל אני לחלוטין ולגמרי היחידה בעולם שחשה ככה. מחר הללי, אהובי-פצפוני בן שנה. אין לי מושג איך היא עברה כל כך מהר. אין לי מושג מה קרה בה כי כל הרע בטל בששים ולי נשארו רק לבים ורודים גדולים מהבהבים בעיניים. למדתי קשת רגשות חדשה לגמרי שלא ידעתי שקיימים בעולם. רגשות שכל שם מפוצץ שאקרא להם בו לא יהיה מספיק. אהבה אבסולוטית. מאוהבות טוטאלית כפי שלא חשתי כלפי אף יצור מעולם. עצב כל כך עמוק שלא ידעתי שניתן לחוש. הידיעה שאני חייבת לו. חייבת לו בגלל שאני זאת שבחרתי בשבילו, ומתוך כך אני חייבת. להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, לאהוב אותו אינסוף. להוכיח לו פעם אחר פעם שאני ראויה לו. להשתדל שהאמון המוחלט שלו בי שייסדק במוקדם או במאוחר (מקווה שכמה שיותר מאוחר) לא יכאב כל כך לו ולי. שהאכזבה שלו ממני כשהוא יגלה שאני רק אישה ולא כל יכולה לא יגרום לו להפסיק לאהוב אותי. לפעמים אני מסתכלת עליו ועדיין לא מאמינה שהוא שלי. הוא פלא מתוק. אני רוצה להיות טובה אליו. להיות אדם טוב יותר בשבילו (אני בהחלט חושבת שהפכתי לאדם הרבה יותר טוב מאז שהוא שלי, ובמושג ה'טוב' אהגה פעם אחרת בשמחה), ליצור לו חיים טובים. אני חרדה לו ואוהבת אותו ומרחמת עליו. אני מבקשת ממנו סליחה כל לילה על-כך שהבאתי אותו לעולם ומודה לו על-כך שבחר דווקא בנו להיות הוריו. התינוק הפעוט שהתבלבל והוריד את המים בסוף שבוע 35, התינוק שבעוד כל התינוקיה המתה ושאגה הוא שכב קטן כל כך בלי כח לבכות או לאכול, גדל קצת
היום, אחרי שהוא שלף אותי מהמיטה בחמש לפנות בוקר ופצח במשחקים סוערים, בעודי בוהה בערוץ לולי ומנסה לשתות את הקפה שלי, הוא נעמד לידי, הניח ראש על הברך שלי הסתכל במבט אלכסוני מפלרטט ואמר 'א-מא. א-מא'. וכשהתכופפתי לנשק לשפתיים דובדבן, נפערו אלה לקוטר של ימת כינרת והדביקו לי בוסה רטובה ולקינוח ביס בשתי שיניים זעיקות וחדות במיוחד. ממתק.
בכל פעם שאני חושבת עליו אני מחייכת. אני לא מתיימרת להיות היחידה בעולם שחשה ככה, אבל אני לחלוטין ולגמרי היחידה בעולם שחשה ככה. מחר הללי, אהובי-פצפוני בן שנה. אין לי מושג איך היא עברה כל כך מהר. אין לי מושג מה קרה בה כי כל הרע בטל בששים ולי נשארו רק לבים ורודים גדולים מהבהבים בעיניים. למדתי קשת רגשות חדשה לגמרי שלא ידעתי שקיימים בעולם. רגשות שכל שם מפוצץ שאקרא להם בו לא יהיה מספיק. אהבה אבסולוטית. מאוהבות טוטאלית כפי שלא חשתי כלפי אף יצור מעולם. עצב כל כך עמוק שלא ידעתי שניתן לחוש. הידיעה שאני חייבת לו. חייבת לו בגלל שאני זאת שבחרתי בשבילו, ומתוך כך אני חייבת. להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות, לאהוב אותו אינסוף. להוכיח לו פעם אחר פעם שאני ראויה לו. להשתדל שהאמון המוחלט שלו בי שייסדק במוקדם או במאוחר (מקווה שכמה שיותר מאוחר) לא יכאב כל כך לו ולי. שהאכזבה שלו ממני כשהוא יגלה שאני רק אישה ולא כל יכולה לא יגרום לו להפסיק לאהוב אותי. לפעמים אני מסתכלת עליו ועדיין לא מאמינה שהוא שלי. הוא פלא מתוק. אני רוצה להיות טובה אליו. להיות אדם טוב יותר בשבילו (אני בהחלט חושבת שהפכתי לאדם הרבה יותר טוב מאז שהוא שלי, ובמושג ה'טוב' אהגה פעם אחרת בשמחה), ליצור לו חיים טובים. אני חרדה לו ואוהבת אותו ומרחמת עליו. אני מבקשת ממנו סליחה כל לילה על-כך שהבאתי אותו לעולם ומודה לו על-כך שבחר דווקא בנו להיות הוריו. התינוק הפעוט שהתבלבל והוריד את המים בסוף שבוע 35, התינוק שבעוד כל התינוקיה המתה ושאגה הוא שכב קטן כל כך בלי כח לבכות או לאכול, גדל קצת
