מה למדתי מחנה ארנדט
(מתוך הבלוג שלי: גרפומניה) אחרי קריאת הספר של חנה ארנדט "הבנליות של הרוע", אני מבין למה לא תרגמו אותו לעברית כל כך הרבה שנים, ואני מבין גם למה הרבה יהודים כעסו על חנה ארנדט, אך מצד שני אני חושב שדווקא הדבר הכי חשוב בספר לא נלמד דיו ולא נאמר בצורה נחרצת כזו על ידי אף כותב אחר. הספר מפורסם בגלל שני דברים: בגלל הביקורת שהופנתה בו כלפי הציונות וההנהגה היהודית, ובגלל הטענה שלה שאייכמן היה אדם רגיל, ולא מפלצת של רוע גרמני חולני ומבריק. לדעתי, הביקורת שלה כלפי הציונות דווקא נכונה בעובדות, אך לא נכונה מבחינה מוסרית, והטענה שלה לגבי אייכמן היא נכונה לחלוטין, גם אם היא מתעלמת באורח מוזר מהאנטישמיות הגרמנית. דווקא החלקים החזקים ביותר בספר הם החלקים הפחות מצוטטים (למצער, משום שרוב האנשים שמצטטים את ארנדט לא באמת טרחו לקרוא את הספר). ארנדט מבקרת באורח נחרץ את משפט אייכמן כמשפט "ראוה" שמטרותיו היו פוליטיות, חלקן פוליטיות פנימיות - השתקת אלו שביקרו את הישוב היהודי בא"י ומנהיגיו על שלא עשו די להצלת יהודים בשואה, וחיזוק הרגש הציוני והאמונה בצדקת הציונות כפתרון לבעיית היהודים, וחלקן פוליטיות חיצוניות - השתקת מתנגדי הציונות, ו"ניגון" על מצפונם של עמי אירופה. קל להבין עד כמה ביקורת כזו מצליחה להרגיז ישראלים, ובכל זאת דווקא בפרספקטיבה של זמן ברור שהיא צדקה באורח עובדתי – המשפט היה אכן פוליטי, והמטרות שלו מבחינת בן גוריון היו אכן מורכבות מתמהיל של מטרות פנימיות וחיצוניות. הטעות של ארנדט לדעתי היא בהגדרה של המשפט כמשפט "לא מוסרי" בגלל המטרות הפוליטיות שלו. משפט באשמת פשעי מלחמה הוא משפט "פוליטי" בהגדרה. זו כל מטרתו – לסמן ולגדר את גבולות המותר והאסור במלחמה עתידית. יש כאלה שאף ירחיקו לכת ויטענו שכל משפט בכלל הוא משפט פוליטי, משום שכל משפט הוא מכשיר של המדינה להשגת המטרה של שמירה על חוקיה, ולכן מעצם הגדרתו הוא פוליטי. לצורך העניין החטיפה של אייכמן היתה לגיטימית, וגם המשפט בארץ היה לגיטימי, גם אם היו "פוליטיים". אייכמן כאדם קיבל משפט צדק – הוא לא היה רק "אחראי שהרכבות יגיעו בזמן". משפטו נוצל לתעמולה בדברים שהוא לא היה קשור בהם ישירות (מחנות ההשמדה, "עוצבות המבצע"), אך זה לא ממש שינה משהו לגבי מידת אשמתו. ארנדט מתארת את אייכמן כאדם בינוני ואפור, שגם האמירות ה"נועזות" שלו הן לא יותר מניסיונות פתטיים להיות יותר גדול ממה שהוא באמת. הביטוי "הבנליות של הרוע" שמורי בתיכון הרבו לצטט היה ציטוט לא מדויק – היא משתמשת בו כשהיא מתארת את מילותיו האחרונות של אייכמן, שהיו בעיניה פשוט פתטיות. אייכמן בעיניה היה אדם בנלי, כלומר אדם רגיל, אבל היא לא התכוונה בכך שהוא היה פחות רע. היא התכוונה לכך שהוא היה אדם נורמטיבי, כמו נאצים רבים, ולא סאדיסט, ואפילו לא ממש שונא יהודים. ארנדט מתעלמת כמעט לגמרי מהאנטישמיות ומשורשיה בחברה הגרמנית – זו אולי הנקודה החלשה ביותר בספר. לטעמי, ארנדט לא הצליחה להתמודד איתה באמת, אולי בשל הקשרים העמוקים שהיו לה עם גרמנים, וביניהם הקשר האישי עם מרטין היידגר, שמעולם לא ממש חזר בו מתמיכתו בנאצים. אני לא חסיד של תיאורית "האנטישמיות הגרמנית האלימינציוניסטית" מתוצרת דניאל יונה גולדהאגן, אך מכאן ועד התעלמות מהאנטישמיות הגרמנית ומקורותיה היחודיים (שמגיעים עד מרטין לותר) המרחק רב. ובכל זאת, שני דברים גדולים יש בספר הזה. אחד פשוט ואחד עמוק. נתחיל בפשוט – חנה ארנדט מפרטת עובדתית את המבנה ההיררכי שהיה מעל לאדולף אייכמן. אני מוכן להתערב שמרבית האנשים שקוראים את הפסקה הזו לא מסוגלים לתאר את ההיררכיה הארגונית שהיתה מעל אייכמן. ישראלי ממוצע שלמד על אייכמן בבית הספר עלול לחשוב שהוא היה משהו כמו הסגן של היטלר בנושא השמדת היהודים. בפועל, אדולף אייכמן היה בסך הכל סגן אלוף בגסטפו – מפקד תת-יחידה IV-B4 בגסטאפו. בכל מה שקשור להשמדת היהודים, הוא היה רחוק מאוד מלהיות "הפושע הגדול מכולם": היו מעליו כמה קצינים (מילר, היידריך ואח"כ קלטנברונר, הימלר), והיו גם מנגנונים אחרים שעסקו בהשמדת היהודים, שלא היו קשורים בכלל לארגון של אייכמן. אייכמן אמנם לא היה בורג קטן, אבל בין פושעי המלחמה הנאצים, ספק אם היה נכנס לעשיריה הראשונה. הדבר השני, ואולי החשוב ביותר שיש בספר, הוא ניתוח קר של השמדת היהודים באזורים גיאוגרפיים שונים – כמה הושמדו (באחוזים) בכל מדינה. הטענה של חנה ארנדט היא לכאורה פשוטה, אבל היא עמוקה: יהודים הושמדו במידה הגדולה ביותר במדינה שבה היה שיתוף פעולה מקומי, בין אם של האוכלוסיה המקומית הלא יהודית, ובין אם של האוכלוסיה היהודית. היהודים סבלו במיוחד במדינות שבהם היה סכסוך לאומי מקומי – ההשמדה בפונאר התבצעה על ידי מיעוט אוקראיני, והרומנים השתתפו בהשמדת היהודים מתוך תקווה שהגרמנים יתמכו בהם במאבקים הטריטוריאלים המקומיים שלהם. במדינות שבהן לא היה שיתוף פעולה מקומי, יהודים ניצלו באחוזים גבוהים יותר, ובמיוחד במדינות שבהן ההנהגה היהודית ארגנה בריחה והסתתרות. גם אם בוחרים שלא לבקר מבחינה מוסרית את ההנהגה היהודית על שיתוף הפעולה עם המנגנון של אייכמן, מטעמים שמדובר בחוכמה שבדיעבד, עדיין אין מנוס מלהסיק את המסקנה ההסטורית, שזו הייתה פשוט טעות.
(מתוך הבלוג שלי: גרפומניה) אחרי קריאת הספר של חנה ארנדט "הבנליות של הרוע", אני מבין למה לא תרגמו אותו לעברית כל כך הרבה שנים, ואני מבין גם למה הרבה יהודים כעסו על חנה ארנדט, אך מצד שני אני חושב שדווקא הדבר הכי חשוב בספר לא נלמד דיו ולא נאמר בצורה נחרצת כזו על ידי אף כותב אחר. הספר מפורסם בגלל שני דברים: בגלל הביקורת שהופנתה בו כלפי הציונות וההנהגה היהודית, ובגלל הטענה שלה שאייכמן היה אדם רגיל, ולא מפלצת של רוע גרמני חולני ומבריק. לדעתי, הביקורת שלה כלפי הציונות דווקא נכונה בעובדות, אך לא נכונה מבחינה מוסרית, והטענה שלה לגבי אייכמן היא נכונה לחלוטין, גם אם היא מתעלמת באורח מוזר מהאנטישמיות הגרמנית. דווקא החלקים החזקים ביותר בספר הם החלקים הפחות מצוטטים (למצער, משום שרוב האנשים שמצטטים את ארנדט לא באמת טרחו לקרוא את הספר). ארנדט מבקרת באורח נחרץ את משפט אייכמן כמשפט "ראוה" שמטרותיו היו פוליטיות, חלקן פוליטיות פנימיות - השתקת אלו שביקרו את הישוב היהודי בא"י ומנהיגיו על שלא עשו די להצלת יהודים בשואה, וחיזוק הרגש הציוני והאמונה בצדקת הציונות כפתרון לבעיית היהודים, וחלקן פוליטיות חיצוניות - השתקת מתנגדי הציונות, ו"ניגון" על מצפונם של עמי אירופה. קל להבין עד כמה ביקורת כזו מצליחה להרגיז ישראלים, ובכל זאת דווקא בפרספקטיבה של זמן ברור שהיא צדקה באורח עובדתי – המשפט היה אכן פוליטי, והמטרות שלו מבחינת בן גוריון היו אכן מורכבות מתמהיל של מטרות פנימיות וחיצוניות. הטעות של ארנדט לדעתי היא בהגדרה של המשפט כמשפט "לא מוסרי" בגלל המטרות הפוליטיות שלו. משפט באשמת פשעי מלחמה הוא משפט "פוליטי" בהגדרה. זו כל מטרתו – לסמן ולגדר את גבולות המותר והאסור במלחמה עתידית. יש כאלה שאף ירחיקו לכת ויטענו שכל משפט בכלל הוא משפט פוליטי, משום שכל משפט הוא מכשיר של המדינה להשגת המטרה של שמירה על חוקיה, ולכן מעצם הגדרתו הוא פוליטי. לצורך העניין החטיפה של אייכמן היתה לגיטימית, וגם המשפט בארץ היה לגיטימי, גם אם היו "פוליטיים". אייכמן כאדם קיבל משפט צדק – הוא לא היה רק "אחראי שהרכבות יגיעו בזמן". משפטו נוצל לתעמולה בדברים שהוא לא היה קשור בהם ישירות (מחנות ההשמדה, "עוצבות המבצע"), אך זה לא ממש שינה משהו לגבי מידת אשמתו. ארנדט מתארת את אייכמן כאדם בינוני ואפור, שגם האמירות ה"נועזות" שלו הן לא יותר מניסיונות פתטיים להיות יותר גדול ממה שהוא באמת. הביטוי "הבנליות של הרוע" שמורי בתיכון הרבו לצטט היה ציטוט לא מדויק – היא משתמשת בו כשהיא מתארת את מילותיו האחרונות של אייכמן, שהיו בעיניה פשוט פתטיות. אייכמן בעיניה היה אדם בנלי, כלומר אדם רגיל, אבל היא לא התכוונה בכך שהוא היה פחות רע. היא התכוונה לכך שהוא היה אדם נורמטיבי, כמו נאצים רבים, ולא סאדיסט, ואפילו לא ממש שונא יהודים. ארנדט מתעלמת כמעט לגמרי מהאנטישמיות ומשורשיה בחברה הגרמנית – זו אולי הנקודה החלשה ביותר בספר. לטעמי, ארנדט לא הצליחה להתמודד איתה באמת, אולי בשל הקשרים העמוקים שהיו לה עם גרמנים, וביניהם הקשר האישי עם מרטין היידגר, שמעולם לא ממש חזר בו מתמיכתו בנאצים. אני לא חסיד של תיאורית "האנטישמיות הגרמנית האלימינציוניסטית" מתוצרת דניאל יונה גולדהאגן, אך מכאן ועד התעלמות מהאנטישמיות הגרמנית ומקורותיה היחודיים (שמגיעים עד מרטין לותר) המרחק רב. ובכל זאת, שני דברים גדולים יש בספר הזה. אחד פשוט ואחד עמוק. נתחיל בפשוט – חנה ארנדט מפרטת עובדתית את המבנה ההיררכי שהיה מעל לאדולף אייכמן. אני מוכן להתערב שמרבית האנשים שקוראים את הפסקה הזו לא מסוגלים לתאר את ההיררכיה הארגונית שהיתה מעל אייכמן. ישראלי ממוצע שלמד על אייכמן בבית הספר עלול לחשוב שהוא היה משהו כמו הסגן של היטלר בנושא השמדת היהודים. בפועל, אדולף אייכמן היה בסך הכל סגן אלוף בגסטפו – מפקד תת-יחידה IV-B4 בגסטאפו. בכל מה שקשור להשמדת היהודים, הוא היה רחוק מאוד מלהיות "הפושע הגדול מכולם": היו מעליו כמה קצינים (מילר, היידריך ואח"כ קלטנברונר, הימלר), והיו גם מנגנונים אחרים שעסקו בהשמדת היהודים, שלא היו קשורים בכלל לארגון של אייכמן. אייכמן אמנם לא היה בורג קטן, אבל בין פושעי המלחמה הנאצים, ספק אם היה נכנס לעשיריה הראשונה. הדבר השני, ואולי החשוב ביותר שיש בספר, הוא ניתוח קר של השמדת היהודים באזורים גיאוגרפיים שונים – כמה הושמדו (באחוזים) בכל מדינה. הטענה של חנה ארנדט היא לכאורה פשוטה, אבל היא עמוקה: יהודים הושמדו במידה הגדולה ביותר במדינה שבה היה שיתוף פעולה מקומי, בין אם של האוכלוסיה המקומית הלא יהודית, ובין אם של האוכלוסיה היהודית. היהודים סבלו במיוחד במדינות שבהם היה סכסוך לאומי מקומי – ההשמדה בפונאר התבצעה על ידי מיעוט אוקראיני, והרומנים השתתפו בהשמדת היהודים מתוך תקווה שהגרמנים יתמכו בהם במאבקים הטריטוריאלים המקומיים שלהם. במדינות שבהן לא היה שיתוף פעולה מקומי, יהודים ניצלו באחוזים גבוהים יותר, ובמיוחד במדינות שבהן ההנהגה היהודית ארגנה בריחה והסתתרות. גם אם בוחרים שלא לבקר מבחינה מוסרית את ההנהגה היהודית על שיתוף הפעולה עם המנגנון של אייכמן, מטעמים שמדובר בחוכמה שבדיעבד, עדיין אין מנוס מלהסיק את המסקנה ההסטורית, שזו הייתה פשוט טעות.