אבן גבירול 69
New member
מה לעשות ברגעים האלה עם עצמי ?
הזכרונות מציפים אותי עכשיו, אני מרגיש צמרמורת וכמו צלילי אימה. עברתי בחיים האלה טראומה אבל אני מודאג מהבריאות של אמא שלי. אני חסר סבלנות ואני רוצה למות אבל לא יכל כי יש לי אחריות שלא לגרום סבל. החיים האלה וחוקי העולם הזה שאין לנו שליטה על הבריאות, על בשורות רעות, על סימני החולי שרק גורמים לי להיות במתח, הכל מעייף אותי. אפילו מעייף אותי להישאר בדאגה כי אני פיזית רועד, חסר סבלנות ובאי שקט מתמיד וקשה לי להישאר עם ער כל הזמן. לפעמים אני מעדיף להתנתק מרוב עייפות ונירדם אבל מתעורר כל פעם בבהלה ושוב ונשאר ער עם חרדה איומה ומתעייף ממנה ונירדם ומיד שוב מתעורר בבהלה. אני מטופל בשל טראומה ומוגדר כ PTSD, קיבלתי רסיטל כל יום והטיפול הוא משולב בשיחה עם פסיכולגית על שבוע וכדורים מפסיכיאטר שעכשיו החליף את הרסיטל ל VENLA. כל אלה עוזרים להרגיש ביטחון ומרץ אבל לפעמים, כמו עכשיו, יש לי התקפים של בהלה שאני על הקרקע במציאות ורואה את המציאות המגעילה של החיים ושל מה שעומד לקרות. ומה שעומד לקרות זה תמיד אסונות. אני רוצה למות לפני שיקרה אסון. אני שונא את החיים שלי ואני מרגיש את המוות של אחרים ודואג מזה אני מעדיף למות כי החיים שלי לא שווים כך. גם אם היו כדורים שמסממים אותי לשכח מהדאגות שלי, אני לא רוצה כי אני דואג לאמא שלי ולא רוצה שזה יעלם בגלל סמי הרגעה. אבל קשה לתפקד ואני מרגיש מותש מכל הזכרונות של העבר, אני מבולבל ולא מרוכז בכלום וכל דבר שאני מנסה לקרא באינטרנט אני שוכח מהר. ומעציב אותי שהעולם הוא בלתי אפשרי כי אני דואג לאימי ולא רוצה לאבד את הדאגה אליה ומצד שני המצפון לא נותן לי להרגיש שצריך להפסיק את זה והזכרונות של העבר שוליים לעומת זה. וכשאני חושב על המציאות אז אני רואה שאני במצב בלתי אפשרי כי כל הדברים האלה מעידים על זה שהחיים שלי הם פצצה מתקתקת שכל פעם מתפוצץ דבר אחר וכל פיצוץ מתיש וזה הורג אותי לאט לאט בימקום בבת אחת. וברור שעדיף למות בבת אחת מאשר לסבול ייסורים כרוניים. אני לא יודע מה לעשות כי אני חסר אונים מול המציאות שאני לא יכל להציל את אימי ולתקן ולפצות אותה על הסבל שאבא שלי גרם לה כל השנים. את האלימות שלו כלפינו לא אשכח, את האלימות ואת התקיפה בצבא גם לא אשכח, את כל הסירוס והמעשים המגונים שהוא היה עושה לי גם לא אשכח, הכל צף לי בראש ונותן לי מסר שאני תת אדם, ראוי להשפלה, מלוכלך שכמותי. אבל אני רוצה להתרחק מעצמי, להתרחק מהזבל המסריח שהוא אני אבל פתאום אני נתקף בחולשה שאני לא יכל לשלוט על השרירים שלי ואני כמו מאבד הכרה אבל ממש לא רגוע, אני ממש לחוץ, אני כמו קפיץ שנשאר מתוח כל הזמן עד שאני נופל לשינה וקם בבהלה לפעמים אפילו אני שוכח מכל הבעיות שלי ואז קם בבהלה ולא זוכר למה. מה אני עושה עכשיו בשעה כזאת ? אגב, מחר יש לי בבוקר את הפגישה עם הפסיכולוגית אבל איך אני אמור להתמודד בשעה כזאת עם עצמי עד הבוקר ? אני מרגיש את הדאגות ואת הצד האפל של החיים ואת מה שיקרה. זה לא נותן לי לנוח זה רק קורע לי את הלב כל פעם מחדש ובכל פעם יש לי צמרמורות. והצמרמורות האלה באות כל 5 דקות. מה אני יעשה עם עצמי עכשיו בשעה 1:20 בלילה והלאה ??
הזכרונות מציפים אותי עכשיו, אני מרגיש צמרמורת וכמו צלילי אימה. עברתי בחיים האלה טראומה אבל אני מודאג מהבריאות של אמא שלי. אני חסר סבלנות ואני רוצה למות אבל לא יכל כי יש לי אחריות שלא לגרום סבל. החיים האלה וחוקי העולם הזה שאין לנו שליטה על הבריאות, על בשורות רעות, על סימני החולי שרק גורמים לי להיות במתח, הכל מעייף אותי. אפילו מעייף אותי להישאר בדאגה כי אני פיזית רועד, חסר סבלנות ובאי שקט מתמיד וקשה לי להישאר עם ער כל הזמן. לפעמים אני מעדיף להתנתק מרוב עייפות ונירדם אבל מתעורר כל פעם בבהלה ושוב ונשאר ער עם חרדה איומה ומתעייף ממנה ונירדם ומיד שוב מתעורר בבהלה. אני מטופל בשל טראומה ומוגדר כ PTSD, קיבלתי רסיטל כל יום והטיפול הוא משולב בשיחה עם פסיכולגית על שבוע וכדורים מפסיכיאטר שעכשיו החליף את הרסיטל ל VENLA. כל אלה עוזרים להרגיש ביטחון ומרץ אבל לפעמים, כמו עכשיו, יש לי התקפים של בהלה שאני על הקרקע במציאות ורואה את המציאות המגעילה של החיים ושל מה שעומד לקרות. ומה שעומד לקרות זה תמיד אסונות. אני רוצה למות לפני שיקרה אסון. אני שונא את החיים שלי ואני מרגיש את המוות של אחרים ודואג מזה אני מעדיף למות כי החיים שלי לא שווים כך. גם אם היו כדורים שמסממים אותי לשכח מהדאגות שלי, אני לא רוצה כי אני דואג לאמא שלי ולא רוצה שזה יעלם בגלל סמי הרגעה. אבל קשה לתפקד ואני מרגיש מותש מכל הזכרונות של העבר, אני מבולבל ולא מרוכז בכלום וכל דבר שאני מנסה לקרא באינטרנט אני שוכח מהר. ומעציב אותי שהעולם הוא בלתי אפשרי כי אני דואג לאימי ולא רוצה לאבד את הדאגה אליה ומצד שני המצפון לא נותן לי להרגיש שצריך להפסיק את זה והזכרונות של העבר שוליים לעומת זה. וכשאני חושב על המציאות אז אני רואה שאני במצב בלתי אפשרי כי כל הדברים האלה מעידים על זה שהחיים שלי הם פצצה מתקתקת שכל פעם מתפוצץ דבר אחר וכל פיצוץ מתיש וזה הורג אותי לאט לאט בימקום בבת אחת. וברור שעדיף למות בבת אחת מאשר לסבול ייסורים כרוניים. אני לא יודע מה לעשות כי אני חסר אונים מול המציאות שאני לא יכל להציל את אימי ולתקן ולפצות אותה על הסבל שאבא שלי גרם לה כל השנים. את האלימות שלו כלפינו לא אשכח, את האלימות ואת התקיפה בצבא גם לא אשכח, את כל הסירוס והמעשים המגונים שהוא היה עושה לי גם לא אשכח, הכל צף לי בראש ונותן לי מסר שאני תת אדם, ראוי להשפלה, מלוכלך שכמותי. אבל אני רוצה להתרחק מעצמי, להתרחק מהזבל המסריח שהוא אני אבל פתאום אני נתקף בחולשה שאני לא יכל לשלוט על השרירים שלי ואני כמו מאבד הכרה אבל ממש לא רגוע, אני ממש לחוץ, אני כמו קפיץ שנשאר מתוח כל הזמן עד שאני נופל לשינה וקם בבהלה לפעמים אפילו אני שוכח מכל הבעיות שלי ואז קם בבהלה ולא זוכר למה. מה אני עושה עכשיו בשעה כזאת ? אגב, מחר יש לי בבוקר את הפגישה עם הפסיכולוגית אבל איך אני אמור להתמודד בשעה כזאת עם עצמי עד הבוקר ? אני מרגיש את הדאגות ואת הצד האפל של החיים ואת מה שיקרה. זה לא נותן לי לנוח זה רק קורע לי את הלב כל פעם מחדש ובכל פעם יש לי צמרמורות. והצמרמורות האלה באות כל 5 דקות. מה אני יעשה עם עצמי עכשיו בשעה 1:20 בלילה והלאה ??