b e l l a 1 8
New member
מה לעשות? ../images/Emo10.gif
שלום לכולם, בתקופה האחרונה יש לי המון בעיות עם ההורים, הריב או יותר נכון הרצאה האחרונה הייתה ממש עכשיו ואני חייבת חוות דעת של מישהו. דיברתי על זה עם החברים הקרובים שלי אבל שום עצה שלהם לא הועילה ננסה את מזלי פה. (מצטערת מראש זה יהיה ארוך מאוד) אני מקווה שזה המקום הנכון... אז ככה, אני עוד מעט בת 18, יש לי אח בן 9 (עוד מעט 10) ויש לו תסמונת CPאבל זה ברמה שהוא הולך לבי"ס רגיל, הולך לחוג, מתאמן והכל (כמעט ילד רגיל). מאז שהוא היה קטן ועד לפני חודש הוא היה הולך לסבתא שלנו אחרי הבי"ס ונשאר אצלה עד שההורים היו חוזרים מהעבודה ככה שאני לא נשארתי איתו בבית יותר מדי. לפני חודש הוא התחיל לחזור הביתה מהבי"ס והוא איתי בבית. מהרגע שהוא נכנס הביתה מתחילה מלחמה על כל דבר קטן החל מלהוריד נעלים עד לא יודעת אפילו לאן, הוא מתקשר לאמא לעבודה להתבכיין והיא אומרת לי לעזוב אותו בשקט שיעשה מה שהוא רוצה. עד כאן על אחי. אני בזמן האחרון לא לומדת הרבה (סוף י"ב), אני נמצאת הרבה בבית ובתקופה הזאת נראה לאמא שלי שאני לא עושה כלום בבית, שמשהו השתנה, למרות שכבר הרבה זמן שאני לא שוטפת את הבית למשל (הספיק לי 7 שנים...), אבל אני כן מכינה אוכל לפעמים, כמויות לסופ"ש לא סתם כי בא לי לאכול באותו רגע, ומתעסקת עם הכביסה וכאלה. ועכשיו שיש לי הרבה זמן לא בא לי להתחיל לנקות את הבית עד שיש לי את החופש הזה אני נורא רוצה לנוח. ועכשיו אחרי הרקע נגיע לבעיה. כל סופ"ש הם עושים לי שטיפות מוח על אותו תוכן: אני לא עושה כלום בבית, לא איכפת לי מאף אחד חוץ מעצמי, לא מתעניינת בהורים ובסבים, אין לי קשר עם אחי, אני לא צריכה אותם בשביל כלום חוץ מכסף וזהו בעיקרון. בהרצאות הראשונות עוד בכיתי, כי זה ממש פוגע בי וכשאני מנסה לפתוח את הפה איכשהו אני נקטעת בהערה לא במקום של אבא שלי. אין לי איך לדבר איתם! הם באמת חושבים שקמתי יום אחד והחלטתי להיות ככה וזה כל כך לא נכון, נורא כואב לי שאין לי שום קשר עם אמא שלי, ובכלל עם אף אחד מהמשפחה הקרובה שלי, אבל אני חושבת שזה אמור לבוא מההורים עוד כשאנחנו קטנים (ולא יה לי את זה) ולא פתאום בגיל 17-18 שאני אתחיל להיות החברה הכי טובה שלה ולספר לה דברים וכאלה. יש לי המון ביקורת כלפים, ביקורת שהם לא ישמעו ממני כי למרות הכל אני רוצה (או יותר נכון צריכה) להמשיך לחיות בבית הזה, היום פלטתי שהם מפנקים את אחי יותר מדי, ושהוא לא שם על אף אחד חוץ מאמא, ולצבא הוא בטח לא ילך (בגלל ה CP), ולדעתי זה שלב מאוד חשוב בחיים, זה תקופה שדיי מעצבת אותנו, וגם את זה לא יהיה לו, ואחרי שאמרתי שלא יקחו אותו לצבא אמא שלי התחילה לבכות (ובשלב הזה הגעתי לכאן). הם רוצים שהמצב ישתנה, וניסו "להעניש" אותי, ניתקו לי את האינטרנט והיום למשל לא נתנו לי כסף לצאת אחרי שבועיים שאני תקועה בבית בלי לצאת לרקוד ולהתפרק. אני כבר לא יודעת מה לעשות המצב הזה הורס אותי, כבר הגעתי למצב שכשכולם בבית אני פשוט ננעלת בחדר. ניסיתי לחפש עבודה כדי להיות קצת יותר עצמאית, כי כל ההרצאות מגיעות בשנייה שאני מבקשת מהם 50 שקל לצאת. נורא מעצבן אותי שהם חושבים שזה הכל בגללי, שהכל תלוי בי והשינוי צריך לבוא ממני. הם חושבים שהם אף פעם לא טועים, וגם אם כן הם בחיים לא יודו בזה. אני כבר לא מאמינה שיהיה שינוי. לפחות לא לפני הצבא... אוף, כל כך מיואשת... מה אני יכולה לעשות? תודה רבה מראש לעונים ושוב סליחה על האורך...
שלום לכולם, בתקופה האחרונה יש לי המון בעיות עם ההורים, הריב או יותר נכון הרצאה האחרונה הייתה ממש עכשיו ואני חייבת חוות דעת של מישהו. דיברתי על זה עם החברים הקרובים שלי אבל שום עצה שלהם לא הועילה ננסה את מזלי פה. (מצטערת מראש זה יהיה ארוך מאוד) אני מקווה שזה המקום הנכון... אז ככה, אני עוד מעט בת 18, יש לי אח בן 9 (עוד מעט 10) ויש לו תסמונת CPאבל זה ברמה שהוא הולך לבי"ס רגיל, הולך לחוג, מתאמן והכל (כמעט ילד רגיל). מאז שהוא היה קטן ועד לפני חודש הוא היה הולך לסבתא שלנו אחרי הבי"ס ונשאר אצלה עד שההורים היו חוזרים מהעבודה ככה שאני לא נשארתי איתו בבית יותר מדי. לפני חודש הוא התחיל לחזור הביתה מהבי"ס והוא איתי בבית. מהרגע שהוא נכנס הביתה מתחילה מלחמה על כל דבר קטן החל מלהוריד נעלים עד לא יודעת אפילו לאן, הוא מתקשר לאמא לעבודה להתבכיין והיא אומרת לי לעזוב אותו בשקט שיעשה מה שהוא רוצה. עד כאן על אחי. אני בזמן האחרון לא לומדת הרבה (סוף י"ב), אני נמצאת הרבה בבית ובתקופה הזאת נראה לאמא שלי שאני לא עושה כלום בבית, שמשהו השתנה, למרות שכבר הרבה זמן שאני לא שוטפת את הבית למשל (הספיק לי 7 שנים...), אבל אני כן מכינה אוכל לפעמים, כמויות לסופ"ש לא סתם כי בא לי לאכול באותו רגע, ומתעסקת עם הכביסה וכאלה. ועכשיו שיש לי הרבה זמן לא בא לי להתחיל לנקות את הבית עד שיש לי את החופש הזה אני נורא רוצה לנוח. ועכשיו אחרי הרקע נגיע לבעיה. כל סופ"ש הם עושים לי שטיפות מוח על אותו תוכן: אני לא עושה כלום בבית, לא איכפת לי מאף אחד חוץ מעצמי, לא מתעניינת בהורים ובסבים, אין לי קשר עם אחי, אני לא צריכה אותם בשביל כלום חוץ מכסף וזהו בעיקרון. בהרצאות הראשונות עוד בכיתי, כי זה ממש פוגע בי וכשאני מנסה לפתוח את הפה איכשהו אני נקטעת בהערה לא במקום של אבא שלי. אין לי איך לדבר איתם! הם באמת חושבים שקמתי יום אחד והחלטתי להיות ככה וזה כל כך לא נכון, נורא כואב לי שאין לי שום קשר עם אמא שלי, ובכלל עם אף אחד מהמשפחה הקרובה שלי, אבל אני חושבת שזה אמור לבוא מההורים עוד כשאנחנו קטנים (ולא יה לי את זה) ולא פתאום בגיל 17-18 שאני אתחיל להיות החברה הכי טובה שלה ולספר לה דברים וכאלה. יש לי המון ביקורת כלפים, ביקורת שהם לא ישמעו ממני כי למרות הכל אני רוצה (או יותר נכון צריכה) להמשיך לחיות בבית הזה, היום פלטתי שהם מפנקים את אחי יותר מדי, ושהוא לא שם על אף אחד חוץ מאמא, ולצבא הוא בטח לא ילך (בגלל ה CP), ולדעתי זה שלב מאוד חשוב בחיים, זה תקופה שדיי מעצבת אותנו, וגם את זה לא יהיה לו, ואחרי שאמרתי שלא יקחו אותו לצבא אמא שלי התחילה לבכות (ובשלב הזה הגעתי לכאן). הם רוצים שהמצב ישתנה, וניסו "להעניש" אותי, ניתקו לי את האינטרנט והיום למשל לא נתנו לי כסף לצאת אחרי שבועיים שאני תקועה בבית בלי לצאת לרקוד ולהתפרק. אני כבר לא יודעת מה לעשות המצב הזה הורס אותי, כבר הגעתי למצב שכשכולם בבית אני פשוט ננעלת בחדר. ניסיתי לחפש עבודה כדי להיות קצת יותר עצמאית, כי כל ההרצאות מגיעות בשנייה שאני מבקשת מהם 50 שקל לצאת. נורא מעצבן אותי שהם חושבים שזה הכל בגללי, שהכל תלוי בי והשינוי צריך לבוא ממני. הם חושבים שהם אף פעם לא טועים, וגם אם כן הם בחיים לא יודו בזה. אני כבר לא מאמינה שיהיה שינוי. לפחות לא לפני הצבא... אוף, כל כך מיואשת... מה אני יכולה לעשות? תודה רבה מראש לעונים ושוב סליחה על האורך...