קשה קשה../images/Emo5.gif../images/Emo178.gif../images/Emo93.gif
אמא חולה. חשש לדלקת ריאות. האנטיביוטיקה והנוזלים שאני נותנת לה גורמים לה לשילשול. כל השבת אחותי ובעיקר אני ניקינו.וזה נורא לא בגלל תחושת הגועל הטבעית והמחנק והקבס. אלא כי היא נהיית עקשנית יותר וזועמת יותר כשזה קורה ומוציאה זעמה עליי. כמו עש שנמשך לאור היא שולחת ידה ונוגעת. ואז היא נוגעת ומלכלכת מקומות נוספים. ולפעמים גם שוכחת ומנסה לגרד את העין או להוציא חתיכת אוכל שניתקעה מהפה, וזה כבר מסוכן כי היא יכולה לקבל זיהום ואני מגיעה איתה לצרחות כאילו אני חוזה בסרט איימים, בעצם אני מככבת בסרט אימיים.ואז היא לא מצליחה ללכת ואני צריכה לסחוב אותה. בקיצור נורא ואיום. בשבת אפילו נתתי מכה על גב ידה כדי שלא תגע. ואחר כך הסתובבתי עם הרגשה של רוצחת סידרתית, למרות שכשהיא היתה נקייה היא חיבקה ונישקה אותי. היום גררתי אותה לרופאת המשפחה, הדרך לא ארוכה אבל עם עלייה והיה חם. סחבתי כל העלייה את כסא הגלגלים ובכיתי. כי בדיוק כשעמדנו ללכת היא היתה מלאה כולה והייתי צריכה לקלח אותה והיא השתוללה. ומשם נשלחנו לצילום בית חזה, וגם שם ברח לה. אז הלכתי הביתה ברגל דרך ארוכה בשיא החום כי לא העזתי לעלות אותה לשום מונית בגלל ... בקיצור יש ימים נוראיים שאמא לא שולטת בעצמה ואני צוחקת מכאב ששואלים אותי מה המצב ואני עונה חרא! וצוחקת. כן צוחקת. כי למרות שזה החלק הקשה זה עובר. כמה דקות לא נעימות וזהו. מה שיותר קשה לי לקבל זה ההערות של כולם. כולל הקרובים לי, וברור שהכוונות טובות, אבל זה הכי שוחק אותי. " למה הגינה מוזנחת?", " למה יש אבק?", למה את לא.... למה ככה? למה ולמה. במסווה שאלה אני מרגישה את הביקורת. ואני מעריכה מה שכולם עושים, ועושים הרבה. רק שאין לי כוח לכל זה. אני עושה מעל ומעבר למה שאני מסוגלת אבל אני רק בן אדם אחד. רק בשלוש בצהריים היום התפניתי לבדוק אם לקחתי את כדור הבוקר שלי? רק באחת בצהרים הכנסתי משהו לפה. כוס התה שלי עמדה קרה מהבוקר. אני שלושה חודשים דוחה כל פעם עיניינים רפואיים שלי.בקיצור אני קצת עייפה היום ורציתי רק לקטר. מחר תזרח שוב השמש, בשבוע הבא סוף סוף הפועל חיפה תנצח ואז שוב הכל יהיה טוב!!!!