אמא של שחר1
New member
מה מביא איתו המחר?!... ../images/Emo42.gif../images/Emo20.gif
שולי התקשרה שעת צהרים - "יעל חייבות להיפגש, חייבת לספר לך משהו אני מתמוטטת.." השעה שעת בוקר, נפגשות באמצע הדרך המרכז המסחרי, מרחוק רואה את שולי יושבת שותה קפה ופנייה נוגות, מה קרה לה מה ...?.... מתיישבת לידה "בוקר טוב חברה, מה קרה?..מה היה דחוף, למה העצב ממלא את פנייך..?" "אני חייבת לספר לך אני כולי המומה עוד מאתמול, מאותה פגישה אצל הרופא, עולמי התהפך עלי, לא יודעת מה לעשות.."(פרצה בבכי)... "מה קרה, (אוחזת בידה) ספרי לי!.." את יודעת לפני חודש וחצי עשיתי בדיקת שד שגרתית ועוד כמה בדיקות דם, ואתמול גזר הדין ניתן לי אצל הרופא, יעל אני חולה בסרטן.. סרטן השד..וזה לא נגמר כי בדיקות הדם לא מראות תוצאה סבירה, והרופא נתן לי לעשות עוד סידרת בדיקות, אני מרגישה שאני מתמוטטת איך אספר לשמואל על זה, איך אספר לילדים?.. החיים לא הוגנים!..הייתי אמורה להיות היום במקום אחר עם האיש שלי במקום שמח ומאושר יותר.. מה אעשה?.. אני הרוסה.." בעודי שומעת את הבשורה המרה של שולי, כולי קפואה והשקט הזה שהשתרר לכמה דקות פשוט חתך את האוויר במן קדרות צועקת.. והדממה כאבל על הזמן שחולף לו פתאום כל כך מהר.. כל דקה יקרה מפז.. ואז מחליטה לשבור את הדממה "את חייבת לספר לשמואל, בואי נתקשר אליו, נזמין אותו לפה, אני איתך.." "לא אני לא יכולה לעשות לו את זה, הוא יהיה שבור הרוס.." "את חייבת את צריכה את תמיכתו, את צריכה להתגבר על הפחד הזה יחד איתו!"(והוצאתי את הסלולארי שלי וחייגתי אליו..) דברתי עם שמואל בטלפון ובקשתי שיגיע, סגרתי את הסלולארי, וכעבור חצי שעה הוא הגיע.. התיישב לצידה של שולי, ושולי פרצה בבכי וסיפרה לו את הכול, ראיתי את הדמעות מאיימות לפרוץ בזוית עיניו, והוא כולו רועד..איזו אהבה בין השניים האלה.. שלושים ושלוש שנים של אהבה ומסירות.. ובאותו רגע עברו בראשי כל כך הרבה מחשבות, ערך החיים, עד כמה הם קצרים, עד כמה הם מפתיעים, כמה הספקנו לעשות בהם.. כולי מבועתת קמתי מהכסא "טוב תשמעו אני חייבת לזוז, קבעתי לקחת את הנכד שלי היום לקניון לטייל איתו..שופינג"(ידעתי שזה הזמן להשאירם לבד, והאמת מעט חששתי, הרגשתי שהזמן כל כך דוחק, אני חייבת להספיק הרבה החיים כל כך קצרים ורצופי הפתעות..) נפרדנו לשלום, בעודי מתרחקת מהם העפתי מבט אחרון, וראיתי את שולי מניחה את ראשה על כתפו של שמואל, וחשבתי כמה חבל.. למה זה קרה לה.. מה ערך החיים! היא רק עכשיו התחילה ליהנות מהם אחרי שחיתנה את ילדיה, אחרי בהתפתחה לכיוונים שנפשה כול כך חשקה בהם תמיד, ולא יכלה.... אתמול בצהרים שמואל צלצל אלי, שולי בחודש האחרון הייתה בבית חולים מאושפזת, גופה שתמיד היה חסון לא יכול היה לעמוד בכימו ברעל הזה שהזרימו לה לורידים, כך היא נהגה לקרוא לכימותרפיה רעל.. והוא סיפר שהיא נכנסה לתרדמת ואין הרופאים יודעים אם היא תקום מה יקרה איתה.. ואני מרגישה שהחיים הם כמו מרתון תמידי, לא עוצרים כל הזמן אנחנו רצים לפה לשם, לפעמים מאז שחברתי שולי חלתה אני מסתכלת לצדדים ורואה את הפרחים בשלל הצבעים, את השמש מחייכת אלי, את השמים הטהורים דברים שלא שמים לב אליהם בחלוף השנים, ואני אומרת, עצרו שנייה, שימו לב החיים כל כך יפים וכל כך קצרים, אל תתנו להם לחלוף על פניכם, תיהנו מהם, תיהנו מכל דקה כי מי יודע מה מביא איתו המחר.
שולי התקשרה שעת צהרים - "יעל חייבות להיפגש, חייבת לספר לך משהו אני מתמוטטת.." השעה שעת בוקר, נפגשות באמצע הדרך המרכז המסחרי, מרחוק רואה את שולי יושבת שותה קפה ופנייה נוגות, מה קרה לה מה ...?.... מתיישבת לידה "בוקר טוב חברה, מה קרה?..מה היה דחוף, למה העצב ממלא את פנייך..?" "אני חייבת לספר לך אני כולי המומה עוד מאתמול, מאותה פגישה אצל הרופא, עולמי התהפך עלי, לא יודעת מה לעשות.."(פרצה בבכי)... "מה קרה, (אוחזת בידה) ספרי לי!.." את יודעת לפני חודש וחצי עשיתי בדיקת שד שגרתית ועוד כמה בדיקות דם, ואתמול גזר הדין ניתן לי אצל הרופא, יעל אני חולה בסרטן.. סרטן השד..וזה לא נגמר כי בדיקות הדם לא מראות תוצאה סבירה, והרופא נתן לי לעשות עוד סידרת בדיקות, אני מרגישה שאני מתמוטטת איך אספר לשמואל על זה, איך אספר לילדים?.. החיים לא הוגנים!..הייתי אמורה להיות היום במקום אחר עם האיש שלי במקום שמח ומאושר יותר.. מה אעשה?.. אני הרוסה.." בעודי שומעת את הבשורה המרה של שולי, כולי קפואה והשקט הזה שהשתרר לכמה דקות פשוט חתך את האוויר במן קדרות צועקת.. והדממה כאבל על הזמן שחולף לו פתאום כל כך מהר.. כל דקה יקרה מפז.. ואז מחליטה לשבור את הדממה "את חייבת לספר לשמואל, בואי נתקשר אליו, נזמין אותו לפה, אני איתך.." "לא אני לא יכולה לעשות לו את זה, הוא יהיה שבור הרוס.." "את חייבת את צריכה את תמיכתו, את צריכה להתגבר על הפחד הזה יחד איתו!"(והוצאתי את הסלולארי שלי וחייגתי אליו..) דברתי עם שמואל בטלפון ובקשתי שיגיע, סגרתי את הסלולארי, וכעבור חצי שעה הוא הגיע.. התיישב לצידה של שולי, ושולי פרצה בבכי וסיפרה לו את הכול, ראיתי את הדמעות מאיימות לפרוץ בזוית עיניו, והוא כולו רועד..איזו אהבה בין השניים האלה.. שלושים ושלוש שנים של אהבה ומסירות.. ובאותו רגע עברו בראשי כל כך הרבה מחשבות, ערך החיים, עד כמה הם קצרים, עד כמה הם מפתיעים, כמה הספקנו לעשות בהם.. כולי מבועתת קמתי מהכסא "טוב תשמעו אני חייבת לזוז, קבעתי לקחת את הנכד שלי היום לקניון לטייל איתו..שופינג"(ידעתי שזה הזמן להשאירם לבד, והאמת מעט חששתי, הרגשתי שהזמן כל כך דוחק, אני חייבת להספיק הרבה החיים כל כך קצרים ורצופי הפתעות..) נפרדנו לשלום, בעודי מתרחקת מהם העפתי מבט אחרון, וראיתי את שולי מניחה את ראשה על כתפו של שמואל, וחשבתי כמה חבל.. למה זה קרה לה.. מה ערך החיים! היא רק עכשיו התחילה ליהנות מהם אחרי שחיתנה את ילדיה, אחרי בהתפתחה לכיוונים שנפשה כול כך חשקה בהם תמיד, ולא יכלה.... אתמול בצהרים שמואל צלצל אלי, שולי בחודש האחרון הייתה בבית חולים מאושפזת, גופה שתמיד היה חסון לא יכול היה לעמוד בכימו ברעל הזה שהזרימו לה לורידים, כך היא נהגה לקרוא לכימותרפיה רעל.. והוא סיפר שהיא נכנסה לתרדמת ואין הרופאים יודעים אם היא תקום מה יקרה איתה.. ואני מרגישה שהחיים הם כמו מרתון תמידי, לא עוצרים כל הזמן אנחנו רצים לפה לשם, לפעמים מאז שחברתי שולי חלתה אני מסתכלת לצדדים ורואה את הפרחים בשלל הצבעים, את השמש מחייכת אלי, את השמים הטהורים דברים שלא שמים לב אליהם בחלוף השנים, ואני אומרת, עצרו שנייה, שימו לב החיים כל כך יפים וכל כך קצרים, אל תתנו להם לחלוף על פניכם, תיהנו מהם, תיהנו מכל דקה כי מי יודע מה מביא איתו המחר.
