מה ממלא אותכם?

[saribon]

מה ממלא אותכם?

התקופה בה אנו תומכים בהורה חולה, תקופה בה אנו מעורבים בטפול בו שצורה זו או אחרת - היא אינטנסיבית ומציפה, שוחקת ומתישה, פיזית ונפשית. איך אתם ממלאים מאגרים נפשים בתקופות הללו? האם סוחטים את עצמכם עד תום ומחכים "שזה יעבור " או שמא מוצאים לכם מדי פעם נקודות טעינה קטנות שהן אתם ממלאים מאגרים ואוזרים כוח להמשיך?


אני יודעתשבתקופות הקשות בהן ליויתי את אהובי נפשי במחלתם, הייתי מוצאת לעצמי זמנים קצרים של מילוי מצברים. לעתים הייתי הולכת לשחות. שוחה ושוכחת מהכל. או צופה בזריחה שהיא רגע מפעים עבורי. פה ושם הייתי גונבת לי ערב - לסרט, לערב עם חברות.אבל אני חושבת שרק במים באמת יכולתי לשכוח את הכל ולנקות אתהראש.

 

[LayLadyLay]

פתאום כשאני מנסה להיזכר בתקופה הזו

יש לי בלאק-אאוט מטורף.

אני זוכרת שהעסקתי את עצמי הרבה בעבודה. בזמנו ניהלתי מסעדה וזה דרש ממני ריכוז מקסימלי בשעות העבודה (וגם בשעות שלא עבדתי). כך שאין ספק שזה העסיק אותי רוב היום.
בנוגע למילוי מצברים... אני חושבת שזה בעיקר היה חבר שלי, שהיה ממש מלאך בכל התהליך. ידע מתי להצחיק ומתי לשתוק ולהקשיב. באותה תקופה הוא שירת כקצין בקבע ולכן היינו נפגשים רק בסופי שבוע. הייתי מחכה כל השבוע כדי לראות אותו ואז כשהגיע יום חמישי-פשוט הייתי מתנתקת מכל מה שמסביב ונהנית מאותם רגעים.

עכשיו, אחרי שאבא שלי נפטר, זה כאב מסוג שונה. זה לא משהו שמעסיק אותי כל היום, אבל כשזה מגיע- זה מגיע.
הדברים שהכי מעודדים אותי ברגעים כאלה זה מוזיקה וכמו שאמרת- שחיה או ריצה (זה תמיד טוב).

אגב, ראיתי את התגובה שלך בפורום שאלה קטנה.. בסוף החלטתי לפנק את חבר שלי במתנה רומנטית אחרת

 

[saribon]

נשמע שמגיע לו ((-:

 

[kmiki]

שופינג

בתקופה העמוסה ביותר קודם כל אכלתי, אכלתי כל דבר שהיה לידי, נורא, פשוט נורא.
ישבתי שעות, ימים ולילות על האינטרנט, פורומים, פייסבוק, מאמרים, מה לא, טחנתי קרינה מהלפטופ והאייפד.
עשיתי המון שופינג, כל הזמן קניתי דברים, ובכל הזדמנות של שעתיים פנויות (גיחות קצרות של מבקרים בבי"ח שיכולתי להשתחרר למרכז המסחרי הקרוב לפרוק קצת עוול), עשיתי שופינג, לי לילדיםף לבן הזוג, לאמא, למי לא, לכל העולם.
הכל כדי להסיח את הדעה.
חבל לי, בדיעבד, שלא השקעתי אנרגיות במשהו אחר.
זה דבר שהייתי רוצה מאד לפתח בקבוצת התמיכה העתידית שאני מתכננת למשפחות של מבוגרים חולים, ניתוב אנרגיות למקומות חיוביים של גדילה וצמיחה, במקום לנבול ולהוציא תסכולים על דברים לא מועילים.

 

[saribon]

יש משהו מאוד שיפוטי בלהגיד

דברים לא מועילים. זה כמובן דיון אקדמי אבל הוא גם מעשי מאוד - משום שכל אחד עושה את מה שעובד עבורו. נכון שאולי מישהו יכול לצאת נשכר מאופציות אחרות שיפתחו לפניו ולמצוא מזור בדברים שונים. אבל אני חושבת שדווקא בסיטואציה הזו - זה לגמרי בסדר שתהיה נישה בה הדברים שאתה עושה הם לא לשם שום מטרה אלא ככה כי זה מה שעושה לך טוב כרגע. זה יכול להיות שופינג זה יכול להיות לבהות באוויר -באותה מידה. לאנשים לא תמיד יש כח לגדול ולצמוח -זה תהליך נכון וחשוב - אבל לעתים צריך גם מקום של "דביליות מוחלטת" פתאם נזכרתי בעוד משהו שעשיתי - צפיתי ב"ויוה". כן -בסדרות המצחיקות הללו שבהן הכל שטחי כמו נעל והדרמות גדולות מהחיים. אבל יכולתי לבהות, לשקוע באיזה עולם דמיון בו הגיבורים ברורים והרשעים ברורים וברור שלמרות שהכל סוחט דמעות בסוף האהבה האמיתית תנצח והטובים יקבלו את שכרם. וזה מרגיע ומנחם ומאפשר לא לחשוב על משהו אחר. זה סוג של ספור מרפא. לא מועיל? נקודתית זה הואיל מאוד. האם היתה שם איזו צמיחה? משהו אנרגטי מיוחד ? לא. היה שם פשוט רוגע מוחלט למחשבות לפרק זמן קצוב.
אני כמובן לא נגד ניתוב אנרגיות למקומות חיוביים. נהפוך הוא. אני רק חושבת שלכל אחד יכול להיות בנקודת זמן מסוימת מקום חיובי אחר. וכשנותנים להם שמות ומגדירים מה חיובי ומה לא -זה יכול להיות בעייתי ואף להקשות על מי שמנסה למצוא הקלה.

 

[חולמת על אווזים]

אני לגמרי פרקתי כל עול באותה תקופה...

שמנתי 10 ק"ג מאז נרתמתי למאבקה של אמי,
חזרתי לשתות אלכוהול אחרי תקפת התנזרות די ארוכה,
ויצאתי מלא מלא למסיבות ולהופעות, "כדי לשכוח"...

כל יום במחיצתה (ולא הייתי איתה כל יום, בערך פעמיים באמצע שבוע וכל סופ"ש- בתקופה הקשה יותר, ופעם בשבוע לפני כן) גרר השתכרות קלה, אכילה גסה ובילוי חברתי אינטנסיבי ככל האפשר.
גררתי את בן זוגי למסיבות, והלכתי גם הרבה בלעדיו, הכל "כדי להתמודד".

בימים הקשים ביותר, בתקופה האחרונה, התחלתי לצאת להליכות ארוכות, ניסיתי להתיש את הנפש כדי לא לחשוב על העתיד... שהיה צפוי להיות מר.

היום זה הותיר אותי קצת ריקנית- אסור לי לרקוד, ע"פ דרכה של אמי עצמה (אני משתדלת לא להתפס רוקדת בציבור, אבל כרקדנית בנשמה, קשה לי מאד לא לרקוד בבית לבדי), לא נוח לי לצאת לשתות, ואני מנסה לחזור למשקל הנורמלי שלי (בחוסר הצלחה מטורף).
אבל לא נורא. לפחות לא הענשתי את עצמי קודם...

 

[LayLadyLay]

לא הצלחתי להבין למה אסור לך לרקוד?

 

[חולמת על אווזים]

אמי היתה חרדית.

אם זה היה פורום "שכול" אולי הייתי מעלה איזו סוגיה בעניין הזה (של מתינו והציפיות שלהם מאיתנו שמקבלות משנה כח בזכות המוות...),
אבל בשורה התחתונה- כך מקובל במשפחתי, וביהדות בכלל- הילדים אבלים שנה תמימה, וזה אומר ששנה תמימה לא שומעים מוזיקה ובטח לא רוקדים.

http://he.wikipedia.org/wiki/אבלות_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)#.D7.90.D7.91.D7.9C.D7.95.D7.AA_.D7.A9.D7.A0.D7.99.D7.9D_.D7.A2.D7.A9.D7.A8_.D7.97.D7.95.D7.93.D7.A9
אף פעם לא מאוחר ללמוד קצת הלכות

(אני צוחקת)

 

[חולמת על אווזים]

לינק מתוקן

נקוה שהפעם יצליח.

 

[saribon]

ולמה שלא תעלי?

אני בטוחה שיש פה אנשים שיש להם מה להגיד בענין.

 

[LayLadyLay]

ההלכה מוכרת לי, פשוט חשבתי שיש עוד

סיבה.
אני אומנם לא מבית דתי ולא מקפידה, אך כמובן שבחודשים הראשונים די התנזרתי מדברים מסויימים. כרגע אני פשוט פועלת לפי התחושה. אם אני מרגישה שהאירוע לא מתאים לנוכח המצב- אז לא אלך.

 

[חולמת על אווזים]

חייבת להוסיף משהו לסבר את האוזן...

אמא שלי לא הונחה לנפשה לרגע.
מוקפת 3 אחים אוהבים בארץ (ועוד אחת בחו"ל שבאה להעביר איתה חודשיים), 5 ילדים מסורים בארץ (טוב, 4 מסורים, ואחד עם משפחה מאד תובענית של 4 תינוקות) ובן זוג אוהב ומסור מאין כמוהו.
לא הייתי צריכה להשקיע יותר ממה שנתתי, ונתתי את המקסימום האישי שלי, כמי שנישאה זמן קצר קודם, אחרי גילויי המחלה, והיתה צריכה להשקיע בבן הזוג הטרי יחסית (היינו ביחד שנה כשנודע לנו דבר מחלתה, שנה וחצי כשהתחתנו)
יש כאן סיפורי גבורה של נשים שסוחבות את כל המחלה על גבן לבדן, וזה קשה לי לקרוא ולדעת שהן כל כך בודדות במאבק, אבל לשמחתי- אצלנו אף אחד לא היה בודד.
אמא שלי כל הזמן היתה אומרת לנו: אולי אני סובלת, אבל המחלה היא של כולנו.

 

[Saraswati15]

כמה דברים

עזרו.
שינה מרובה למרות המחשבות, פשוט צניחה לשינה לאחר יום מפרך בבית החולים הטעינה במקצת את המצברים.
חיבוק מהאהוב שלי. או רק להיות לצידו ללא מילים אפילו, עזר מאוד.
הליכה עם הכלבה והאהוב בחוף הים מוקדם בשבת בבוקר בזריחה.
טיולים בטבע.
הופעה אחת בלבד של דודו טסה שהרשיתי לעצמי בכל התקופה בה אבי היה חולה, סמוך לפטירתו.

 

[חולמת על אווזים]

למה לא הרשית לעצמך הופעות בזמן חוליו?

אישית כל הזמן הקפדתי להפריד בין כאביה של אמי לביני-
כל הזמן אמרתי לעצמי- היא סובלת וכואבת, זה נכון, אבל זו לא סיבה להעניש את עצמי.
אני חושבת שהייתי דוגמא לבני משפחתי, באיזשהו מובן, שהכי רצו לשקוע לתוך הכאב, וכל הזמן אמרתי להם: עוד יהיה זמן להתאבל, עוד יהיה זמן לכאוב- עכשיו זה לא הזמן. עכשיו זה הזמן להתמלא באנרגיות ולהיות בשמחה, גם בשבילה...
חוצמזה, כח החיים המפכה בי דרש את שלו, ולא באמת יכולתי, או רציתי, לכבות אותו.

 

[Saraswati15]

בגלל

שלא הרגשתי שמחה. או משוחררת להתפרק ולהרשות לעצמי לשמוח או לקפץ. פשוט פיזית לא הרשיתי לעצמי לעשות משהו כה טוב וכה משחרר כל זמן שאבי גסס לו לאיטו, לא יכולתי להיות פשוט שמחה כשהעצב והיגון היו מסביב כל הזמן.
הייתי בהופעה לפני כשבועיים ולראשונה הרגשתי שאני יכולה במאה אחוז להשתחרר בזמן שקיפצתי לי. למרות החור הגדול בלב והקושי אחרי לכתו של אבי , שהייתי קשורה אליו מאוד.

 

[saribon]

שמחה שחזרה היכולת הזו

חלק מתהליך ההחלמה. החור נשאר תמיד. הגעגוע רק מתעצם, אבל מצד שני גם היכולת להיות שוב חלק מהחיים השוטפים , להנות מההנאות הקטנות והגדולות, בלי רגשי אשמה ,בלי שמשהו יעצור אותך באמצע.

 

[healerit]

בתקופות אינטנסיביות עם אבי

היה לי קשה לפנות זמן לעצמי. זה היה לפעמים עניין של חיים ומוות.

מפעם לפעם נהגתי ללכת לבית קפה עם חברות שגרות ליד אבא שלי.
יכולתי לעזוב לשעה לנקות את הראש, להתאוורר.
אחר כך התחלתי לקבל טיפולי רפלקסולוגיה. מצאתי מישהי נהדרת במרחק הליכה מבית אבי.
בטיפולים קיבלתי את הנשימה בחזרה, שקט ושלווה, יציבות ותמיכה.
הייתי יוצאת מהטיפול בריחוף.

היתה לי אז גם מטפלת בפסיכותרפיה (לפני הרפלקסולוגיה) והטיפולים נתנו לי תמיכה שאין להסביר.
זה היה המקום שלי לפרוק את הרגשות, לעכל, לשחרר.

תודה לאל שהתעקשתי לקבל את הטיפולים האלה ויהי מה!

 

[חולמת על אווזים]

את מזכירה לי שגם אני הייתי מטופלת...

ע"י מטפל הוליסטי כזה, בכל מיני דרכים- מגע, תנועה, נשימה, פסיכודרמה ופסיכותרפיה.
אני עוד בקשר איתו- אדם מדהים בלי ספק.

אגב, בתחילת הנפילה של אמי, אני חליתי מאד וחטפתי כמה תופעות סטרס רציניות ביותר (הפלה עצמונית, גידולים שפירים שדרשו ניתוח, והתעוררות של מחלה כרונית קשה), , שלצערי נאלצתי להתמודד איתן במקביל למחלתה של אמי (עוד סיבה שבגללה נזהרתי לא להיות בהגזמה איתה.... כמובן שגם לה היה חשוב שאדאג לעצמי),
וכל הסיפור ביחד הביא אותי לעברי פי פחת, והייתי חייבת לדאוג לעצמי מכל הכיוונים. כולל טיפולים אלטרנטיביים...

 

[healerit]

גם אצלי מחלת אבי עוררה בעיות שונות. הברכיים שלי נפגעו ואני מטפלת בהן, עליתי במשקל, עברתי הפלה (בשלב מאוד מוקדם) ורוב הזמן הרגשתי לא טוב.
עכשיו אני ממשיכה לטפל בעצמי. אני עוברת הרבה התמודדויות משפחתיות לא פשוטות עכשיו ויחד עם האבל זה מזיק לי. המתח, הכאב, הצער.
עברתי היריון כימי, זז לי נוזל הרשתית בעין (יש לי זבוב מעצבן).

אני מאפשרת לעצמי זמן וטיפול הוליסטי בעיקר (התאכזבתי מכמה רופאים).
אני מחכה לזמן בו כל ענייני הצוואה יסתיימו ואני אתפנה ואוכל לעשות רק מה שאני אוהבת.
אני מחכה לשקט הזה שיבוא אחרי שהכל באמת יגמר...

שמחה שאת דואגת לעצמך

 

[קארין188]

מילוי מצברים

כשרק נודע לנו על מחלתו של אבי לפני כשנה וחצי, בדיוק הייתי בחיפושי דירה עם החבר (הוא כבר גר לבד אני עדיין הייתי אצל ההורים). בהתחלה זנחתי את הרעיון אבל אחריי לחץ חזק מאד מאחותי הגדולה בכל זאת עברנו לגור יחד ליד ההורים. אני מודה לה על כך כל יום! בזמנו היא הסבירה לי שלהיות כל היום בתוך הבית זה מתכון בטוח ל"אבד את זה" והרבה יותר בריא לי וגם לאבא שאני אבוא כל פעם עם סיפורים "מבחוץ", ואכן כך זה. אני חוזרת לדירה בסוף כל יום וממלאה מצברים בבית שהוא רק שלי.
חוצמזה, משהו שהתעקשתי עם החבר זה לאמץ כלב שיהיה פעם ראשונה רק שלי.... כל החיים היו כלבים בבית אבל הם תמיד היו של אבא (אוהב חיות שאין כמוהו).
אז המילוי מצברים שלי- בעיקר הלימודים כסטודנטית, ולטוב ולרע כשיש תקופת מבחנים כל העולם בהמתנה. אני חייבת ללמוד ולצלול ולהיות מרוכזת רק בזה. וכמובן שה"משפחה" הקטנה שבנינו לנו- אני החבר והכלבה, זה קצת אי של שפיות

דרך אגב, החבר התאהב גם הוא בכלבים בעקבות הכלבה שאימצנו והוא רוצה לאמץ עוד אחת, מה שנתן לו עוד בערך מיליון נקודות אצל אבא...
ממליצה לכולם!