מה מציע הימין
הימין ניצח. התוצאה הברורה היחידה של המלחמה הזאת היא שהשמאל ספג עוד מכה אנושה ומחנה הימין התחזק. המחשבה הרווחת מקיר לקיר עכשיו היא שלא רק אין עם מי לדבר, אין גם על מה: נסוגונו מעזה וקיבלנו את הקסאם ואת החמאס, נסוגונו מלבנון וקיבלנו את הקטיושה ואת החיזבאללה. המסקנה: הקץ לנסיגות. רגע לפני שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן מתרגמים את הסחף המחשבתי הזה להישג אלקטורלי, צריך לשאול: לאן הם מוליכים ולאן אנו הולכים. הימין חייב עכשיו במתן תשובות. כל נואשי השמאל והמצטרפים החדשים והמבולבלים לימין צריכים לעצור ולשאול את עצמם: מה בדיוק מציע הימין המפתה הזה. בעוד שבסוריה, למשל, חושבים לטווח ארוך וחזונו של הנשיא, בשאר אסד, לדורות הבאים הוא הכנעת ישראל - מתאפיין שיח הקונסנסוס הישראלי בהתחמקות מוחלטת מכל מחשבה לטווח ארוך. לכל היותר עוסקים במחר. יש לכך סיבה: לימין הישראלי אין פתרונות. לטווח הארוך יש רק שתי חלופות אמיתיות אפשריות: טרנספר או קץ הכיבוש. מהטרנספר הימין השפוי מתנער עדיין וקץ הכיבוש אינו דרכו. מכיוון שאין דרך אחרת הימין לא יכול להציע דבר מעבר למלחמה הבאה. התביעה לפתרונות ארוכי טווח היא אם כן תביעה דחופה. לאופציית ההתכנסות אין עוד סיכוי - גם ראש הממשלה מודה בכך, והחזרת שטחים בהסכם אינה מקובלת על הימין. סיפוח השטחים איננו אופציה, כי גם הימין מבין שפירוש הדבר הוא מדינה דו-לאומית, שבה איננו חפץ. מה נותר? לחכות. למה בדיוק? שהפלשתינאים יהוו רוב בין הים לנהר? ומה אז? שמדינות ערב יצטיידו בסוגי נשק חדישים נוספים, ובסופו של דבר גם בנשק גרעיני? ומה אז? המחשבה שהפלשתינאים ייכנעו והערבים יוותרו היא מחשבת עיוועים שאין לה סיכוי. השנים האחרונות כבר לימדו אותנו, ובדרך הקשה, שהכיוון הוא בדיוק הפוך. נחישותם של הפלשתינאים להשתחרר היום מהכיבוש גדולה בהרבה מכפי שהיתה לפני 20 שנה, סוריה לא ויתרה על הגולן ומדינות ערב לא מתכוונות לעמוד מהצד לנצח. האיסלאם הקיצוני הולך ומתחזק, וגם לכך אין לקונסנסוס הישראלי כל מענה, להוציא המשך ההתחמשות שאינה אלא מקסם שווא, כפי שהוכח במלחמה הזאת. הזמן שנוקף מגביר את הסכנות שלפניהן ניצבת ישראל, הפוסעת בשבילי הימין אל עבר התהום. למעשה, היא מעולם לא פסעה בדרך אחרת. מעולם לא ניסתה לשים באמת קץ לכיבוש. הסכמי אוסלו אף פעם לא יושמו כהלכה, ובלאו הכי לא היה בהם די כדי לסיים את הכיבוש; אהוד ברק הציע מה שהציע, אבל מעולם לא מימש דבר; הנסיגה החד-צדדית מעזה, תוך המשך המצור עליה, לא הביאה לקץ הכיבוש שלה. דרך השמאל לא נוסתה מעולם, אז איך אפשר להיוואש ממנה? ישראל בחרה תמיד בדרך הימין - דרך ההתחמשות, ההתנחלות וההתבצרות מאחורי חומה, לפיתה של השטחים ושל תושביהם באמצעות כוח צבאי אכזרי והתענגות על חסדי ממשל אמריקאי נפסד ובן חלוף. אין דרך המסכנת את קיומה של ישראל יותר מהדרך הזאת. מי שנזקק להוכחה - מוזמן להתבונן במלחמה בלבנון: צבא שהתרגל לפטרל בקסבות שתושביהן חסרי ישע, מצא את עצמו לפתע מנהל קרבות מול לוחמים מצוידים ונחושים. התוצאה מונחת לפנינו. טנקיסטים שהיו רגילים למטחי אבנים ובקבוקי תבערה, נתקלו לפתע בטילים חודרי שריון ולא יכלו להם. במלחמה הבאה, אם חלילה תתרגש עלינו, גם הטייסים המהוללים ימצאו עצמם מול סיטואציות לא מוכרות: במקום שמים פתוחים וכנועים, יגלו חילות אוויר מצוידים. הם לא יהיו מוכנים לכך בדיוק כמו עמיתיהם השריונרים שלא אומנו למלחמה. צבא שרוב מניינו ובניינו בעבודות שיטור בזויות וחיסולים נואלים בשטחי הכיבוש, לא יודע להילחם במלחמה אמיתית. לימין אין כל מענה לסכנות המרכזיות המרחפות מעל ראשינו - הדמוגרפית, האיסלאמית והטכנולוגית. עוד התנחלות מטופשת ועוד פצצה חכמה לא יושיעו אותנו מהחרדות - שהתעצמו במלחמה הזאת - מפני התגברות הגורמים הפונדמנטליסטיים. מדהים לראות איך דרך כושלת ומסוכנת, שרק מדרדרת את ישראל מדחי אל דחי, זוכה לפופולריות גוברת דווקא אחרי מלחמה שהוכיחה בעליל את חוסר תוחלתה. במקום שההמונים ייצאו לרחובות ויתבעו תשובות אמיתיות, הם מתבצרים עוד יותר בדרך הישנה והרעה. המחאה היחידה שעולה עוסקת בהעדר הציוד למילואימניקים או בחסרונה של מהלומה חזקה. ואם היו מספיק משקפות חול, מים ללוחמים ואפילו פעולה קרקעית נרחבת בזמן - מה בדיוק היה קורה? השנאה כלפינו היתה שוככת? איראן היתה חדלה לאיים? הפלשתינאים היו נוטשים את מאוויהם ועוברים לתימן? את דרך הימין הכוחנית אנו מנסים זה 60 שנה כמעט. תוצאותיה רשומות לפנינו בדם ובאימה. האין זה הרגע לנסות ולו הפעם, באיחור משווע, את האלטרנטיווה שאותה לא ניסינו מעולם? מאמר של גדעון לוי-עיתון הארץ פורסם היום ה10.8.06 מה אתם חושבים? מסכימים לא מסכימים. אגב נעים מאוד נועה 17 ראשל"צ חדשה.
הימין ניצח. התוצאה הברורה היחידה של המלחמה הזאת היא שהשמאל ספג עוד מכה אנושה ומחנה הימין התחזק. המחשבה הרווחת מקיר לקיר עכשיו היא שלא רק אין עם מי לדבר, אין גם על מה: נסוגונו מעזה וקיבלנו את הקסאם ואת החמאס, נסוגונו מלבנון וקיבלנו את הקטיושה ואת החיזבאללה. המסקנה: הקץ לנסיגות. רגע לפני שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן מתרגמים את הסחף המחשבתי הזה להישג אלקטורלי, צריך לשאול: לאן הם מוליכים ולאן אנו הולכים. הימין חייב עכשיו במתן תשובות. כל נואשי השמאל והמצטרפים החדשים והמבולבלים לימין צריכים לעצור ולשאול את עצמם: מה בדיוק מציע הימין המפתה הזה. בעוד שבסוריה, למשל, חושבים לטווח ארוך וחזונו של הנשיא, בשאר אסד, לדורות הבאים הוא הכנעת ישראל - מתאפיין שיח הקונסנסוס הישראלי בהתחמקות מוחלטת מכל מחשבה לטווח ארוך. לכל היותר עוסקים במחר. יש לכך סיבה: לימין הישראלי אין פתרונות. לטווח הארוך יש רק שתי חלופות אמיתיות אפשריות: טרנספר או קץ הכיבוש. מהטרנספר הימין השפוי מתנער עדיין וקץ הכיבוש אינו דרכו. מכיוון שאין דרך אחרת הימין לא יכול להציע דבר מעבר למלחמה הבאה. התביעה לפתרונות ארוכי טווח היא אם כן תביעה דחופה. לאופציית ההתכנסות אין עוד סיכוי - גם ראש הממשלה מודה בכך, והחזרת שטחים בהסכם אינה מקובלת על הימין. סיפוח השטחים איננו אופציה, כי גם הימין מבין שפירוש הדבר הוא מדינה דו-לאומית, שבה איננו חפץ. מה נותר? לחכות. למה בדיוק? שהפלשתינאים יהוו רוב בין הים לנהר? ומה אז? שמדינות ערב יצטיידו בסוגי נשק חדישים נוספים, ובסופו של דבר גם בנשק גרעיני? ומה אז? המחשבה שהפלשתינאים ייכנעו והערבים יוותרו היא מחשבת עיוועים שאין לה סיכוי. השנים האחרונות כבר לימדו אותנו, ובדרך הקשה, שהכיוון הוא בדיוק הפוך. נחישותם של הפלשתינאים להשתחרר היום מהכיבוש גדולה בהרבה מכפי שהיתה לפני 20 שנה, סוריה לא ויתרה על הגולן ומדינות ערב לא מתכוונות לעמוד מהצד לנצח. האיסלאם הקיצוני הולך ומתחזק, וגם לכך אין לקונסנסוס הישראלי כל מענה, להוציא המשך ההתחמשות שאינה אלא מקסם שווא, כפי שהוכח במלחמה הזאת. הזמן שנוקף מגביר את הסכנות שלפניהן ניצבת ישראל, הפוסעת בשבילי הימין אל עבר התהום. למעשה, היא מעולם לא פסעה בדרך אחרת. מעולם לא ניסתה לשים באמת קץ לכיבוש. הסכמי אוסלו אף פעם לא יושמו כהלכה, ובלאו הכי לא היה בהם די כדי לסיים את הכיבוש; אהוד ברק הציע מה שהציע, אבל מעולם לא מימש דבר; הנסיגה החד-צדדית מעזה, תוך המשך המצור עליה, לא הביאה לקץ הכיבוש שלה. דרך השמאל לא נוסתה מעולם, אז איך אפשר להיוואש ממנה? ישראל בחרה תמיד בדרך הימין - דרך ההתחמשות, ההתנחלות וההתבצרות מאחורי חומה, לפיתה של השטחים ושל תושביהם באמצעות כוח צבאי אכזרי והתענגות על חסדי ממשל אמריקאי נפסד ובן חלוף. אין דרך המסכנת את קיומה של ישראל יותר מהדרך הזאת. מי שנזקק להוכחה - מוזמן להתבונן במלחמה בלבנון: צבא שהתרגל לפטרל בקסבות שתושביהן חסרי ישע, מצא את עצמו לפתע מנהל קרבות מול לוחמים מצוידים ונחושים. התוצאה מונחת לפנינו. טנקיסטים שהיו רגילים למטחי אבנים ובקבוקי תבערה, נתקלו לפתע בטילים חודרי שריון ולא יכלו להם. במלחמה הבאה, אם חלילה תתרגש עלינו, גם הטייסים המהוללים ימצאו עצמם מול סיטואציות לא מוכרות: במקום שמים פתוחים וכנועים, יגלו חילות אוויר מצוידים. הם לא יהיו מוכנים לכך בדיוק כמו עמיתיהם השריונרים שלא אומנו למלחמה. צבא שרוב מניינו ובניינו בעבודות שיטור בזויות וחיסולים נואלים בשטחי הכיבוש, לא יודע להילחם במלחמה אמיתית. לימין אין כל מענה לסכנות המרכזיות המרחפות מעל ראשינו - הדמוגרפית, האיסלאמית והטכנולוגית. עוד התנחלות מטופשת ועוד פצצה חכמה לא יושיעו אותנו מהחרדות - שהתעצמו במלחמה הזאת - מפני התגברות הגורמים הפונדמנטליסטיים. מדהים לראות איך דרך כושלת ומסוכנת, שרק מדרדרת את ישראל מדחי אל דחי, זוכה לפופולריות גוברת דווקא אחרי מלחמה שהוכיחה בעליל את חוסר תוחלתה. במקום שההמונים ייצאו לרחובות ויתבעו תשובות אמיתיות, הם מתבצרים עוד יותר בדרך הישנה והרעה. המחאה היחידה שעולה עוסקת בהעדר הציוד למילואימניקים או בחסרונה של מהלומה חזקה. ואם היו מספיק משקפות חול, מים ללוחמים ואפילו פעולה קרקעית נרחבת בזמן - מה בדיוק היה קורה? השנאה כלפינו היתה שוככת? איראן היתה חדלה לאיים? הפלשתינאים היו נוטשים את מאוויהם ועוברים לתימן? את דרך הימין הכוחנית אנו מנסים זה 60 שנה כמעט. תוצאותיה רשומות לפנינו בדם ובאימה. האין זה הרגע לנסות ולו הפעם, באיחור משווע, את האלטרנטיווה שאותה לא ניסינו מעולם? מאמר של גדעון לוי-עיתון הארץ פורסם היום ה10.8.06 מה אתם חושבים? מסכימים לא מסכימים. אגב נעים מאוד נועה 17 ראשל"צ חדשה.
