מה מרץ ?!
מה מרצ צריכה לעשות כדי להיות אופוזיצה אמיתית
אליה ליבוביץ 10.03.2018 20:00
יש כמה סיבות טובות להצביע מרצ בבחירות לכנסת, אבל אין הן יכולות לכלול כוונה של המצביע לתמוך באופוזיציה למשטר הקיים. ההסבר הפשוט: מרצ, כמו כל המפלגות האחרות בכנסת שמרבית חבריהן יהודים, אינה אופוזיציה כזאת.
בדור קודם אולי אפשר היה עדיין לחשוב שהכיבוש והשליטה בעם הפלסטיני הם בין החוליים הקשים שבהם נגועה ישראל. כיום צריך להיות עיוור כדי לא לראות שזוהי מחלה סופנית של מדינת היהודים. גרורותיה הולכות ומשחיתות מערכות קיום בסיסיות של המדינה, ומה שחמור יותר, ונעשה לאחרונה גלוי לעין עוד יותר, הוא שהיא מקעקעת את קני המידה המוסריים של אזרחים במדינה. לכן, רק למאבק בכיבוש יש משמעות כלשהי בזירה הפוליטית בישראל.
עיוורון של מיליוני בני אדם, שאינם מבחינים בממותה באמצע הסלון שלהם, הוא תופעה שמולה עמדו משתאים יוצרים רבים בתרבות העולמית, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. צריך להניח בצער שגם מרצ לוקה בעיוורון כזה, יחד עם מיליונים מאזרחי ישראל. רק כך אפשר להסביר את מרצ של השנים האחרונות, שמצטרפת בפועל לקונסנזוס הישראלי שמאפשר את השתלטות מפלצת הכיבוש על החברה, חרף כל כוונותיה הטובות והצהרותיה הכנות.
הבדל בין ימין לשמאל קיים רק במרחב של הרטוריקה. במשך 50 שנה הימין מדבר על בעלות יהודית על שטחי הגדה המערבית ובשמאל מדברים על שתי מדינות לשני עמים. במציאות כולם נותנים יד לפרויקט הישראלי האדיר של התנחלות יהודית מעבר לקו הירוק, לפחות בהשלמה אתו, ללא בדל של הצעה או רעיון כיצד להפסיקו או לשנות אותו. בתחום האחד שבו הולך ונחרץ גורלה של המדינה, הקבוצה המכונה "אופוזיציה" מעולם לא תבעה מן הממשלה לעשות משהו שונה במהותו ממה שהיא עושה בפועל זה שני דורות שלמים.
כדי להתחיל להיות אופוזיציה, מרצ צריכה לעשות כמה פעולות, אשר מפאת אי היותה בשלטון יכול להיות להן לפי שעה אופי הצהרתי בלבד.
ראשית, מרצ צריכה להרגיע את הציבור הישראלי המפוחד ולהסביר לו ששום סכנה ביטחונית שבפניה ניצבת מדינת ישראל, ויש כמובן רבות כאלה, לא תחריף משמעותית גם אם כל ההתנחלויות יינטשו וצה"ל יפנה את השטחים. זאת יש לעשות חרף העובדה שכל שרי הממשלה, מגובים בחוות דעת שמנפקת סוללה של מבינים אחרים בביטחון, מסבירים לציבור שנסיגה כזאת תביא לחורבנה המיידי של ישראל.
מרצ יכולה להמשיך לדבר על "פתרון שתי מדינות לשני עמים" ולהטיף למשא ומתן עם הפלסטינים. אבל עליה להסביר שאלו פרפראות מילוליות, אשר בינתיים יש להן קשר רופף בלבד עם פוליטיקה ריאלית. פתיחת השורות לכוחות חדשים, עידוד בני עדות שונות להצטרף למפלגה או פנייה לחוגים דתיים — כל אלה סוגיות מעניינות לדיון בוועידת המפלגה, אבל בינן לבין הפיכתה של מרצ לאופוזיציה אמיתית אין דבר ולא חצי דבר.
מרצ לא צריכה להכריז עם מי היא לא תשב בממשלה, וגם לא להרבות בהצהרות על מה הממשלה צריכה לרצות. מרצ צריכה להכריז מה הממשלה צריכה לעשות. בהתאם עליה לפרסם קווי יסוד ראשוניים של ממשלה שמרצ תסכים להיות חלק ממנה. הנה, לדוגמה, שלושה קווי יסוד כאלה (לא חדשים), שאימוצם על ידי קואליציה כלשהי צריך להיות תנאי הכרחי ומספיק להצטרפותה של מרצ:
הקמת משרד ממשלתי בראשות שר בכיר, שייעודו תכנון ובנייה של מעבר יבשתי בטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית.
הפסקה מיידית של כל פעולות בנייה נוספות מעבר לקו הירוק.
הקמת משרד ממשלתי בראשות שר בכיר ליצירת תשתית הנדסית, כלכלית וחברתית לקליטה של מאות אלפי יהודים שיעלו מהגדה המערבית לישראל. גבולות המדינה הם אלו שעדיין מוסכמים על מרבית אומות העולם, כולל כמעט כל מדינות ערב ואפילו כמה מנהיגים פלסטינים, דהיינו הקו הירוק. יהיה צורך להסביר להמוני צעירים בישראל מה זה הקו הירוק. עם זאת, ממשלה בהשתתפות מרצ לא תפנה בכוח שום יישוב ישראלי מעבר לקו הירוק, פרט למאחזים על קרקע פרטית לא להם, על סמך צווים של בית משפט.
מאחר שבעשרות השנים האחרונות הצעות מסוג זה לא הועלו בפומבי על ידי מפלגה כלשהי מאלו המכונות "ציוניות", אולי כדאי להרגיל את הציבור בישראל לעכל מחשבות כפירה כאלה, תחילה רק באמצעות כפית קטנה. לכן ייתכן שאת השלב הראשון בהפיכתה של מרצ לאופוזיציה יש לפתוח בזהירות ותוך שימת דגש בעיקר, למשל, על התנאי הראשון לעיל.
תביעה פומבית עקשנית של מרצ מן הממשלה לנקוט צעדים מעין אלה צריכה להיות המסד של מצע המפלגה. אם מרצ תתמיד להיאבק ללא עייפות על מצע כזה, יש סיכוי שבתוך פרק זמן לא ארוך, ולאחר הצטברות של אירועים בזירה הצבאית ובזירה המדינית הבינלאומית, אחוז ההצבעה למרצ יתחיל להתרומם, ובעתיד לא בהכרח דמיוני היא תהיה אחת המפלגות הגדולות בכנסת.
מה שהכי עצוב הוא שגם אם כל זה יתממש, התבלול בשתי עיניהם של מרבית אזרחי ישראל יוסר כפי הנראה רק בעקבות ניתוח הרבה יותר קשה מאלה שכבר נעשו.
מה מרצ צריכה לעשות כדי להיות אופוזיצה אמיתית
אליה ליבוביץ 10.03.2018 20:00
יש כמה סיבות טובות להצביע מרצ בבחירות לכנסת, אבל אין הן יכולות לכלול כוונה של המצביע לתמוך באופוזיציה למשטר הקיים. ההסבר הפשוט: מרצ, כמו כל המפלגות האחרות בכנסת שמרבית חבריהן יהודים, אינה אופוזיציה כזאת.
בדור קודם אולי אפשר היה עדיין לחשוב שהכיבוש והשליטה בעם הפלסטיני הם בין החוליים הקשים שבהם נגועה ישראל. כיום צריך להיות עיוור כדי לא לראות שזוהי מחלה סופנית של מדינת היהודים. גרורותיה הולכות ומשחיתות מערכות קיום בסיסיות של המדינה, ומה שחמור יותר, ונעשה לאחרונה גלוי לעין עוד יותר, הוא שהיא מקעקעת את קני המידה המוסריים של אזרחים במדינה. לכן, רק למאבק בכיבוש יש משמעות כלשהי בזירה הפוליטית בישראל.
עיוורון של מיליוני בני אדם, שאינם מבחינים בממותה באמצע הסלון שלהם, הוא תופעה שמולה עמדו משתאים יוצרים רבים בתרבות העולמית, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע. צריך להניח בצער שגם מרצ לוקה בעיוורון כזה, יחד עם מיליונים מאזרחי ישראל. רק כך אפשר להסביר את מרצ של השנים האחרונות, שמצטרפת בפועל לקונסנזוס הישראלי שמאפשר את השתלטות מפלצת הכיבוש על החברה, חרף כל כוונותיה הטובות והצהרותיה הכנות.
הבדל בין ימין לשמאל קיים רק במרחב של הרטוריקה. במשך 50 שנה הימין מדבר על בעלות יהודית על שטחי הגדה המערבית ובשמאל מדברים על שתי מדינות לשני עמים. במציאות כולם נותנים יד לפרויקט הישראלי האדיר של התנחלות יהודית מעבר לקו הירוק, לפחות בהשלמה אתו, ללא בדל של הצעה או רעיון כיצד להפסיקו או לשנות אותו. בתחום האחד שבו הולך ונחרץ גורלה של המדינה, הקבוצה המכונה "אופוזיציה" מעולם לא תבעה מן הממשלה לעשות משהו שונה במהותו ממה שהיא עושה בפועל זה שני דורות שלמים.
כדי להתחיל להיות אופוזיציה, מרצ צריכה לעשות כמה פעולות, אשר מפאת אי היותה בשלטון יכול להיות להן לפי שעה אופי הצהרתי בלבד.
ראשית, מרצ צריכה להרגיע את הציבור הישראלי המפוחד ולהסביר לו ששום סכנה ביטחונית שבפניה ניצבת מדינת ישראל, ויש כמובן רבות כאלה, לא תחריף משמעותית גם אם כל ההתנחלויות יינטשו וצה"ל יפנה את השטחים. זאת יש לעשות חרף העובדה שכל שרי הממשלה, מגובים בחוות דעת שמנפקת סוללה של מבינים אחרים בביטחון, מסבירים לציבור שנסיגה כזאת תביא לחורבנה המיידי של ישראל.
מרצ יכולה להמשיך לדבר על "פתרון שתי מדינות לשני עמים" ולהטיף למשא ומתן עם הפלסטינים. אבל עליה להסביר שאלו פרפראות מילוליות, אשר בינתיים יש להן קשר רופף בלבד עם פוליטיקה ריאלית. פתיחת השורות לכוחות חדשים, עידוד בני עדות שונות להצטרף למפלגה או פנייה לחוגים דתיים — כל אלה סוגיות מעניינות לדיון בוועידת המפלגה, אבל בינן לבין הפיכתה של מרצ לאופוזיציה אמיתית אין דבר ולא חצי דבר.
מרצ לא צריכה להכריז עם מי היא לא תשב בממשלה, וגם לא להרבות בהצהרות על מה הממשלה צריכה לרצות. מרצ צריכה להכריז מה הממשלה צריכה לעשות. בהתאם עליה לפרסם קווי יסוד ראשוניים של ממשלה שמרצ תסכים להיות חלק ממנה. הנה, לדוגמה, שלושה קווי יסוד כאלה (לא חדשים), שאימוצם על ידי קואליציה כלשהי צריך להיות תנאי הכרחי ומספיק להצטרפותה של מרצ:
הקמת משרד ממשלתי בראשות שר בכיר, שייעודו תכנון ובנייה של מעבר יבשתי בטוח בין רצועת עזה לגדה המערבית.
הפסקה מיידית של כל פעולות בנייה נוספות מעבר לקו הירוק.
הקמת משרד ממשלתי בראשות שר בכיר ליצירת תשתית הנדסית, כלכלית וחברתית לקליטה של מאות אלפי יהודים שיעלו מהגדה המערבית לישראל. גבולות המדינה הם אלו שעדיין מוסכמים על מרבית אומות העולם, כולל כמעט כל מדינות ערב ואפילו כמה מנהיגים פלסטינים, דהיינו הקו הירוק. יהיה צורך להסביר להמוני צעירים בישראל מה זה הקו הירוק. עם זאת, ממשלה בהשתתפות מרצ לא תפנה בכוח שום יישוב ישראלי מעבר לקו הירוק, פרט למאחזים על קרקע פרטית לא להם, על סמך צווים של בית משפט.
מאחר שבעשרות השנים האחרונות הצעות מסוג זה לא הועלו בפומבי על ידי מפלגה כלשהי מאלו המכונות "ציוניות", אולי כדאי להרגיל את הציבור בישראל לעכל מחשבות כפירה כאלה, תחילה רק באמצעות כפית קטנה. לכן ייתכן שאת השלב הראשון בהפיכתה של מרצ לאופוזיציה יש לפתוח בזהירות ותוך שימת דגש בעיקר, למשל, על התנאי הראשון לעיל.
תביעה פומבית עקשנית של מרצ מן הממשלה לנקוט צעדים מעין אלה צריכה להיות המסד של מצע המפלגה. אם מרצ תתמיד להיאבק ללא עייפות על מצע כזה, יש סיכוי שבתוך פרק זמן לא ארוך, ולאחר הצטברות של אירועים בזירה הצבאית ובזירה המדינית הבינלאומית, אחוז ההצבעה למרצ יתחיל להתרומם, ובעתיד לא בהכרח דמיוני היא תהיה אחת המפלגות הגדולות בכנסת.
מה שהכי עצוב הוא שגם אם כל זה יתממש, התבלול בשתי עיניהם של מרבית אזרחי ישראל יוסר כפי הנראה רק בעקבות ניתוח הרבה יותר קשה מאלה שכבר נעשו.