מה נשים רוצות
"לפעמיים, אני מרגיש מקולקל" פלטתי לאוויר. "מה זאת אומרת מקולקל?" שאלת בעודך אוספת את שאריות הפיקניק. "אני לא יודע.." אמרתי ועצרתי, נזכר בהסכם שקבעתי עם עצמי, לעולם לא להשתמש בצמד המילים 'לא יודע', "מקולקל כזה.. לא כמו כולם" תלשתי גבעול דשא ומוללתי אותו בין אצבעותיי. "אתה יודע מה נשים מחפשות?" שאלת והמתנת לתגובה וכשזו איחרה לבוא המשכת "הן מחפשות גבר שיודע מה הוא רוצה. גבר שהן יכולות לסמוך עליו שיוביל אותן בעיניים עצמות, גבר שיש לו תשובות" "נשים מחפשות אבא?" שאלתי היישר משום מקום. שתיקה. נדמה שגרמתי לך לחשוב. הרכנת מבטך אל עבר האדמה ובידך השמאלית החלקת את שיערך מעבר לאוזן. "לא, לא אבא..אתה יודע.. ", הרמת את ראשך והתבוננת בי, "גבר". "כן, גבר..." מלמלתי בלחש. ובלב ידעתי שאת מתכוונת לכל מה שאני לא. באותו יום נסעתי ברכבת מבנימינה חזרה לאוניברסיטה בבאר שבע. לא שיערתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים נוסעים ברכבת במוצאי שבת. טעיתי. הרכבת שהגיעה מחיפה הייתה מלאה עד אפס מקום אבל בכל זאת היה מקום לאפס כמוני, בעמידה כמובן. בעודי מנסה לתמרן בין המזנון הנייד של הרכבת לבין להקת זאטוטים שהחליטה שהרגליים שלי מהווים מגרש משחקים למופת הבחנתי בפרצוף מוכר. חייכתי אליה חיוך ששמור לאירועים שכאלה. את יודעת על מה אני מדבר, החיוך שאומר 'שלום! מה שלומך? כמה מפתיע לראות אותך כאן'. היא החזירה לי חיוך דומה. ליהטטתי את דרכי אליה, משתדל לגרום כמה שפחות נזק לסובבים אותי. ככל שהתקרבתי התחזקה בי התחושה שטעיתי, אני לא מכיר אותה כלל. לפתע התפרש החיוך התמים שלה כחיוך מבוכה השואל 'מה אתה רוצה ממני, יא חתיכת דביל?!?'. מדהים כמה אני גרוע בזה. "לא קוראים לך במקרה סיגל?" שאלתי מתוקף אחריותי כיוצר קשר העין, למרות שידעתי בברור שהתשובה היא לא. "לא, מצטערת" היא ענתה וחייכה חיוך נוסף שאפילו לא טרחתי לנסות לפרש. "אני נורא מצטער, חשבתי שאת מוכרת לי" מלמלתי והמשכתי להתקדם, לא חשוב לאן, רק כמה שיותר רחוק מאזור הפיגוע. הרגשתי דביל. הרגשתי מקולקל. נעמדתי ליד משפחה, זוג הורים ובתם. הבת הייתה שעונה על אביה. 'אבא', אמרה פתאום הילדה ללא הקדמה, 'תראה את האישה הזאתי שמה' ושלחה יד על מנת להצביע אולם יד אבהית מנעה מבעדה. רפרפתי באגביות על פני הנוסעים בקרון במטרה להבחין ב'זאתי'. מספר צעדים ממני היא עמדה, אישה עם בטן עגלגלה ותפוחה של הריון מתקדם. 'אולי כדאי שניתן לה לשבת?' שאל-רמז האב. 'לא!' פסקה הילדה בתוספת מחווה של משיכת הכתפיים והפשלת השפה התחתונה, 'רק בגלל שהיא שמנה?'. "תאמין לי שבסוף, נשים מבינות שמה שהן צריכות זה גברים כמוך" אמרת בניסיון לא כל כך מוצלח לעודד אותי. "בסוף הן מבינות שמה שחשוב זה הראש ולא שום דבר אחר. ואתה, יש לך ראש, וגם יש לך חוש הומור". בסוף? ומה עכשיו? אני אמור להמתין שהן יתפקחו? אני אשב על הספסל ואמתין לשניות האחרונות של המשחק בשביל הסיכוי שישתפו אותי? אבל היי, לפחות יש לי חוש הומור, נכון? כשהבנת את משמעות הדברים ניסית לשנות אסטרטגיה "אני אומרת לך, אתה רק צריך קצת ביטחון עצמי. נשים מחפשות את זה בגבר." בתחנת הרכבת בתל אביב, לאחר שהתפנו מספר מקומות, לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי לידה. החלפנו מבט, וכל אחד מאתנו שיחזר את מה שקרה רק לפני מספר רגעים בראשו. בהיתי קדימה בניסיון למצוא נקודת משען באופק. "ענת," היא אמרה לפתע, "קוראים לי ענת". זוכרת איך קראנו פעם בעיתון נשים שבני אדם מגבשים דעה על אדם זר לחלוטין בעשר השניות הראשונות להיכרותם? הספירה לאחור החלה. "דניאל, קוראים לי דניאל." עניתי על אותו משקל. אני מוכרח להודות שלא ציפיתי שתפנה אלי. לא כל כך מהר בכל אופן. מבחינתי עשיתי את שלי בכך שאזרתי די אומץ על מנת להביא את עצמי לשבת לידה, ועצם העובדה שפתחה בדברים תפסה אותי כל כך לא מוכן שהדבר היחידי שעלה בראשי היה אותו הד חלוש עם חילופי השמות. היא חשבה שזה מצחיק. "אתה צריך להבין שזה משחק" ניסית להשתמש במטאפורה מעולם הדימויים הצר שלי, "אנחנו רוצות את זה לא פחות ממכם, אבל אנחנו צריכות להעמיד פנים שאנחנו לא. כי אם מיד נחשוף בפניכם איך אנחנו מרגישות אז אתם תיקחו אותנו כמובן מאליו, תסמנו 'וי' ליד השם שלנו," ובו בזמן שרטטה אצבעך 'וי' באוויר "ותעברו לאתגר הבא. אבל אתה צריך להבין שזה שאנחנו לא מיד קופצות עליכם", לקחת פסק זמן ולבשת חיוך ערמומי "לא אומר שאנחנו לא חושבות על זה". "יש לך חיוך נורא יפה," אמרתי בניסיון לשבור את הכללים, משפט שמיד גרר חיוך נוסף של מבוכה מצידה " זה יפה איך שהעיניים שלך מחייכות". "אתה בדרך כלל אומר את זה לאנשים ברכבת?" היא אמרה מנסה לכבוש את הסומק שבלחייה. "לא, מה פתאום... אני בדרך כלל אומר את זה לאנשים באוטובוס, אבל החלטתי לנסות בכל זאת." היא צחקה. ואז דיברנו. מאיפה את? ואתה? באמת? מה אתה לומד? מה שכולם. ומה את עושה בחיים? מאושרת? הכי חשוב. וצבא? לא הייתי מאמינה. טיול? לא יצא. את? חצי שנה. בוליביה. איזה כיף. מכירה את..? חברים למסטינג. עולם קטן. אז מה עשית בבנימינה? יום הולדת. שלך? ידידה. מה, אתה יורד פה? "כן, כאן אני יורד". איך הגענו כל כך מהר? "חכה רגע" היא הושיטה יד לעבר כרטיס הנסיעה המנוקב ששכב על השולחן, ובידה השנייה שלתה עט מן התיק שלרגליה. "רק שיהיה ברור שאני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל" אמרה עת שרכנה על כרטיס הנסיעה. "ברור" חייכתי, "רק באוטובוס" "תתחדש" היא הגישה לי בחגיגיות את הכרטיס שנשא את מספר הטלפון שלה ואז משכה אותו חזרה "רגע," היא הוסיפה ראש עגול וזוג עיניים מסביב לנקב ששימש כפה, " עכשיו יותר טוב." דחפתי את הכרטיס עמוק אל תוך כיס מכנסיי. הרכבת נעצרה. נפרדנו בחיוך והבטחה. ירדתי מהרכבת זקוף וגאה כאילו הגחתי מתהליך מטמורפוזה ממושך, נכנסתי אפס ויצאתי פרפר. כבר לילה, אבל תאורת העיר גונבת את כל חינו. התבוננתי לאחור לשמע צפירת הרכבת מחפש מבט אחרון. בעוד היא מתרחקת לא יכולתי שלא לשחק עם הכרטיס בין אצבעותיי. "אני לא רוצה לשחק" אמרתי בהתקף של מה שהמשפטנים מכנים אי שפיות זמנית. "מה?" שאלת, מנסה לוודא שאכן שמעת מה ששמעת. "אמרתי שאני לא רוצה לשחק," חזרתי " אני לא מוכן להשתתף במשחק הזה. אני רוצה להיות אמיתי. ואני רוצה שיהיו אמיתיים איתי. אין לי כוח לכל החתול ועכבר הזה, זה נורא מעייף. כמה החיים היו נראים יותר פשוטים אם היינו אומרים מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם" "אבל איפה פה כל הכיף?" שאלת עם חיוך, ספק ברצינות ספק בצחוק. "בתחת שלי". הפסקת לחייך. עמדתי דקות ארוכות עד שאחרון הנוסעים עזב את התחנה. רק אז כשנותרתי לבד משכתי את הכרטיס מהכיס וקראתי את תוכנו שוב ושוב. הרמתי אותו לשמיים מנסה להתאים את הירח לתוך פיו של הראש המצוייר. זה מצחיק איך ירח כל כך גדול נכנס בנקב של כרטיס רכבת. לפעמיים צריך להתרחק מהכל כדי לקבל פרספקטיבה, חשבתי לעצמי, הדברים ברורים יותר כך. בדיוק כפי שהכוכבים זורחים חזק יותר בעלטה מושלמת. איזו שטות. הם תמיד מאירים אותו דבר. אני הוא זה ששולט במידת בהירותם. אני מלך הכוכבים. קרעתי את הכרטיס לאורך הקפל פעם, ועוד פעם, ואז שילחתי את הקרעים לחופשי. לאחר מכן תחבתי ידיי לכיסים מילאתי ריאותיי אוויר ונאנחתי. במודע או לא מודע חרטה אצבעי 'וי' לנגד הירך
"לפעמיים, אני מרגיש מקולקל" פלטתי לאוויר. "מה זאת אומרת מקולקל?" שאלת בעודך אוספת את שאריות הפיקניק. "אני לא יודע.." אמרתי ועצרתי, נזכר בהסכם שקבעתי עם עצמי, לעולם לא להשתמש בצמד המילים 'לא יודע', "מקולקל כזה.. לא כמו כולם" תלשתי גבעול דשא ומוללתי אותו בין אצבעותיי. "אתה יודע מה נשים מחפשות?" שאלת והמתנת לתגובה וכשזו איחרה לבוא המשכת "הן מחפשות גבר שיודע מה הוא רוצה. גבר שהן יכולות לסמוך עליו שיוביל אותן בעיניים עצמות, גבר שיש לו תשובות" "נשים מחפשות אבא?" שאלתי היישר משום מקום. שתיקה. נדמה שגרמתי לך לחשוב. הרכנת מבטך אל עבר האדמה ובידך השמאלית החלקת את שיערך מעבר לאוזן. "לא, לא אבא..אתה יודע.. ", הרמת את ראשך והתבוננת בי, "גבר". "כן, גבר..." מלמלתי בלחש. ובלב ידעתי שאת מתכוונת לכל מה שאני לא. באותו יום נסעתי ברכבת מבנימינה חזרה לאוניברסיטה בבאר שבע. לא שיערתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים נוסעים ברכבת במוצאי שבת. טעיתי. הרכבת שהגיעה מחיפה הייתה מלאה עד אפס מקום אבל בכל זאת היה מקום לאפס כמוני, בעמידה כמובן. בעודי מנסה לתמרן בין המזנון הנייד של הרכבת לבין להקת זאטוטים שהחליטה שהרגליים שלי מהווים מגרש משחקים למופת הבחנתי בפרצוף מוכר. חייכתי אליה חיוך ששמור לאירועים שכאלה. את יודעת על מה אני מדבר, החיוך שאומר 'שלום! מה שלומך? כמה מפתיע לראות אותך כאן'. היא החזירה לי חיוך דומה. ליהטטתי את דרכי אליה, משתדל לגרום כמה שפחות נזק לסובבים אותי. ככל שהתקרבתי התחזקה בי התחושה שטעיתי, אני לא מכיר אותה כלל. לפתע התפרש החיוך התמים שלה כחיוך מבוכה השואל 'מה אתה רוצה ממני, יא חתיכת דביל?!?'. מדהים כמה אני גרוע בזה. "לא קוראים לך במקרה סיגל?" שאלתי מתוקף אחריותי כיוצר קשר העין, למרות שידעתי בברור שהתשובה היא לא. "לא, מצטערת" היא ענתה וחייכה חיוך נוסף שאפילו לא טרחתי לנסות לפרש. "אני נורא מצטער, חשבתי שאת מוכרת לי" מלמלתי והמשכתי להתקדם, לא חשוב לאן, רק כמה שיותר רחוק מאזור הפיגוע. הרגשתי דביל. הרגשתי מקולקל. נעמדתי ליד משפחה, זוג הורים ובתם. הבת הייתה שעונה על אביה. 'אבא', אמרה פתאום הילדה ללא הקדמה, 'תראה את האישה הזאתי שמה' ושלחה יד על מנת להצביע אולם יד אבהית מנעה מבעדה. רפרפתי באגביות על פני הנוסעים בקרון במטרה להבחין ב'זאתי'. מספר צעדים ממני היא עמדה, אישה עם בטן עגלגלה ותפוחה של הריון מתקדם. 'אולי כדאי שניתן לה לשבת?' שאל-רמז האב. 'לא!' פסקה הילדה בתוספת מחווה של משיכת הכתפיים והפשלת השפה התחתונה, 'רק בגלל שהיא שמנה?'. "תאמין לי שבסוף, נשים מבינות שמה שהן צריכות זה גברים כמוך" אמרת בניסיון לא כל כך מוצלח לעודד אותי. "בסוף הן מבינות שמה שחשוב זה הראש ולא שום דבר אחר. ואתה, יש לך ראש, וגם יש לך חוש הומור". בסוף? ומה עכשיו? אני אמור להמתין שהן יתפקחו? אני אשב על הספסל ואמתין לשניות האחרונות של המשחק בשביל הסיכוי שישתפו אותי? אבל היי, לפחות יש לי חוש הומור, נכון? כשהבנת את משמעות הדברים ניסית לשנות אסטרטגיה "אני אומרת לך, אתה רק צריך קצת ביטחון עצמי. נשים מחפשות את זה בגבר." בתחנת הרכבת בתל אביב, לאחר שהתפנו מספר מקומות, לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי לידה. החלפנו מבט, וכל אחד מאתנו שיחזר את מה שקרה רק לפני מספר רגעים בראשו. בהיתי קדימה בניסיון למצוא נקודת משען באופק. "ענת," היא אמרה לפתע, "קוראים לי ענת". זוכרת איך קראנו פעם בעיתון נשים שבני אדם מגבשים דעה על אדם זר לחלוטין בעשר השניות הראשונות להיכרותם? הספירה לאחור החלה. "דניאל, קוראים לי דניאל." עניתי על אותו משקל. אני מוכרח להודות שלא ציפיתי שתפנה אלי. לא כל כך מהר בכל אופן. מבחינתי עשיתי את שלי בכך שאזרתי די אומץ על מנת להביא את עצמי לשבת לידה, ועצם העובדה שפתחה בדברים תפסה אותי כל כך לא מוכן שהדבר היחידי שעלה בראשי היה אותו הד חלוש עם חילופי השמות. היא חשבה שזה מצחיק. "אתה צריך להבין שזה משחק" ניסית להשתמש במטאפורה מעולם הדימויים הצר שלי, "אנחנו רוצות את זה לא פחות ממכם, אבל אנחנו צריכות להעמיד פנים שאנחנו לא. כי אם מיד נחשוף בפניכם איך אנחנו מרגישות אז אתם תיקחו אותנו כמובן מאליו, תסמנו 'וי' ליד השם שלנו," ובו בזמן שרטטה אצבעך 'וי' באוויר "ותעברו לאתגר הבא. אבל אתה צריך להבין שזה שאנחנו לא מיד קופצות עליכם", לקחת פסק זמן ולבשת חיוך ערמומי "לא אומר שאנחנו לא חושבות על זה". "יש לך חיוך נורא יפה," אמרתי בניסיון לשבור את הכללים, משפט שמיד גרר חיוך נוסף של מבוכה מצידה " זה יפה איך שהעיניים שלך מחייכות". "אתה בדרך כלל אומר את זה לאנשים ברכבת?" היא אמרה מנסה לכבוש את הסומק שבלחייה. "לא, מה פתאום... אני בדרך כלל אומר את זה לאנשים באוטובוס, אבל החלטתי לנסות בכל זאת." היא צחקה. ואז דיברנו. מאיפה את? ואתה? באמת? מה אתה לומד? מה שכולם. ומה את עושה בחיים? מאושרת? הכי חשוב. וצבא? לא הייתי מאמינה. טיול? לא יצא. את? חצי שנה. בוליביה. איזה כיף. מכירה את..? חברים למסטינג. עולם קטן. אז מה עשית בבנימינה? יום הולדת. שלך? ידידה. מה, אתה יורד פה? "כן, כאן אני יורד". איך הגענו כל כך מהר? "חכה רגע" היא הושיטה יד לעבר כרטיס הנסיעה המנוקב ששכב על השולחן, ובידה השנייה שלתה עט מן התיק שלרגליה. "רק שיהיה ברור שאני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל" אמרה עת שרכנה על כרטיס הנסיעה. "ברור" חייכתי, "רק באוטובוס" "תתחדש" היא הגישה לי בחגיגיות את הכרטיס שנשא את מספר הטלפון שלה ואז משכה אותו חזרה "רגע," היא הוסיפה ראש עגול וזוג עיניים מסביב לנקב ששימש כפה, " עכשיו יותר טוב." דחפתי את הכרטיס עמוק אל תוך כיס מכנסיי. הרכבת נעצרה. נפרדנו בחיוך והבטחה. ירדתי מהרכבת זקוף וגאה כאילו הגחתי מתהליך מטמורפוזה ממושך, נכנסתי אפס ויצאתי פרפר. כבר לילה, אבל תאורת העיר גונבת את כל חינו. התבוננתי לאחור לשמע צפירת הרכבת מחפש מבט אחרון. בעוד היא מתרחקת לא יכולתי שלא לשחק עם הכרטיס בין אצבעותיי. "אני לא רוצה לשחק" אמרתי בהתקף של מה שהמשפטנים מכנים אי שפיות זמנית. "מה?" שאלת, מנסה לוודא שאכן שמעת מה ששמעת. "אמרתי שאני לא רוצה לשחק," חזרתי " אני לא מוכן להשתתף במשחק הזה. אני רוצה להיות אמיתי. ואני רוצה שיהיו אמיתיים איתי. אין לי כוח לכל החתול ועכבר הזה, זה נורא מעייף. כמה החיים היו נראים יותר פשוטים אם היינו אומרים מה לעזאזל אנחנו רוצים מהם" "אבל איפה פה כל הכיף?" שאלת עם חיוך, ספק ברצינות ספק בצחוק. "בתחת שלי". הפסקת לחייך. עמדתי דקות ארוכות עד שאחרון הנוסעים עזב את התחנה. רק אז כשנותרתי לבד משכתי את הכרטיס מהכיס וקראתי את תוכנו שוב ושוב. הרמתי אותו לשמיים מנסה להתאים את הירח לתוך פיו של הראש המצוייר. זה מצחיק איך ירח כל כך גדול נכנס בנקב של כרטיס רכבת. לפעמיים צריך להתרחק מהכל כדי לקבל פרספקטיבה, חשבתי לעצמי, הדברים ברורים יותר כך. בדיוק כפי שהכוכבים זורחים חזק יותר בעלטה מושלמת. איזו שטות. הם תמיד מאירים אותו דבר. אני הוא זה ששולט במידת בהירותם. אני מלך הכוכבים. קרעתי את הכרטיס לאורך הקפל פעם, ועוד פעם, ואז שילחתי את הקרעים לחופשי. לאחר מכן תחבתי ידיי לכיסים מילאתי ריאותיי אוויר ונאנחתי. במודע או לא מודע חרטה אצבעי 'וי' לנגד הירך
