מה נשתנה אריאל ממוחמד ביחסם לא"י ?
מה נישתנה אריאל ממוחמד בהתייחסותם לארץ-ישראל כמולדת העם העברי? אביה-מחוללה של סיסמת "ירדן היא פלסטין" היה, כידוע, עוד בטרם התמנותו, לא מכבר, לראש ממשלת ישראל, ואף בטרם החריבו, כזכור, את העיר היהודית ימית שבחבל סיני, בהשגיחו ממסוקו הממלכתי על כך שלא תישאר שם אבן על אבן ולא ייוותר שם שום ריק-ופוחז החשוד בעוון היותו, חס ושלום, יהודי, לא אחר מאשר זה שאיווה למישכן לו כיום את חוות-השיקמים, מר א. שרון - משמע שנחלת אבותינו, הראובני, הגדי וחצי-המנשי, זו שביחס אליה שורר ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי ז"ל, לאמור: "תישכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל-הירדן!", מוחזקת היא, אליבא דראש-ממשלה זה הנוכחי, כשייכת כל-כולה לערביי ארץ-ישראל, המכונים בפיו "פלסטינים", הלוא הם צאצאי הפולשים לאדמות ההן, בראשית המאה השביעית לספירת הנכרים, מן החיג'אז שב"ג'זירה", הוא חצי-האי הערבי, בשורות שני הצבאות ("ג'ונוד" בערבית) שידועים היו בשמותיהם "ג'ונד פלסטין" ו"ג'ונד אלאורדון", להם ולאפסם עוד, בילעדית, אשר על כן העניק להם הנציב ה"עליון" היהודי, הרברט שכוח-שם, שמוחרם היה, ובצדק, בידי בית-דין-תורה, בשל הפקרתו זו את נחלת ישראל מימי משה רבנו עליו השלום, לזרים, את "זכות-הייתר" של היות אגפה זה המיזרחי של ארץ-ישראל המנדטורית, כלומר שמאל-הירדן, זכאי למעמד החריג, ה"מועדף" שממנו "נהנה" כיום, לאחר תבוסת הנאצים, עוד רק החיג'אז עצמו, הנתון כיום בשליטת ממלכת הווהאבים, היא ערב הסעודית, מעמד של היותו "חאלי מן אליהוד", כלומר ריק-מיהודים לחלוטין, האסור בתכלית-האיסור בדריסת רגל יהודית כלשהי, סוף-פסוק, בהתאם לאתראה הבינלאומית הנודעת-לשימצה שמיזדקרת היתה על שלטים ועל כרזות בתחומיו של מישטר מסויים: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה", שכמובן מכוונת היתה ליהודים בלבד, שכן כלבים בדרך-כלל הרי אינם מחוננים בידיעת קרוא-וכתוב... זאת באשר לעבר-הירדן-מיזרחה. ואשר לארץ-ישראל המערבית, עמדתו של הנ"ל היא, כידוע, שחבל-ארץ ננסי זה, שעל רוב המפות בקנה-מידה עולמי ייצר שם המקום מהכיל עליו אף את המילונת "ישראל" ומן הצורך הוא על-כן להדפיס את שמה זה של המדינונת מערבה לה-לעצמה, בתחומי הים התיכון – ארץ-ישראל המערבית אמנם, בחלקה לפחות, נחשבת, על דעת מר שרון, כמולדת עם ישראל, ועם זאת, חלק ניכר של אותה הארץ עצמה, דווקא לב-ליבה, הועד,על פי תיכנונו של אותו ראש-ממשלה רבגווני, להקמתה שם בקרוב של מדינה "פלסטינית", המונהגת בידי צוות אימתנים מפוצצי "חאוואפיל", כלומר אוטובוסים הומי-ילדים יהודים, זאת בעוון היותם יהודים ששרדו ממעללי הטבח הקודמים, בהם ניספו הספורטאים במינכן וילדי בתי"הס מצפת שקייטו בעיירה הגלילית מעלות, ועוד כאלו אימות חשיכות, מצמררות, המקפיאות את הדם בעורקים... לעומת-זאת מוחמד, שלא סבל יהודים בכלל, אף-כי היו אלה שוכני הטירות ההרריות שביתריב, לימים אלמדינה, שבחיג'אז, אשר העניקו לו מחסה ומיפלט מפני רודפיו בנו קורייש שבעיר החיג'אזאית מכה, לימים מכה אלמוקררימה, בני שיבטי ערב היהודים בנו קיינוקעא וייתריהם - לא סבלם באשר כורמים ומגדלי גפנים היו ולאיסורו החמור שגזרו על צריכת מישקאות חריפים ועל ייצורם לא שעו – מוחמד מה הוא עולל ליהודים שבטווח-שליטתו? ההרגם? ההדיחם? מופנים אתם, על מנת להפנים את ההיבט התולדני של פרשה עגומה-מכל-עוגמה זו, לשירו הנודע והמהולל של הדגול במשוררי ישראל בעת החדשה, שגם היה לעבדכם הנאמן הכבוד ללוותו למנוחת עולמים, שאול טשרניחובסקי ז"ל, " אחרון בני חורייטא", הנותן בעליל את המענה ההיסטורי לשאלה הראשונה, תוך היזדהות מפליאה עם בני דור ושבט כה שונים משל המשורר עצמו... אשר לשאלה השנייה, באשר להגלייתם, שום שיר לא ניכתב על כך עד-כה. עם זאת, זכורני שיום היה, לפני רבות רבות בשנים, עת שימשתי בהוראה עברית באי-אחת-העיירות הקטנות יחסית שבמערב התיכון של ארצות-הברית, שהאיצו בי אחדים משוחרי פניי שם שלא להחמיץ את היזדמנות-הפז על מנת להתעמת עם אחד תועמלן-כזב, בחור ערבי, מטועני טענת "לא היו יהודים בפלסטין מעולם",באחת הכנסיות שבאותה עיירה. השיבותי תחילה שאין זה ממינהגי לסור לא למיסגדים ולא לכנסיות, אך הופצר בי, בלשון " עת לעשות לה' –הפרו תורתך", ואכן הלכתי. בסופו של דבר גוללתי שם לפני ה"מרצה" הערבי הנידהם ו"שומעי ליקחו", הנוצרים האמריקאיים הטובים, את כימעט-מלוא-היריעה, לא של הטבח שקדם, אלא של הגירוש שבא בעיקבותיו, של אותם יהודי יתריב, ובעודי מייחד את הדיבור בנידון דנן, מי מיזדחל לו חרש-חרש דרך המיטבח של הכנסייה ו"מתפלח" לו מבעד לכניסה האחורית החוצה, ללא אומר וטדברים, אם לא אותו בחור ערבי מובס שהינה הינה, ממקורות עמו שלו עצמו (אם לא דתו), הוגד לו עתה זה והוכח באותות ובמופתים, נוכח אוזניו הממאנות להאמין, מפי איזה "יאהודי מלעון", שאישיות לא פחותה מנביא האיסלאם עצמו "ציוני" היה, רחמנא ליצלן - שכן לאן היגלה מוחמד את שרידי מעניקי חסותו היהודים, דוברי הערבית הפוצחא (צחה), אך עוכרי רוחו בהיותם מגדלי הגפנים, מיתריב החיג'אזית, לאן? והמענה: לשני מקומות שמיושבים היו באותה עת כורמים ומגדלי גפנים יהודיים אחרים, בדומה לבני השבטים מיתריב, ולא סתם מקומות בסתם ארץ, אלא באותה ארץ אחת ויחידה שהוא, מוחמד, מודע היה להיותה מולדתם המקורית של יהודי יתריב , ומולדת היהודים כל-כולם, מאז ומתמיד, היא ארץ-ישראל. היו אלה שני מקומות בארץ-ישראל, אחד ממיזרח לירדן, הוא אד-דרעא, כיום בגבול עבר-הירדן וסוריא, שכל מדפדף-חומש יודע גם יודע שעיר ישראלית היתה זו מימי משה רבנו, היא ארדרעי – ואחת ממערב לירדן, היא אריחא, כלומר יריחו, עיר ישראלית אף היא, במיקרה זה מאז ימי יהושוע בן נון. ויסוכם: אם לשני מקומות שבארץ ישראל שמשתי גדות הירדן היגלה מוחמד את שרידי יהודי יתריב, אין זאת כי היטיב מוחמד לדעת ממישהו אחר שהיזכרתיו מקודם, מולדתו של מי היא ארץ ישראל, זו שממערב לירדן וזו שממיזרחו. אכן על טעם ועל ריח אולי כן ניתן, לפעמים, להתווכח – אך לעולם לא על עובדות שרירות וקיימות, שמלפני אלף וארבע מאות שנה, כמו, למשל,גלותם הכפוייה, המתוארת, של בנו קיינוקאע וייתר שרידי שיבטי ערב היהודים מייתריב, היא אלמדינה, שכל תולדני ערב הקדומים פורסים אותה לפנינו,בהירות ומפורשות, ושום צווחה לא תועיל. באחת: נביאם של שכנינו ידידנו לא היה, אך במולדתיות מולדתנו, א"י, לעמנו העברי הודה גם הודה – וזאת לא באות הכתובה, אלא בפועל-ידיו, והוא המכריע.. ומן הראוי שנדע את שהיה, למה? לבל נתחמק, אחרי ככלות הכול, גם אנחנו, כמוהו כאותו ריק ופוחז, מסית ומדיח שהיזכרתיו לעיל,,שלימדתיו אז פרק בהילכות תולדות ישראל ותולדות ערב גם יחד - כעוטי-בושה וכלימה, דרך המיטבח והפתח האחורי, החוצה, החוצה. مع اخير احترامي نيخسوف
מה נישתנה אריאל ממוחמד בהתייחסותם לארץ-ישראל כמולדת העם העברי? אביה-מחוללה של סיסמת "ירדן היא פלסטין" היה, כידוע, עוד בטרם התמנותו, לא מכבר, לראש ממשלת ישראל, ואף בטרם החריבו, כזכור, את העיר היהודית ימית שבחבל סיני, בהשגיחו ממסוקו הממלכתי על כך שלא תישאר שם אבן על אבן ולא ייוותר שם שום ריק-ופוחז החשוד בעוון היותו, חס ושלום, יהודי, לא אחר מאשר זה שאיווה למישכן לו כיום את חוות-השיקמים, מר א. שרון - משמע שנחלת אבותינו, הראובני, הגדי וחצי-המנשי, זו שביחס אליה שורר ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי ז"ל, לאמור: "תישכח ימיני הבוגדת אם אשכח את שמאל-הירדן!", מוחזקת היא, אליבא דראש-ממשלה זה הנוכחי, כשייכת כל-כולה לערביי ארץ-ישראל, המכונים בפיו "פלסטינים", הלוא הם צאצאי הפולשים לאדמות ההן, בראשית המאה השביעית לספירת הנכרים, מן החיג'אז שב"ג'זירה", הוא חצי-האי הערבי, בשורות שני הצבאות ("ג'ונוד" בערבית) שידועים היו בשמותיהם "ג'ונד פלסטין" ו"ג'ונד אלאורדון", להם ולאפסם עוד, בילעדית, אשר על כן העניק להם הנציב ה"עליון" היהודי, הרברט שכוח-שם, שמוחרם היה, ובצדק, בידי בית-דין-תורה, בשל הפקרתו זו את נחלת ישראל מימי משה רבנו עליו השלום, לזרים, את "זכות-הייתר" של היות אגפה זה המיזרחי של ארץ-ישראל המנדטורית, כלומר שמאל-הירדן, זכאי למעמד החריג, ה"מועדף" שממנו "נהנה" כיום, לאחר תבוסת הנאצים, עוד רק החיג'אז עצמו, הנתון כיום בשליטת ממלכת הווהאבים, היא ערב הסעודית, מעמד של היותו "חאלי מן אליהוד", כלומר ריק-מיהודים לחלוטין, האסור בתכלית-האיסור בדריסת רגל יהודית כלשהי, סוף-פסוק, בהתאם לאתראה הבינלאומית הנודעת-לשימצה שמיזדקרת היתה על שלטים ועל כרזות בתחומיו של מישטר מסויים: "ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה", שכמובן מכוונת היתה ליהודים בלבד, שכן כלבים בדרך-כלל הרי אינם מחוננים בידיעת קרוא-וכתוב... זאת באשר לעבר-הירדן-מיזרחה. ואשר לארץ-ישראל המערבית, עמדתו של הנ"ל היא, כידוע, שחבל-ארץ ננסי זה, שעל רוב המפות בקנה-מידה עולמי ייצר שם המקום מהכיל עליו אף את המילונת "ישראל" ומן הצורך הוא על-כן להדפיס את שמה זה של המדינונת מערבה לה-לעצמה, בתחומי הים התיכון – ארץ-ישראל המערבית אמנם, בחלקה לפחות, נחשבת, על דעת מר שרון, כמולדת עם ישראל, ועם זאת, חלק ניכר של אותה הארץ עצמה, דווקא לב-ליבה, הועד,על פי תיכנונו של אותו ראש-ממשלה רבגווני, להקמתה שם בקרוב של מדינה "פלסטינית", המונהגת בידי צוות אימתנים מפוצצי "חאוואפיל", כלומר אוטובוסים הומי-ילדים יהודים, זאת בעוון היותם יהודים ששרדו ממעללי הטבח הקודמים, בהם ניספו הספורטאים במינכן וילדי בתי"הס מצפת שקייטו בעיירה הגלילית מעלות, ועוד כאלו אימות חשיכות, מצמררות, המקפיאות את הדם בעורקים... לעומת-זאת מוחמד, שלא סבל יהודים בכלל, אף-כי היו אלה שוכני הטירות ההרריות שביתריב, לימים אלמדינה, שבחיג'אז, אשר העניקו לו מחסה ומיפלט מפני רודפיו בנו קורייש שבעיר החיג'אזאית מכה, לימים מכה אלמוקררימה, בני שיבטי ערב היהודים בנו קיינוקעא וייתריהם - לא סבלם באשר כורמים ומגדלי גפנים היו ולאיסורו החמור שגזרו על צריכת מישקאות חריפים ועל ייצורם לא שעו – מוחמד מה הוא עולל ליהודים שבטווח-שליטתו? ההרגם? ההדיחם? מופנים אתם, על מנת להפנים את ההיבט התולדני של פרשה עגומה-מכל-עוגמה זו, לשירו הנודע והמהולל של הדגול במשוררי ישראל בעת החדשה, שגם היה לעבדכם הנאמן הכבוד ללוותו למנוחת עולמים, שאול טשרניחובסקי ז"ל, " אחרון בני חורייטא", הנותן בעליל את המענה ההיסטורי לשאלה הראשונה, תוך היזדהות מפליאה עם בני דור ושבט כה שונים משל המשורר עצמו... אשר לשאלה השנייה, באשר להגלייתם, שום שיר לא ניכתב על כך עד-כה. עם זאת, זכורני שיום היה, לפני רבות רבות בשנים, עת שימשתי בהוראה עברית באי-אחת-העיירות הקטנות יחסית שבמערב התיכון של ארצות-הברית, שהאיצו בי אחדים משוחרי פניי שם שלא להחמיץ את היזדמנות-הפז על מנת להתעמת עם אחד תועמלן-כזב, בחור ערבי, מטועני טענת "לא היו יהודים בפלסטין מעולם",באחת הכנסיות שבאותה עיירה. השיבותי תחילה שאין זה ממינהגי לסור לא למיסגדים ולא לכנסיות, אך הופצר בי, בלשון " עת לעשות לה' –הפרו תורתך", ואכן הלכתי. בסופו של דבר גוללתי שם לפני ה"מרצה" הערבי הנידהם ו"שומעי ליקחו", הנוצרים האמריקאיים הטובים, את כימעט-מלוא-היריעה, לא של הטבח שקדם, אלא של הגירוש שבא בעיקבותיו, של אותם יהודי יתריב, ובעודי מייחד את הדיבור בנידון דנן, מי מיזדחל לו חרש-חרש דרך המיטבח של הכנסייה ו"מתפלח" לו מבעד לכניסה האחורית החוצה, ללא אומר וטדברים, אם לא אותו בחור ערבי מובס שהינה הינה, ממקורות עמו שלו עצמו (אם לא דתו), הוגד לו עתה זה והוכח באותות ובמופתים, נוכח אוזניו הממאנות להאמין, מפי איזה "יאהודי מלעון", שאישיות לא פחותה מנביא האיסלאם עצמו "ציוני" היה, רחמנא ליצלן - שכן לאן היגלה מוחמד את שרידי מעניקי חסותו היהודים, דוברי הערבית הפוצחא (צחה), אך עוכרי רוחו בהיותם מגדלי הגפנים, מיתריב החיג'אזית, לאן? והמענה: לשני מקומות שמיושבים היו באותה עת כורמים ומגדלי גפנים יהודיים אחרים, בדומה לבני השבטים מיתריב, ולא סתם מקומות בסתם ארץ, אלא באותה ארץ אחת ויחידה שהוא, מוחמד, מודע היה להיותה מולדתם המקורית של יהודי יתריב , ומולדת היהודים כל-כולם, מאז ומתמיד, היא ארץ-ישראל. היו אלה שני מקומות בארץ-ישראל, אחד ממיזרח לירדן, הוא אד-דרעא, כיום בגבול עבר-הירדן וסוריא, שכל מדפדף-חומש יודע גם יודע שעיר ישראלית היתה זו מימי משה רבנו, היא ארדרעי – ואחת ממערב לירדן, היא אריחא, כלומר יריחו, עיר ישראלית אף היא, במיקרה זה מאז ימי יהושוע בן נון. ויסוכם: אם לשני מקומות שבארץ ישראל שמשתי גדות הירדן היגלה מוחמד את שרידי יהודי יתריב, אין זאת כי היטיב מוחמד לדעת ממישהו אחר שהיזכרתיו מקודם, מולדתו של מי היא ארץ ישראל, זו שממערב לירדן וזו שממיזרחו. אכן על טעם ועל ריח אולי כן ניתן, לפעמים, להתווכח – אך לעולם לא על עובדות שרירות וקיימות, שמלפני אלף וארבע מאות שנה, כמו, למשל,גלותם הכפוייה, המתוארת, של בנו קיינוקאע וייתר שרידי שיבטי ערב היהודים מייתריב, היא אלמדינה, שכל תולדני ערב הקדומים פורסים אותה לפנינו,בהירות ומפורשות, ושום צווחה לא תועיל. באחת: נביאם של שכנינו ידידנו לא היה, אך במולדתיות מולדתנו, א"י, לעמנו העברי הודה גם הודה – וזאת לא באות הכתובה, אלא בפועל-ידיו, והוא המכריע.. ומן הראוי שנדע את שהיה, למה? לבל נתחמק, אחרי ככלות הכול, גם אנחנו, כמוהו כאותו ריק ופוחז, מסית ומדיח שהיזכרתיו לעיל,,שלימדתיו אז פרק בהילכות תולדות ישראל ותולדות ערב גם יחד - כעוטי-בושה וכלימה, דרך המיטבח והפתח האחורי, החוצה, החוצה. مع اخير احترامي نيخسوف