מה עובר בראש ללוחמים במהלך הקרב
שלום לכולם, בעקבות התגובות החמות שקיבלתי על 2 המאמרים האחרים שכתבתי (חיתוך משקל וסימום בספורט) אני כותב עוד מאמר. והפעם : מה עובר בראש לספורטאי בקרב. כמו בפעמים קודמות, אני אקדים ואומר שמה שאני כותב פה הוא תקף מהחוויות שלי בתור ספורטאי בענף הג'ודו, משיחות עם עמיתים אולימפיים כמו מתאבקים, מתאגרפים ולוחמי טאי קוון דו, ולא בהכרח מקביל אחד לאחד למה שעובר לוחם MMA בקרב, אבל לדעתי יהיה מעניין לחבר'ה לקרוא את המאמר כיוון שלדעתי יש הרבה קווים מקבילים (ואני אתן דוגמאות בהמשך) לבין מה שעובר לי בראש בקרב לבין שעובר בראש ללוחמי MMA. לפני שנתחיל, החלוקה של המאמר, כמו במאמרים הקודמים, תהיה לחלקים- כללי, לפני הקרב, תחילת הקרב , אמצע הקרב, סוף הקרב, אחרי הקרב. כללי- אופי של ספורטאי והיכולת שלו להיות חזק בראש זה 80% מהצלחתו לפי דעתי. הרבה פעמים שומעים את הקלישאה : אופי וראש חזק יותר חשוב מהכל. הקלישאה הזו נכונה ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. ראיתי המון ספורטאים שזכו באולימפיאדות ואליפויות עולם כשיש להם מעט מאוד כישרון אבל יש להם אופי מברזל וראש חזק. דוגמא עדכנית- דן הנדרסון הוא לא ספורטאי כישרוני, הוא לא אתלט גדול- אבל הוא מאוד חזק בראש, מאוד חכם ומאוד קר רוח. זו אחת הסיבות שהוא אגדה בספורט, אותו כנ"ל לגבי פיודור- פיודור הוא לא אתלט מדהים , אבל יש לו אופי וסטייט אוף מיינד שצריך להעריץ. דוגמא נוספת היא ג'ו פרייז'ר ז"ל שנפטר לאחרונה- מי שראה (ומי שלא - מומלץ) - זה ספורטאי שכל ההישגים שלו באו כתוצאה מאופי ועקשנות של שור. דוגמאות נוספות מה-MMA של ספורטאים מצליחים נטו בזכות אופי חזק הם - צ'ייל סונן, ג'ון פיץ', פרנקי אדגר, יורייה פייבר(שבר את 2 הידיים שלו בקרב השני עם מייק בראון והמשיך להילחם את כל 5 הסיבובים- אם זה לא אופי אני לא יודע מה כן) . המאמר שלי ינסה להתקרב למה שעובר לספורטאים הללו ואחרים בראש ואיך הם מתמודדים עם קשיים ומצבים שונים בקרב. לפני הקרב: המון מחשבות עוברות לספורטאי לפני הקרב, הכל כמובן אינדיבידואלי מאוד, אבל הנפוצות שבהן הן: "האם עשיתי מספיק באימונים?" "מה אני הולך לעשות מולו?" "אסור לי לאכזב את המאמן\הורים\בת זוג (או בן זוג)" ועוד. ספורטאים מנוסים נרגעים וחושבים בעיקר על הגיים פלאן שלהם לקראת הקרב, ונזכרים בחוזקות שלהם ובדברים הטובים שהם עשו באימונים לקראת הקרב\תחרות- זה מה שאני עושה וזה עוזר לי המון- להיזכר בדברים קטנים וקרבות באימונים שהייתי טוב נותנים המון ביטחון. דבר נוסף שאני עושה הוא שאני נזכר את מי אסור לי לאכזב - וזאת מחשבה נוראית, בכלל בחיים, זאת מחשבה שרק עושה רע ומכניסה ללחצים - אם אני אפסיד- מה המאמן יחשוב, מה חברה שלי תחשוב, איך ההורים יגיבו- אוסר לחשוב ככה!!! אני אומר לעצמי - "על הזין שלי" !!! (סליחה על הביטוי) - "לא אכפת לי להפסיד, אני עולה לתת הכל ולנצח!" אני יודע בוודאות ומשיחות שהרבה ספורטאים אולימפיים עושים את זה- אומרים לעצמם על הזין הכל ומתרכזים בקרב ונטו בקרב. אני לא חסיד גדול של "הטרפה עצמית" - לצעוק, לצרוח, לחבוט על החזה- זה דברים שרק מעלים דופק ולא באמת תורמים- אני אישית חושב שזה פוזה מזוייפת- כשראיתי את הקרב של ג'ו לוזון נגד מלווין גילארד וראיתי את גילארד צורח וקופץ , אמרתי לעצמי- אני ממש מקווה שהוא יפסיד, כדי שילמד לקח- זו לא הדרך לעלות לקרב. שימו לב שכל הלוחמים הגדולים עולים בצורה מאוד רגועה : ג'ון ג'ונס, סילבה ,סיינט פייר, ולסקז, דוס סנטוס, פיודור, אפילו ניק דיאז ורמפייג'(למעט היללה שלו) מאוד רגועים בעלייה לקרב. כל הצועקים והמשתוללים הם ספורטאים בינוניים ומטה - דן הארדי ומייקל ביספינג - 2 הדוגמאות הבולטות שעולות לי לראש , אבל בטוח יש עוד. תחילת הקרב: העלייה לקרב שבה אתה מסתכל על היריב והדקה הראשונה (או סיבוב ראשון ב-MMA) מאוד מאוד קריטיים. כשספורטאי עולה לקרב ומסתכל ליריב בעיניים אפשר לראות הרבה- אני ישר יכול לזהות מה עובר ליריב שלי בראש כשאני מסתכל לו בעיניים- אם הוא מפחד, לא מפחד. לדעתי האישית- להסתכל בעיניים זה סימן של חוסר פחד (ככה לפחות אני מפרש את זה). למרות שיש המון ספורטאים גדולים שלא מסתכלים בעיניים בכלל (פיודור, חוזה אלדו, ג'ון ג'ונס בקרב מול רמפייג'). אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד- אם ספורטאי מסתכל לספורטאי אחר בעיניים ולשנייה מפנה מבט - הוא מפחד ויש לו ספקות!! זה בדוק ובטוח. בשנייה שמתחיל הקרב אתה שוכח לגמרי מי הבן אדם שמולך , אין לך רגש אליו- לא רגש של שנאה, לא רגש של אהבה- שום רגש- זאת הסיבה שכשלוחמי MMA עושים טראש טוק ואומרים שהקרב הזה הוא PERSONAL בשבילהם- זאת חרטא מוחלטת, בשנייה שמתחיל הקרב זה פשוט 2 גברים ללא פרצוף שנלחמי אחד בשני. כשאני עושה קרב, אפילו באימון , אני לא רואה פרצוף של בן אדם, זה פשוט דמות בלי פרצוף- וזה משהו שקורא אוטומטית, זה לא משהו שחושבים עליו. הדקה הראשונה תקבע הרבה- בדקה הזו, יש הרבה גישושים והתבוננות, אבל אם פתאום משהו הולך- יש איזה ניקוד , או הטלה שנכנסה טובה, זה נותן המון המון ביטחון להמשך. לעומת זאת - אם משהו פתאום מהתחלה השתבש, זה יכול להשפיע לכל אורך הקרב ולבלבל אותך, זה ההבדל בין ספורטאי עם ראש חזק לכזה שלא- האגרוף שחטף טים סילביה בסיבוב הראשון הרס לו את כל הקרב ובלבל אותו, למרות שבתכלס- סילביה (באותה תקופה )היה יותר טוב מקוטור. לעומת זאת הסיבוב הראשון (הנוראי) שפרנקי אדגר חטף ממיינרד פעמיים לא שבר אותו. לכן , לסיכום- הדקה הזו , אם משהו הולך טוב- זה מצויין, אם לא- מתחילות מחשבות של חוסר ביטחון, לחצים ובאותה השנייה את חייב להיות מספיק חזק בראש כדי להמשיך הלאה. אמצע הקרב: במהלך הקרב -אם הכל הולך טוב ולפי הגיים פלאן , לא עובר יותר מדי בראש- אתה פשוט זורם עם הקרב ולא חושב יותר מדי .הבעיה מתחילה כשדברים משתבשים, ויש 2 רגעים כאלה: 1) השעון באמצע הקרב- לפעמים, גם כשהולך טוב, אבל בעיקר כשיש שיוויון מסויים בקרב ודרומה (כלומר הלוחם נמצא במצב של הפסד) אתה מסתכל על השעון ופתאום רואה שנשאר 3 דקות לסוף - 3 דקות נשמע מעט מאוד, אבל זה המון!!! ההכרה העצובה שעבר רק 2 דקות ונשאר עוד כ"כ הרבה יכולה לשבור ספורטאים, דבר דומה קורה לאצני מרתון וריצות ארוכות בכלל - קוראים לזה "הקיר" (זקס11 מוזמן להרחיב על זה
) בשנייה הזאת אתה צריך לסגל כל כוח רצון שיש לך כדי לא להישבר- זאת אחת הנקודות המשמעותיות במהלך קרב -ההסתכלות בשעון, ההבנה שנשאר עוד הרבה וצומת הדרכים - פה אתה יכול להישבר , אם להיות חזק. הפעם האחרונה שראיתי ב-MMA ספורטאי נשבר ככה היא בריאן סטאן-סונן . סונן בסיבוב הראשון הטיל את סטאן והצמיד אותו לגדר- סטאן העיף מבט בשעון ואני קלטתי לאלפית השנייה את המבט שלו שאמר הכל- "מה , אנחנו רק בסיבוב הראשון ונשאר עוד 3 דקות" ופה הוא נשבר. (זאת , כמובן נקודת המבט שלי- יכול להיות שדברים אחרים תרמו להפסד).
שלום לכולם, בעקבות התגובות החמות שקיבלתי על 2 המאמרים האחרים שכתבתי (חיתוך משקל וסימום בספורט) אני כותב עוד מאמר. והפעם : מה עובר בראש לספורטאי בקרב. כמו בפעמים קודמות, אני אקדים ואומר שמה שאני כותב פה הוא תקף מהחוויות שלי בתור ספורטאי בענף הג'ודו, משיחות עם עמיתים אולימפיים כמו מתאבקים, מתאגרפים ולוחמי טאי קוון דו, ולא בהכרח מקביל אחד לאחד למה שעובר לוחם MMA בקרב, אבל לדעתי יהיה מעניין לחבר'ה לקרוא את המאמר כיוון שלדעתי יש הרבה קווים מקבילים (ואני אתן דוגמאות בהמשך) לבין מה שעובר לי בראש בקרב לבין שעובר בראש ללוחמי MMA. לפני שנתחיל, החלוקה של המאמר, כמו במאמרים הקודמים, תהיה לחלקים- כללי, לפני הקרב, תחילת הקרב , אמצע הקרב, סוף הקרב, אחרי הקרב. כללי- אופי של ספורטאי והיכולת שלו להיות חזק בראש זה 80% מהצלחתו לפי דעתי. הרבה פעמים שומעים את הקלישאה : אופי וראש חזק יותר חשוב מהכל. הקלישאה הזו נכונה ומוכיחה את עצמה כל פעם מחדש. ראיתי המון ספורטאים שזכו באולימפיאדות ואליפויות עולם כשיש להם מעט מאוד כישרון אבל יש להם אופי מברזל וראש חזק. דוגמא עדכנית- דן הנדרסון הוא לא ספורטאי כישרוני, הוא לא אתלט גדול- אבל הוא מאוד חזק בראש, מאוד חכם ומאוד קר רוח. זו אחת הסיבות שהוא אגדה בספורט, אותו כנ"ל לגבי פיודור- פיודור הוא לא אתלט מדהים , אבל יש לו אופי וסטייט אוף מיינד שצריך להעריץ. דוגמא נוספת היא ג'ו פרייז'ר ז"ל שנפטר לאחרונה- מי שראה (ומי שלא - מומלץ) - זה ספורטאי שכל ההישגים שלו באו כתוצאה מאופי ועקשנות של שור. דוגמאות נוספות מה-MMA של ספורטאים מצליחים נטו בזכות אופי חזק הם - צ'ייל סונן, ג'ון פיץ', פרנקי אדגר, יורייה פייבר(שבר את 2 הידיים שלו בקרב השני עם מייק בראון והמשיך להילחם את כל 5 הסיבובים- אם זה לא אופי אני לא יודע מה כן) . המאמר שלי ינסה להתקרב למה שעובר לספורטאים הללו ואחרים בראש ואיך הם מתמודדים עם קשיים ומצבים שונים בקרב. לפני הקרב: המון מחשבות עוברות לספורטאי לפני הקרב, הכל כמובן אינדיבידואלי מאוד, אבל הנפוצות שבהן הן: "האם עשיתי מספיק באימונים?" "מה אני הולך לעשות מולו?" "אסור לי לאכזב את המאמן\הורים\בת זוג (או בן זוג)" ועוד. ספורטאים מנוסים נרגעים וחושבים בעיקר על הגיים פלאן שלהם לקראת הקרב, ונזכרים בחוזקות שלהם ובדברים הטובים שהם עשו באימונים לקראת הקרב\תחרות- זה מה שאני עושה וזה עוזר לי המון- להיזכר בדברים קטנים וקרבות באימונים שהייתי טוב נותנים המון ביטחון. דבר נוסף שאני עושה הוא שאני נזכר את מי אסור לי לאכזב - וזאת מחשבה נוראית, בכלל בחיים, זאת מחשבה שרק עושה רע ומכניסה ללחצים - אם אני אפסיד- מה המאמן יחשוב, מה חברה שלי תחשוב, איך ההורים יגיבו- אוסר לחשוב ככה!!! אני אומר לעצמי - "על הזין שלי" !!! (סליחה על הביטוי) - "לא אכפת לי להפסיד, אני עולה לתת הכל ולנצח!" אני יודע בוודאות ומשיחות שהרבה ספורטאים אולימפיים עושים את זה- אומרים לעצמם על הזין הכל ומתרכזים בקרב ונטו בקרב. אני לא חסיד גדול של "הטרפה עצמית" - לצעוק, לצרוח, לחבוט על החזה- זה דברים שרק מעלים דופק ולא באמת תורמים- אני אישית חושב שזה פוזה מזוייפת- כשראיתי את הקרב של ג'ו לוזון נגד מלווין גילארד וראיתי את גילארד צורח וקופץ , אמרתי לעצמי- אני ממש מקווה שהוא יפסיד, כדי שילמד לקח- זו לא הדרך לעלות לקרב. שימו לב שכל הלוחמים הגדולים עולים בצורה מאוד רגועה : ג'ון ג'ונס, סילבה ,סיינט פייר, ולסקז, דוס סנטוס, פיודור, אפילו ניק דיאז ורמפייג'(למעט היללה שלו) מאוד רגועים בעלייה לקרב. כל הצועקים והמשתוללים הם ספורטאים בינוניים ומטה - דן הארדי ומייקל ביספינג - 2 הדוגמאות הבולטות שעולות לי לראש , אבל בטוח יש עוד. תחילת הקרב: העלייה לקרב שבה אתה מסתכל על היריב והדקה הראשונה (או סיבוב ראשון ב-MMA) מאוד מאוד קריטיים. כשספורטאי עולה לקרב ומסתכל ליריב בעיניים אפשר לראות הרבה- אני ישר יכול לזהות מה עובר ליריב שלי בראש כשאני מסתכל לו בעיניים- אם הוא מפחד, לא מפחד. לדעתי האישית- להסתכל בעיניים זה סימן של חוסר פחד (ככה לפחות אני מפרש את זה). למרות שיש המון ספורטאים גדולים שלא מסתכלים בעיניים בכלל (פיודור, חוזה אלדו, ג'ון ג'ונס בקרב מול רמפייג'). אבל אני יכול להבטיח לכם דבר אחד- אם ספורטאי מסתכל לספורטאי אחר בעיניים ולשנייה מפנה מבט - הוא מפחד ויש לו ספקות!! זה בדוק ובטוח. בשנייה שמתחיל הקרב אתה שוכח לגמרי מי הבן אדם שמולך , אין לך רגש אליו- לא רגש של שנאה, לא רגש של אהבה- שום רגש- זאת הסיבה שכשלוחמי MMA עושים טראש טוק ואומרים שהקרב הזה הוא PERSONAL בשבילהם- זאת חרטא מוחלטת, בשנייה שמתחיל הקרב זה פשוט 2 גברים ללא פרצוף שנלחמי אחד בשני. כשאני עושה קרב, אפילו באימון , אני לא רואה פרצוף של בן אדם, זה פשוט דמות בלי פרצוף- וזה משהו שקורא אוטומטית, זה לא משהו שחושבים עליו. הדקה הראשונה תקבע הרבה- בדקה הזו, יש הרבה גישושים והתבוננות, אבל אם פתאום משהו הולך- יש איזה ניקוד , או הטלה שנכנסה טובה, זה נותן המון המון ביטחון להמשך. לעומת זאת - אם משהו פתאום מהתחלה השתבש, זה יכול להשפיע לכל אורך הקרב ולבלבל אותך, זה ההבדל בין ספורטאי עם ראש חזק לכזה שלא- האגרוף שחטף טים סילביה בסיבוב הראשון הרס לו את כל הקרב ובלבל אותו, למרות שבתכלס- סילביה (באותה תקופה )היה יותר טוב מקוטור. לעומת זאת הסיבוב הראשון (הנוראי) שפרנקי אדגר חטף ממיינרד פעמיים לא שבר אותו. לכן , לסיכום- הדקה הזו , אם משהו הולך טוב- זה מצויין, אם לא- מתחילות מחשבות של חוסר ביטחון, לחצים ובאותה השנייה את חייב להיות מספיק חזק בראש כדי להמשיך הלאה. אמצע הקרב: במהלך הקרב -אם הכל הולך טוב ולפי הגיים פלאן , לא עובר יותר מדי בראש- אתה פשוט זורם עם הקרב ולא חושב יותר מדי .הבעיה מתחילה כשדברים משתבשים, ויש 2 רגעים כאלה: 1) השעון באמצע הקרב- לפעמים, גם כשהולך טוב, אבל בעיקר כשיש שיוויון מסויים בקרב ודרומה (כלומר הלוחם נמצא במצב של הפסד) אתה מסתכל על השעון ופתאום רואה שנשאר 3 דקות לסוף - 3 דקות נשמע מעט מאוד, אבל זה המון!!! ההכרה העצובה שעבר רק 2 דקות ונשאר עוד כ"כ הרבה יכולה לשבור ספורטאים, דבר דומה קורה לאצני מרתון וריצות ארוכות בכלל - קוראים לזה "הקיר" (זקס11 מוזמן להרחיב על זה
) בשנייה הזאת אתה צריך לסגל כל כוח רצון שיש לך כדי לא להישבר- זאת אחת הנקודות המשמעותיות במהלך קרב -ההסתכלות בשעון, ההבנה שנשאר עוד הרבה וצומת הדרכים - פה אתה יכול להישבר , אם להיות חזק. הפעם האחרונה שראיתי ב-MMA ספורטאי נשבר ככה היא בריאן סטאן-סונן . סונן בסיבוב הראשון הטיל את סטאן והצמיד אותו לגדר- סטאן העיף מבט בשעון ואני קלטתי לאלפית השנייה את המבט שלו שאמר הכל- "מה , אנחנו רק בסיבוב הראשון ונשאר עוד 3 דקות" ופה הוא נשבר. (זאת , כמובן נקודת המבט שלי- יכול להיות שדברים אחרים תרמו להפסד).
