כוח האינרציה
הזמן היחידי בו עצרתי ולחשוב ולנסות להחליט לוגית ורגשית מתי נכון לי ולנו לחזור ולהמשיך לנסות להרות שוב, היה רק אחרי לידת בני.
זו היתה נקודת הזמן היחידה ב6+ השנים האחרונות בה (לפרק זמן מסוים) הרגשתי שקיבלתי את מבוקשי ויכולתי לנוח. גם אז תוך כ9 חודשים, התחלתי לרצות להרות שוב ויחד עם הרצון חזרו כל הפחדים והלחצים והחששות ששוב לא יהיה קל (מי ידע שיהיה קשה וארוך עוד יותר).
לא יכולה להגיד שיש אצלי תהליך מחשבתי מורכב ממש סביב הנושא (רק בשנה האחרונה) - יש רצון חזק, בוער, רגש שממש ממש מפעיל אותי ושאני עושה הכל כדי להשיג את המטרה.
בשנה האחרונה - הטיפולים קשים מנשוא, עברנו גם לפרטי חלקית, כך שהעלויות כבדות גם הן וההשלכות הכלכליות מורגשות וזה מונע ממני לפצות את עצמי בדברים אחרים, כמו שנהגתי בעבר, כדי לשפר את הרגשתי.
כמעט בכל שלב שהוא נעזרתי ב"טיפול כלשהו - חלק מהזמן היינו בטיפול זוגי, בחלקו הלכנו פרטני בנפרד ובחלקו רק אני. אחרי הלידה השקטה והפלה נוספת, נעזרתי גם בקבוצת תמיכה, הייתי ממש זקוקה לחברת נשים שעברו דברים דומים והייתי זקוקה להתעסקות כמעט אובססיסית בכאב ובאובדן, עד שהרגיש כאילו ניקזתי את זה מהגוף.
חלק מהזמן פניתי לעיסוקים לנפש ותחביבים חדשים ישנים - חזרתי לצייר, חזרתי לתקופות לספורט, הקפדתי להיפגש עם חברים ולחדש קשרים שהתגעגעתי אליהם, השקעתי שוב בעבודה ובניתי עצמי מחדש... חיזקתי את מה שיש.
החזרתי לעצמי מעט ממה שהייתי לפני ואיפשרתי לעצמי להתעניין ולהנות שוב מדברים נוספים.
