מה עושות האיילות? / סיפור
''מזל טוב''. ''בוקר טוב, זכרת''. ''מתי שכחתי בשלוש השנים האחרונות?'' ''ליאורי, תודה''. רכנתי בכדי לתת לה נשיקה על לחייה ובלי משים היא הסתובבה ושפתי פגשו את שפתיה. הנשיקה הייתה קצרה וחטופה, אך המבוכה הייתה גדולה. ראיתי בעיניה שהייתה מופתעת. ''אז את קמה לראות מה הכנתי לך?'', ניסיתי לטשטש את עקבותיי. ''ליאור, הציפורים עדיין לא צייצו, תני לי עוד כמה דקות, טוב?'' ''יש לך חמש דקות, אני מחכה לך בסלון''. ישבתי בסלון. מקשיבה לקולות הבוקר שעמית השמיעה. בתחילה מבעד לשמיכה, אח''כ באמבטיה ולבסוף את חריקת דלת הארון כאשר סגרה אותה והגיעה רעננה לסלון. ''הכנתי לך קפה''. ''חבל שאין לי כל יום יום-הולדת''. ''את יודעת שזו לא שאלה של יום-הולדת, אני מוכנה לעשות לך קפה כל בוקר''. ''ליאור, אל תגזימי, אני סתם צוחקת''. ''ואני לא''. שוב שקט של מבוכה עמד באוויר. חשבתי, איך אנחנו מצליחות להיכנס לכך בכל פעם. מסרתי לה את המתנה שקניתי לה, ספר בעריכתו של פרופסור גולדשטיין על מגילות קומרן. עמית עושה את עבודת התזה שלה בנושא ולי לקח חודשים רבים של מאמץ להשיג לה את הספר. קיוויתי שתשמח. עמית פתחה בזהירות את העטיפה ועיניה אורו. היא לחשה את הכותרת המוזהבת, ידיה מיששו קלות את כריכת הבד השחורה והיא הגישה אותו לעבר אפה, מריחה את ריחו של ספר כל-כך מוערך. ניחשתי שאהבה. ''ליאורי, זה בדיוק מה שרציתי'', היא ניגשה לחבק אותי. רציתי שתישאר איתי ולא תעזוב, אף פעם. ''תודה, זה ספר מדהים, איך הצלחת להשיג אותו? כבר חודשים שאני מנסה''. ''יש לי את הדרכים שלי''. ''שוב תודה. תודה על הכל. אני חייבת לרוץ, אני כבר מאחרת, ניפגש אחר-כך, אנחנו יוצאות הערב, זוכרת? עם כל החבר'ה''. ''כן''. קול סגירת הדלת הותיר אותי חושבת. השיעור שלי באוניברסיטה מתחיל רק בעוד שעתיים, כך שיש לי זמן. אף פעם לא שאלתי את עמית בצורה ישירה אם היא מעוניינת בקשר אחר איתי והיא לא שאלה אותי. כך זה נשאר מאז שהכרנו. שלוש שנים אנחנו חולקות דירה, חברות, חברים, אוניברסיטה, לימודים, סודות, אך לא מעבר לזה. * ''עמית את קמה?'' ''כן,כן. אני קמה''. ''נו? עמית? אנחנו נאחר לשיעור הראשון''. עמית התקשתה להתעורר בבוקר. אני קמה כמו תרנגול עם הנץ החמה ואילו עמית יכולה לישון עד הצהריים ללא קושי. בימים שלשתינו יש שיעור באותה השעה אני אחראית על ההשכמה. ''עמית?'' כשלא השיבה פתחתי את דלת חדרה ונכנסתי, משוכנעת שאמצא אותה עדיין במיטה, אך למרבה מבוכתי היא בדיוק קמה. עירומה כביום היוולדה, פתחה בקושי עיניה ושוב הופתעה למצוא אותי בחדרה. ''אני... אני... חשבתי ש...'', מלמלתי ועמית מיהרה לכסות עצמה. ''ליאור, קמתי, אני כבר יוצאת''. ''אני... אני בחוץ... סליחה''. עמית יצאה אחרי כמה דקות, שתתה את הקפה בלגימה אחת ארוכה ואחרי דקות ספורות כבר היינו בחוץ, באוויר הנקי של שכונת הכרמל בחיפה עם ריח האורנים. נכנסנו לסובארו ג'אסטי של עמית בדרכנו לאוניברסיטה. ''עמית, אני מתנצלת על הבוקר''. ''כלום לא קרה. וממתי את מתנצלת כל-כך הרבה?'' ''לא יודעת, פשוט...'' ''עזבי. רציתי לומר לך שהספר שהבאת לי הוא יצירת מופת. בזכותו אוכל לסיים את התזה הרבה יותר מהר ממה שצפיתי. הפרופסור הזה הוא משהו, כבר סיפרתי לך עליו נכון?'' ''כן. אמרת שהוא שם ודבר בתחום הארכיאולוגיה''. ''הוא באמת איש מיוחד''. בצהריים התבטלו לי ארבע שעות של סדנת ציור, אז החלטתי לוותר גם על השיעור האחרון ולהמשיך את העבודה בבית על פסל הפורטרט העצמי שאני מתקשה לסיים אותו. אני נהנית מאוד מלימודי האומנות, אבל יש נושא אחד שאני מתקשה בו, פיסול. תלת-מימד זה בהחלט לא הצד החזק שלי. בתיבת הדואר, נחו שני מכתבים, האחד עבור עמית מהאוניברסיטה והשני, מעטפה ורודה חלקה ללא שם עליה. עוד במדרגות הסתקרנתי ופתחתי אותה. הוצאתי כרטיס ורוד, אף הוא עם ציורי בלונים. זו הזמנת יום-הולדת של... איילה. עצרתי. תיק הציור נשמט מידי. עמדתי מול פתח הדלת עם ההזמנה בידי, קוראת שוב ושוב את תוכנה. יום הולדת. יום חמישי, 18.12.2003, שעה 19:00, מסעדת אל-גאוצ'ו. Be There. איילה. את איילה לא ראיתי מאז הטיול לסקוטלנד. שלוש שנים ופתאום הזמנת יום-הולדת. איך היא ידעה שאני פה, איך מצאה אותי, למה באנונימיות שכזו, למה דווקא עכשיו? הייתי מבולבלת. הרמתי את תיק הציור ונכנסתי הביתה. החלטתי לא לחשוב על כך יותר מדי, הנחתי את הדואר על שולחן הסלון ונכנסתי לחדרי להמשיך בפיסול, מקווה סוף-סוף לסיים. *** ''ליאור, את בבית?'' ''אני בחדר, מנסה לסיים את הפסל הזה. יש לך דואר על השולחן בסלון''. ליאור שוב מפסלת. אם היא רק הייתה יודעת עד כמה אני אוהבת לצפות בה כשהיא עובדת על הפסלים והציורים שלה, לא בטוח שהייתה נשארת. היום, המסכנה לא ידעה היכן לקבור עצמה כשנכנסה לחדרי בבוקר ומצאה אותי עירומה. אם לא הייתה כל-כך נבוכה אולי הייתי מזמינה אותה למיטתי. לפעמים נראה כי מעוניינת בקשר אחר, אך איני בטוחה שאני מעוניינת, זה מסובך, פוחדת. בכל אופן, אף אחת מאיתנו לא עושה שום צעד. הצצתי בה מפסלת. היא יפה כשהיא עובדת, הבטתי בה לא פעם, עיניה מרוכזות, פניה מרצינות והידיים לשות את החימר בעדינות שהייתי רוצה שילושו את גופי. על השולחן מצאתי שני מכתבים. אחד, מהאוניברסיטה, המאשר באופן רשמי את עבודתי כמתרגלת, עבודה שבפועל אני מבצעת כבר שבועיים. והשני, מוזר, מעטפה ורודה פתוחה, כנראה ליאור חשבה שזה עבורה ובתוכה כרטיס הזמנה ליום-הולדת של... איילה! התיישבתי על הספה, הכרטיס בידי ואיני מבינה איך הגיעה אליי, איילה, בערך שש שנים שלא נפגשנו ופתאום הזמנה ליום הולדתה. כך סתם מונח בתיבה, אלמוני. האם הייתה פה? האם שלחה מישהו? וואו, איילה, שנים שלא חשבתי עליה. שנים שלא רציתי לחשוב עליה.
''מזל טוב''. ''בוקר טוב, זכרת''. ''מתי שכחתי בשלוש השנים האחרונות?'' ''ליאורי, תודה''. רכנתי בכדי לתת לה נשיקה על לחייה ובלי משים היא הסתובבה ושפתי פגשו את שפתיה. הנשיקה הייתה קצרה וחטופה, אך המבוכה הייתה גדולה. ראיתי בעיניה שהייתה מופתעת. ''אז את קמה לראות מה הכנתי לך?'', ניסיתי לטשטש את עקבותיי. ''ליאור, הציפורים עדיין לא צייצו, תני לי עוד כמה דקות, טוב?'' ''יש לך חמש דקות, אני מחכה לך בסלון''. ישבתי בסלון. מקשיבה לקולות הבוקר שעמית השמיעה. בתחילה מבעד לשמיכה, אח''כ באמבטיה ולבסוף את חריקת דלת הארון כאשר סגרה אותה והגיעה רעננה לסלון. ''הכנתי לך קפה''. ''חבל שאין לי כל יום יום-הולדת''. ''את יודעת שזו לא שאלה של יום-הולדת, אני מוכנה לעשות לך קפה כל בוקר''. ''ליאור, אל תגזימי, אני סתם צוחקת''. ''ואני לא''. שוב שקט של מבוכה עמד באוויר. חשבתי, איך אנחנו מצליחות להיכנס לכך בכל פעם. מסרתי לה את המתנה שקניתי לה, ספר בעריכתו של פרופסור גולדשטיין על מגילות קומרן. עמית עושה את עבודת התזה שלה בנושא ולי לקח חודשים רבים של מאמץ להשיג לה את הספר. קיוויתי שתשמח. עמית פתחה בזהירות את העטיפה ועיניה אורו. היא לחשה את הכותרת המוזהבת, ידיה מיששו קלות את כריכת הבד השחורה והיא הגישה אותו לעבר אפה, מריחה את ריחו של ספר כל-כך מוערך. ניחשתי שאהבה. ''ליאורי, זה בדיוק מה שרציתי'', היא ניגשה לחבק אותי. רציתי שתישאר איתי ולא תעזוב, אף פעם. ''תודה, זה ספר מדהים, איך הצלחת להשיג אותו? כבר חודשים שאני מנסה''. ''יש לי את הדרכים שלי''. ''שוב תודה. תודה על הכל. אני חייבת לרוץ, אני כבר מאחרת, ניפגש אחר-כך, אנחנו יוצאות הערב, זוכרת? עם כל החבר'ה''. ''כן''. קול סגירת הדלת הותיר אותי חושבת. השיעור שלי באוניברסיטה מתחיל רק בעוד שעתיים, כך שיש לי זמן. אף פעם לא שאלתי את עמית בצורה ישירה אם היא מעוניינת בקשר אחר איתי והיא לא שאלה אותי. כך זה נשאר מאז שהכרנו. שלוש שנים אנחנו חולקות דירה, חברות, חברים, אוניברסיטה, לימודים, סודות, אך לא מעבר לזה. * ''עמית את קמה?'' ''כן,כן. אני קמה''. ''נו? עמית? אנחנו נאחר לשיעור הראשון''. עמית התקשתה להתעורר בבוקר. אני קמה כמו תרנגול עם הנץ החמה ואילו עמית יכולה לישון עד הצהריים ללא קושי. בימים שלשתינו יש שיעור באותה השעה אני אחראית על ההשכמה. ''עמית?'' כשלא השיבה פתחתי את דלת חדרה ונכנסתי, משוכנעת שאמצא אותה עדיין במיטה, אך למרבה מבוכתי היא בדיוק קמה. עירומה כביום היוולדה, פתחה בקושי עיניה ושוב הופתעה למצוא אותי בחדרה. ''אני... אני... חשבתי ש...'', מלמלתי ועמית מיהרה לכסות עצמה. ''ליאור, קמתי, אני כבר יוצאת''. ''אני... אני בחוץ... סליחה''. עמית יצאה אחרי כמה דקות, שתתה את הקפה בלגימה אחת ארוכה ואחרי דקות ספורות כבר היינו בחוץ, באוויר הנקי של שכונת הכרמל בחיפה עם ריח האורנים. נכנסנו לסובארו ג'אסטי של עמית בדרכנו לאוניברסיטה. ''עמית, אני מתנצלת על הבוקר''. ''כלום לא קרה. וממתי את מתנצלת כל-כך הרבה?'' ''לא יודעת, פשוט...'' ''עזבי. רציתי לומר לך שהספר שהבאת לי הוא יצירת מופת. בזכותו אוכל לסיים את התזה הרבה יותר מהר ממה שצפיתי. הפרופסור הזה הוא משהו, כבר סיפרתי לך עליו נכון?'' ''כן. אמרת שהוא שם ודבר בתחום הארכיאולוגיה''. ''הוא באמת איש מיוחד''. בצהריים התבטלו לי ארבע שעות של סדנת ציור, אז החלטתי לוותר גם על השיעור האחרון ולהמשיך את העבודה בבית על פסל הפורטרט העצמי שאני מתקשה לסיים אותו. אני נהנית מאוד מלימודי האומנות, אבל יש נושא אחד שאני מתקשה בו, פיסול. תלת-מימד זה בהחלט לא הצד החזק שלי. בתיבת הדואר, נחו שני מכתבים, האחד עבור עמית מהאוניברסיטה והשני, מעטפה ורודה חלקה ללא שם עליה. עוד במדרגות הסתקרנתי ופתחתי אותה. הוצאתי כרטיס ורוד, אף הוא עם ציורי בלונים. זו הזמנת יום-הולדת של... איילה. עצרתי. תיק הציור נשמט מידי. עמדתי מול פתח הדלת עם ההזמנה בידי, קוראת שוב ושוב את תוכנה. יום הולדת. יום חמישי, 18.12.2003, שעה 19:00, מסעדת אל-גאוצ'ו. Be There. איילה. את איילה לא ראיתי מאז הטיול לסקוטלנד. שלוש שנים ופתאום הזמנת יום-הולדת. איך היא ידעה שאני פה, איך מצאה אותי, למה באנונימיות שכזו, למה דווקא עכשיו? הייתי מבולבלת. הרמתי את תיק הציור ונכנסתי הביתה. החלטתי לא לחשוב על כך יותר מדי, הנחתי את הדואר על שולחן הסלון ונכנסתי לחדרי להמשיך בפיסול, מקווה סוף-סוף לסיים. *** ''ליאור, את בבית?'' ''אני בחדר, מנסה לסיים את הפסל הזה. יש לך דואר על השולחן בסלון''. ליאור שוב מפסלת. אם היא רק הייתה יודעת עד כמה אני אוהבת לצפות בה כשהיא עובדת על הפסלים והציורים שלה, לא בטוח שהייתה נשארת. היום, המסכנה לא ידעה היכן לקבור עצמה כשנכנסה לחדרי בבוקר ומצאה אותי עירומה. אם לא הייתה כל-כך נבוכה אולי הייתי מזמינה אותה למיטתי. לפעמים נראה כי מעוניינת בקשר אחר, אך איני בטוחה שאני מעוניינת, זה מסובך, פוחדת. בכל אופן, אף אחת מאיתנו לא עושה שום צעד. הצצתי בה מפסלת. היא יפה כשהיא עובדת, הבטתי בה לא פעם, עיניה מרוכזות, פניה מרצינות והידיים לשות את החימר בעדינות שהייתי רוצה שילושו את גופי. על השולחן מצאתי שני מכתבים. אחד, מהאוניברסיטה, המאשר באופן רשמי את עבודתי כמתרגלת, עבודה שבפועל אני מבצעת כבר שבועיים. והשני, מוזר, מעטפה ורודה פתוחה, כנראה ליאור חשבה שזה עבורה ובתוכה כרטיס הזמנה ליום-הולדת של... איילה! התיישבתי על הספה, הכרטיס בידי ואיני מבינה איך הגיעה אליי, איילה, בערך שש שנים שלא נפגשנו ופתאום הזמנה ליום הולדתה. כך סתם מונח בתיבה, אלמוני. האם הייתה פה? האם שלחה מישהו? וואו, איילה, שנים שלא חשבתי עליה. שנים שלא רציתי לחשוב עליה.
