מנסה שוב...
http://www.google.co.il/url?sa=t&rc...9SE6slA-6YTJqxaSg&sig2=LJnx1cNKv-1kbxiny0MRTg
ועל הדרך מקסימום אעתיק את מה שכתוב על הלופוס בקובץ:
Systmic lupus erythematodes – זאבת
פוגעת בעיקר בנשים צעירות בגיל הפריון (20-30).
אטיולוגיה: לא ידועה, אך יש אלמנט תורשתי.
פתופיזיולוגיה: הגוף מייצר שלושה נוגדנים התוקפים את רקמות הגוף.
בבדיקות מעבדה מזהים את שלושתם, והם לא נמצאים אצל אנשים בריאים:
ANA – Antinuclear Anti Body: לא ספציפי לזאבת (מצד שני, אם קיים ברור שהאדם לא בריא כיוון שהיא מופיעה כמעט בכל המחלות הראומטיות).
Anti DNA AB: ספציפית ללופוס. אם הוא קיים הבן-אדם חולה בזאבת (אין false positive).
Anti Cardiolipin AB: ספציפי ללופוס.
קליניקה:
מחלה שפוגעת כמעט בכל איבר בגוף. איבר המפתח הוא הכליה, וכל עוד הכליה לא נפגעת ניתן לנהל אורח חיים תקין יחסי. אולם ברגע שמופיעה פגיעה כלייתית המחלה מוגדרת כסופנית.
הפגיעה היא רב-מערכתית ומתבטאת במערכות הבאות:
מערכת מוסקולוסקלטאלית (שריר-שלד): ארטרלגיה (כאבי פרקים), מיאלגיה (כאבי שרירים), ארטריטיס (דלקות מפרקים).
עור: תפרחת דמויית פרפר על הפנים (מאוד אופייני) – פריחה בלחיים ובאף. זאת כתוצאה מדלקת של כלי הדם הקטנים בעור – וסקוליטיס. התפרחת יכולה להיות גם במקומות אחרים בגוף.
פגיעות בתאי הדם: אנמיה המוליטית, לויקופֶּנְיָה (חוסר בכדוריות דם לבניות), טרומבציטופניה. הסיבה לכך היא שהגוף מייצר נוגדנים נגד התאים. מעניין לציין שכשהמחלה תוקפת את הנוגדנים (לויקופניה) לפעמים נעלמים הסימפטומים, וזאת כמובן לא עקב הבראה.
כליות: גלומרולונפריטיס עד אי ספיקת כליות. החלבון בשתן עולה והקריאטינין בדם גם-כן עולה.
לב: פריקרדיטיס עד אי-ספיקת לב.
ריאות: פליאוריטיס.
עיניים: אובאיטיס (דלקת של האיריס – הקשתית).
עיכול: בחילות, הקאות, ירידה במשקל, חוסר תיאבון, שלשולים ועצירות לסירוגין (עקב פגיעה בריריות).
מוח: תופעות פסיכיאטריות (פסיכוזות, דיכאון) ונוירולוגיות (שיתוקים, פרכוסים).
רחם: הפלות. לעיתים מגלים זאת רק לאחר כמה הפלות כשאין סיבה אחרת.
אבחנה:
במעבדה: שקיעה מוחשת, אנמיה, לויקופניה, ANA, Anti DNA, Anti cardiolpin.
עקרון הטיפול: דיכוי המערכת החיסונית. אין תרופה מלאה.
טיפול:
סטרואידים, תרופות נוגדות חיסון, תרופות ציטוקסיות – הורגות תאים (כמו בסרטן).
המחלה באה בצורה התקפית. בזמן התקף ניתן תרופות חזקות יותר ובזמן רמיסיה חלשות יותר.
במקרה של פגיעה כלייתית הטיפול יהיה אגרסיבי במיוחד.
(פרוגנוזה מוות בגיל 50-60. חיים בסבל. אולם יש נשים שהמחלה אצלם 'על אש קטנה', ויש שזה קטסטרופה).
זה מה שהיה כתוב... והשורה האחרונה, גרמה לי לחשוב שלא מספיק אני נאבקת בתוכי על מצבי רוח... אני גם צריכה לקבל "חיים בסבל".....
