מה עושים בערבים??

[fofa777]

מה עושים בערבים??

אני במהלך השבעה ןאנשים באים ונורא חסר לי את אמא שלי פה שתארח.. חוץ מזה במהלך היום אני בסדר אבל כשהלילה יורד אז ממש מתחיל להיות לי עצוב.. מה אפשר לעשות עם זה?? אני תוהה לעצמי מה יקרה שהתינוק שלי יוולד והוא לא ימלא את החלל שנוצר.. איך אפשר להמשיך האלה ככה??

 

[mykal]

בואי, אנסה, --תני לשבעה לעבור, זה לא מן רגיל ונורמלי.
יש מנחמים במהלך היום, אני מניחה שיש לך חברות טובות ונאמנות,
בחרי אחת מהן, ותבקשי ממנה--שתארגן לך ביקורים בשעות הערב,
שהבית יתרוקן בסביבות 11, ואז הזמן ללכת לישון.
מאותה חברה תבקשי--שתעשינה תורנות ותארחנה את המנחמים.
אם אמא היתה יושבת איתך--ממילא--לא היתה מארחת.
את חסרונה אני מבינה--אבל את חכמה--אז 'אל תסחבי' את החיסרון שלה
גם למקומות שהיא לא היתה 'תורמת'. זה מעצים את הכאב שלך.

אינני יודעת באיזה שלב את בהריון, ולא מי הסובבים אותך?
יש לך חמות נעימה? יש לך דודות טובות? אחרי הלידה את תקבלי את העזרה.
את מקומה של אמא--איש בעולם לא ימלא לעולם.

אם תרצי לומר (במסר) איפה את גרה--אשמח לעזור.

 

[קוקיריקה]

הי פופה

הערבים בשבעה הם באמת מאוד קשים.
לי תמיד הייתה תחושה שכל האנשים בבית "חודרים לטריטוריה" של אמא שלי ומבלגנים את הבית ומניחים דברים במקומות שהם לא אמורים להיות..

נסי אולי לפתוח אלבומי תמונות?
זה מה שאני עשיתי...ניסיתי בעיקר להזכר ולחשוב עלייה...וגם קראתי תהילים, כמובן שזה רלוונטי רק אם זה מדבר אלייך.
ימי השבעה מאוד מאוד מתישים, ולמרות שהייתי ועודני שבורה ועצובה, איכשהו הצלחתי להרדם ב23:00 בלילה, אז אם את בהריון זה בכלל חשוב שתשני...

 

[fofa777]

האמת שצפינו באלבומים

וגם דיברנו על אימי ושמעתי דברים שלא ידעתי וזה היה קשה לשמוע.. כמו שהיא אמרה שלפי דעתה היא לא תספיק לראות את הנכד שלה.. אני ממש הייתי בהכחשה רצינית כל התקופה שניסיתי לחזק אותה בכך שהיא חייבת לראות את הנכד שלה.. אבל היא כבר ידעה שזה הסוף.. תמיד היא דיברה איתי על הכל ופתאום אני מרגישה שלא נתתי לה את האפשרות לספר לי את הפחדים שלה.. ואני יודעת שלא נתתי לה כי פחדתי לשמוע את זה.. אז היא דיברה עם אחרים.. אני ככ מתגעגעת שאני לא מסוגלת לתפוס את זה שיותר היא לא תתקשר אליי ויותר אני לא אראה אותה.. זה ממש בלתי נתפס בעיני... תמיד ידעתי שלא משנה מי כועס עליי, מי לא אוהב אותי, מי רב איתי, יש לי את אמא שלי ואני לא צריכה אף אחד יותר.. ופתאום אין לי אף אחד.. בעלי הוא החבר הכי טוב שלי ותודה לאל שהוא איתי אבל אני ככ רגילה לאמא ואין לזה תחליף.

 

[Hen137]

היי

קודם כל אני משתתפת בצערך.
יש ביננו שותפות גורל שכן גם אני הייתי בהריון כשאימי נפטרה לפני שנה מהמחלה הארורה הזו.
אין תחליף לאמא, לעולם.. אבל איכשהו לומדים לחיות לצד הכאב ולצעוד איתו יד ביד.
הילד ימלא אותך, יעסיק ויעייף הוא לא יהיה ולטעמי גם לא צריך להיות ממלא מקום, גם לא ממלא חלל, הוא פשוט יפתח לך פינה ענקית בלב שאפילו לא ידעת שקיימת וימלא אותך באהבה.
אם תרצי לדבר, אני אשמח (שילחי לי מסר).
שלא תדעי עוד צער.

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

צר לי לשמוע

חשיבותה של השבעה היא בעטיפה של האנשים. לא נותנים לך להיות לבד עם הצער.
בצורה זו, ניתן לעקל בקצת את האובדן, מבלי לחוות זאת במלא העוצמה.
בערב, כשאת יותר לבד, העצב עולה.
נסי להיות כמה שיותר עם המשפחה הקרובה (מקווה שיש) .
חישבי גם על איך חוזרים לשיגרה לאחר השבעה, כאשר הסביבה הרחוקה יותר כבר פחות תומכת.
נסי להקיף את עצמך בתמיכה שתרד לאט לאט, ולא בפתאומיות.
החזרה לשיגרה עשויה להיות קשה.

מעבר לכך,
קבלי את הצער, תני לו את המקום הראוי.
אי אפשר להתחמק מהעצבות.

לגבי הנושא השני שהעלאת, תינוקך היקר,
אל תצפי ממנו לעשות את הבלתי אפשרי, ולמלא את החלל שנוצר,
כמובן שהוא ימלא את ליבך אושר,
ויעסיק אותך פיזית,
אך החלל שהוא ימלא הינו חלל אחר מזה שהתרוקן עם מותה של אמך,
יתכן אפילו שהלידה תעצים את חסרונה של אמך, בה בוודאי היית נעזרת בימים הראשונים....
מקווה שדבריי אינם מתקבלים בשלילה, אינני מנסה להכביד כי אם להוריד את ציפיותיך מהרך הנולד,
על מנת שתוכלי להנות מקיסמו גם אם לא יעמעם את הצער.

קבלי את המצב כמו שהוא,
הלוואי, ולא היית צריכה להתמודד עם הצער הזה,
הלוואי שתדעי ימים טובים יותר.

 

[fofa777]

את ממש צודקת..אני גם יודעת שזה בכלל לא

במקום לרצות שהתינוק ימלא חלל..הוא עוד לא נולד וכבר ציפיות כאלה ממנו...אני חושבת שהפחד שלי הוא לחוות דיכאון אחרי הלידה בגלל החסרון של אמא שלי...
אבל אני עובדת על עצמי ובהחלט נעזרת בבני משפחה שמעולם לא חשבתי שאעזר או אבקש משהו..אבל אני שמחה לגלות שאנשים מאוד רוצים לעזור ולהראות שאכפת להם...
ממחר השגרה חוזרת ובעלי חוזר לעבוד אחרי שקיבל שבוע חופש להיות איתי וזה בהחלט מפחיד אותי להיות לבד בבית..עד עכשיו במשך חודשיים נסעתי כל יום לבית חולים אחר והייתי עם אמא שלי מהבוקר עד הערב ופתאום זה לא יהיה יותר..ובנוסף זה גם היום הולדת הראשון שלי בלי אמא..יום הולדת 27..הכי עצוב שהיה לי אי פעם..כל שנה הייתה מחכה לי עוגה וכרטיס ברכה גם מאמא וגם מסבתא..
אבל אחד הדברים שבאמת עוזרים לי זה המחשבה שהמוות הוא אכן חלק מהחיים וחלק בלתי נמנע ועם כל הכעס שיש לי על כך שאימי חלתה ונפטרה, אני אומרת לעצמי שזה לא משהו אישי נגדה..כולם מתים והיא פשוט הלכה מוקדם מדי..אבל זה לא אישי..מפתיע אבל זה עוזר לי...

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

סביר שיהיה לכ פשוט

נסי להעסיק את עצמך במשהו טכני,
שיהיה לך מה לעשות כדי שלא תישארי לבד עם המחשבות. אולי בידורים לקראת החיים החדשים בקירבך?

ואם תרגישי את הבכי מגיע, זה בסדר ומותר, תני לו לפרוץ ואל תנסי לחנוק את הדמעות. עדיף לשחרר...

מקווה שמחר לא יהיה קשה מדיי.

 

[נעמהטיפולהוליסטי]

ולגבי הדיכאון...

שתפי את בעלך בחששות. תנמ לו משימה לפקח עליך. אם הוא ירגיש שינוי בהתנהגות - תפקידו לדאוג לך.
אם חלילה יתחיל דיכאון, ותזהו זאת מוקדם, יהיה קל יותר להתגבר עליו.

מצד שני תינוק בבית יאלץ אותך לחגוג את החיים. נסי עד כמה שאת יכולה, להתרכז במחשבות חיוביות. לפחות אימך זכתה לדעת כי את מצפה לילד, ואני בטוחה שהיא הייתה מאושרת בשבילך.

הלידה והמוות הן שני קצוות החיים אותם את חווה כמעט ביחד. הנשמות מגיעות מ והולכות אל אותו המקום ( לפחות למי שמאמין),
אז אולי הם יפגשו שם, רגע לפני שהוא יגיע.

אם קשה תכתבי פה,
ואנסה להיכנס בין לבין הטירוף שמחכה למ מחר