Charmed Gal
New member
מה עושים כשכבר אין כוח ורצון להמשיך
באמת. די. לא רוצה יותר. ואני לא מדבר על ללכת ולחתוך(שוב) ורידים או ללכת ולקפוץ מהגג של עזריאלי. אני רוצה ללכת לישון עכשיו. ממש. אני עייף. העיניים כואבות. אבל אני לא הולך לישון. למה? רק כדי למשוך את הללכת לישון כמה שיותר, כדי שלא יגיע מחר. כדי לא להתעורר שוב. מבינים את האבסדורד? לא רוצה לישון כדי שלא תגיע ההתעוררות. אין לי כבר כוח ורצון להמשיך. באמת, אם עד עכשיו אמרתי שיש לי את הרגעים שאני עצוב אבל תכלס אני מתגבר(ולא רק על האהבה הנכזבת, אלא בכלל, מתגבר על הקשיים בחיים ומתחזק), אני שמח, זה לא ככה... זה יותר כמו - אני תמיד בדיכאון, תמיד סובל, תמיד לא נהנה מהחיים ויש רגעים קטנים יוצאי דופן. אני לא מסוגל יותר להסתובב עם התחושה הזו. אני לא רוצה. רוצה שהיא תעלם. רוצה לאבד את הזיכרון, או לישון לעד, או כל דבר... די. פשוט לא להרגיש יותר. רוצה להיות חסר רגשות. אני כל כך מקנא באנשים האלה שפשוט אדישים להכל או לוקחים את החיים ברצינות. בין אם זה כי הם טיפשים מידי כדי לקלוט את העולם שהם חיים בו, בין אם זה כי הם חזקים ומסתגלים בקלות... לא אכפת לי. רוצה להיות כזה. נמאס לי מהרגש. רוצה להיות משוחרר ממנו. לא רוצה לחשוב כל היום מה אחרים רוצים. לא רוצה לרצות את ההורים. לא רוצה לרצות את החברים. לא רוצה שאנשים יתחילו איתי ואני אעשה דברים רק בשביל לא לפגוע בהם. למה אני חושב מה כל אחד חושב ורוצה ממני? למה לרצון של המוכרת בקסטרו שרוצה שאני פשוט אקנה את הג'ינס הכי יקר יש כוח להשפיע עלי כי אני לא רוצה שתעלב שאני לא לוקח את הג'ינס שהיא ממליצה(שוב, למרות שאני יודע כי הוא יקר יותר)? למה אני לא יכול לדפוק בדלת של המפקד שלי כדי לשאול שאלה קטנה כי הוא בשיחה? למה הפחד הזה? למה אני לא יכול להתגבר על משו מפגר שנמשך שבועיים? למה למה למה אני כל כך רגיש לעצמי ולאחרים? למה אני לא יכול להפסיק לחשוב על משו, כל דבר, כשהוא מטריד אותי? למה אני הולך ומכאיב לעצמי בכוח(כמו שדיזן כתבה).. גם כשזה משתפר, אני חוזר אחורה והולך ומחפש את זה. ואני משתוקק לזה כבר שוב. ואני משתוקק כבר לדבר עם האנשים שפוגעים ועושים לי רע. למה? ולהתמודד עם כל זה עכשיו בצבא... ולרצות לצאת משם... ורק לשמוע כל היום כמה זה יעשה לי רע כשאני מרגיש שאולי ככה אנצל קצת. מתסכל עוד יותר. אני רוצה להעלם. או לא להיוולד מעולם.
באמת. די. לא רוצה יותר. ואני לא מדבר על ללכת ולחתוך(שוב) ורידים או ללכת ולקפוץ מהגג של עזריאלי. אני רוצה ללכת לישון עכשיו. ממש. אני עייף. העיניים כואבות. אבל אני לא הולך לישון. למה? רק כדי למשוך את הללכת לישון כמה שיותר, כדי שלא יגיע מחר. כדי לא להתעורר שוב. מבינים את האבסדורד? לא רוצה לישון כדי שלא תגיע ההתעוררות. אין לי כבר כוח ורצון להמשיך. באמת, אם עד עכשיו אמרתי שיש לי את הרגעים שאני עצוב אבל תכלס אני מתגבר(ולא רק על האהבה הנכזבת, אלא בכלל, מתגבר על הקשיים בחיים ומתחזק), אני שמח, זה לא ככה... זה יותר כמו - אני תמיד בדיכאון, תמיד סובל, תמיד לא נהנה מהחיים ויש רגעים קטנים יוצאי דופן. אני לא מסוגל יותר להסתובב עם התחושה הזו. אני לא רוצה. רוצה שהיא תעלם. רוצה לאבד את הזיכרון, או לישון לעד, או כל דבר... די. פשוט לא להרגיש יותר. רוצה להיות חסר רגשות. אני כל כך מקנא באנשים האלה שפשוט אדישים להכל או לוקחים את החיים ברצינות. בין אם זה כי הם טיפשים מידי כדי לקלוט את העולם שהם חיים בו, בין אם זה כי הם חזקים ומסתגלים בקלות... לא אכפת לי. רוצה להיות כזה. נמאס לי מהרגש. רוצה להיות משוחרר ממנו. לא רוצה לחשוב כל היום מה אחרים רוצים. לא רוצה לרצות את ההורים. לא רוצה לרצות את החברים. לא רוצה שאנשים יתחילו איתי ואני אעשה דברים רק בשביל לא לפגוע בהם. למה אני חושב מה כל אחד חושב ורוצה ממני? למה לרצון של המוכרת בקסטרו שרוצה שאני פשוט אקנה את הג'ינס הכי יקר יש כוח להשפיע עלי כי אני לא רוצה שתעלב שאני לא לוקח את הג'ינס שהיא ממליצה(שוב, למרות שאני יודע כי הוא יקר יותר)? למה אני לא יכול לדפוק בדלת של המפקד שלי כדי לשאול שאלה קטנה כי הוא בשיחה? למה הפחד הזה? למה אני לא יכול להתגבר על משו מפגר שנמשך שבועיים? למה למה למה אני כל כך רגיש לעצמי ולאחרים? למה אני לא יכול להפסיק לחשוב על משו, כל דבר, כשהוא מטריד אותי? למה אני הולך ומכאיב לעצמי בכוח(כמו שדיזן כתבה).. גם כשזה משתפר, אני חוזר אחורה והולך ומחפש את זה. ואני משתוקק לזה כבר שוב. ואני משתוקק כבר לדבר עם האנשים שפוגעים ועושים לי רע. למה? ולהתמודד עם כל זה עכשיו בצבא... ולרצות לצאת משם... ורק לשמוע כל היום כמה זה יעשה לי רע כשאני מרגיש שאולי ככה אנצל קצת. מתסכל עוד יותר. אני רוצה להעלם. או לא להיוולד מעולם.
